העיירה המודרנית של בית סאחור ממוקמת דרום-מזרח לבית לחם 600 מטר מעל לגובה הים וכוללת אוכלוסייה של כ-14,000 איש. כיום בית סאחור ובית לחם נוגעות זו בזו, נראה כאילו הן המשך של האחת והשנייה. המרחב העירוני התרחב והשתלט על האחו שהקיף את העיירה הישנה ולכן לא נותר דבר משדות הרועים המתוארים בספרי הבשורה. ישנם שני מקומות המזוהים כשדות הרועים כיום: המיקום הלטיני, הממוקם צפונה מהמרכז ההיסטורי, והיווני, מצד דרום-מזרח. שני המקומות, המופרדים זה מזה במרחק של כ-500 מטר, ממוקמים על שרידי קומפלקסים של מנזרים מהתקופה הביזנטית, שבתורם מעידים ומאוששים את קיומה של התיישבות קודמת. לכן, אין זה מסייע להשתמש במקרא או בדיווחים עתיקים מיד ראשונה של עולי רגל על מנת להבין הינכן הרועים חנו.
ג'רום הקדוש (נפטר בבית לחם בסביבות שנת 419) כבר סיפק מידע על המקום שבו הרועים שהו במהלך ליל הקדושה, ומכנה את המקום "מיגדל העדר". הדיווח של ג'רום מציע כי במאה הרביעית, בשדות הרועים, המקום של הבישור מאת המלאכים, היה כבר מקום של תפילה ודבקות. גבוה מהקפלה של ימינו, השרידים של מגדל נמצאו גם כן, סביר שמזוהים כמגדל העדר.
הרבה יותר מאוחר בשנת 1858, בעמק שבין המות הסלעיות, איש רשמי של שגרירות צרפת, קרלו גוארמני, מצא את השרידים של מנזר על גבעה המכונה חרבת סייר אל-גנאם (או: שרידי מכלאת הכבשים). הוא החל בחפירות ארכיאולוגיות וטען שמצא שלושה קברים של רועים המוזכרים על ידי עולה הרגל, הבישוף ארקולפו, בסביבות שנת 680 בכנסיית שדות הרועים. כך שזהו צריך להיות השדה האותנטי. בין 1889 ובין 1906 הפרנציסקאנים הצליחו לרכוש את האדמה וביצעו מחקר ארכיאולוגי, אולם חפירות שיטתיות בוצעו רק בין השנים 1951-52 על ידי האח הפרנציסקאני וירג'יליו קורבו.
כתוצאה מכך, השרידים שייכים למנזר שנבנה סביב שנת 400 לספירה ואשר הורחב ונבנה מחדש באופן חלקי במאה השישית ושרד עד שנת 800. החדרים המרכזיים בייחוד המערות, היו בשימוש לפעילויות חקלאיות. בחדר קטן ששירת כתנור ללחם היו שתי כתובות תפילה ושני תיאורים מהגולגולתא, שלרוע המזל לא נשתמרו. הכנסייה של המנזר, שנבנה פעמיים, עמדה על שטח נמוך יותר, בפינה הצפון מזרחית, במקום שקשה להגיע אליו.
אם כך ישנה עדות כי הגבעה היתה כבר מיושבת והיתה מנוצלת בזמנו של ישוע: במערות, קרמיקה הרודיאנית ומטבעות המתוארכים עד לתקופה של באי הכח הרומאים ולמלחמתה היהודית הראשונה נמצאו.