השנה, ה-20 במרץ הינו היום אשר מייצג בעבור הקוסטוד של ארץ הקודש את התחלת המסורת של העלייה לרגל של צום הארבעים במקומות הקשורים לייסורים של ישוע המשיח האדון.
המקום הקדוש הראשון הינו בהר הזיתים: דומינוס פלוויט – שמשמעו מילולית "האדון בכה". לפי המסורת, היה זה המקום שבו ישוע בכה כשהתבונן בקו בשמיים של עיר הקודש ומספר לתלמידים שלו אודות סופה של ירושלים ושל העולם (ספר הבשורה לפי מתי כ"ד; ספר הבשורה לפי מרקוס י"ג; ספר הבשורה לפי לוקאס כ"א). הזכרון הזה, הנחוג במקום זה, הינו גם מוזכר בספר הזכרונות של עולה הרגל אגריה, המתוארך לתקופת המאה הרביעית ואשר מזכיר אירוע ליטורגי המתקיים שם ביום שלישי בחג הפסחא. המקום הקדוש של ימינו, שהושלם בשנת 1956, בדומה למקומות אחרים בארץ הקודש תוכנן על ידי הארכיטקט אנטוניו ברלוצי והינו בצורה של דמעה, בדיוק להזכיר את הצער, שתורגם לדמעות, שאותו חש בן האלוהים שהוא ניבא את העתיד של עיר הקודש.
ההר עצמו הינו מרכז חשוב לזכרון של הנוצרים האשונים: בעבר הן את השאריות של העיר ההרוסה וחלק של ירושלים החדשה שעדיין נבנית על ידי הרומאים ניתן היה לראות. בסוף המאה ה-19, הפרנציסקאנים רכשו אדמה זו שהינה קרובה למסגד המכונה אל-מנסורייה, שהיה נטוש בתקופה זו, והמקום שבו האירוע הוזכר היום נוסד בו במקום.
"במקום זה, ממש כמו ישוע, אנו נמצאים לפני עיר הקודש", העיר האח הפרנציסקאני רמזי סידאווי, הגזבר של הקוסטודיה בדרשה שלו "ואנו מוזמנים, כמוהו, לצלול ברזים של השבוע הקדוש עד שנגיע אל התחייה מן המתים. אנו צוללים כאן לתוך הרז של האל ואנו הולכים עימו ישר עד הסוף."
