השלב האחרון בשביל של תקופת צום הארבעים של האחים הפרנציסקאנים של ארץ הקודש במקומות של הייסורים של ישוע היה ביום רביעי ה-24 במרץ בקפלה של ההרשעה של ישוע האדון. הקפלה נמצאת במתחם של מנזר של ההצלפה, הממוקם היכן שהיה בעבר "מצודת אנטוניה", בעיר העתיקה של ירושלים. הרצפה של הקפלה עדיין מכילה את אבני המרצפת (שניתן לראותם עדיין גם כן במקום הקדוש השכן של אצ'ה הומו) ואשר זוהה כ-ליתוסרוטוס,כשלקוח מהמילה הלטינית ליתוסטרוטום, שמשמעה "מרוצף עם אבנים", כלומר – בית הדין שבו פילטוס ישב כששפט והרשיע את ישוע למוות (ספר הבשורה לפי יוחנן י"ט:16-22). ישוע יצא ממקום זה כשהוא נושא את הצלב למקום של הצליבה שלו ולכן זו הסיבה שכל מסעות העלייה לרגל עוקבים אחר דרכו של ישוע בדרך הייסורים שבירושלים החל ממקום זה.
סעודת האדון הטקסית, שנערכה על ידי האח הפרנציסקאני גרגור גייגר, מרצה במכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, הפקולטה ללימודי המקרא ולארכיאולוגיה נוצרית-מקראית, אשר ממוקם במנזר של ההצלפה החל משנת 1923, ונחוג בקפלה של ההרשעה.
בדרשה שלו, האח הפרנציסקאני פרדריך מנס, שהינו גם כן מרצה במכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, התייחס לדרך שתוארה במקראות שהוזכרו, מדגיש כיצד הדמות של ישוע מיישמת את מה שכבר הוכרז עליו בתנ"ך [הברית הישנה]. "ממש כפי שיצחק היה קשור ועקוד על ידי אביו אברהם (בראשית כ"ב:1-18), ישוע היה קשור על מנת להילקח לפילטוס", אמר האח פנס. משה גם הינו דמות מקדימה של ישוע על הצלב, נושא הניצחון, אם אנו חושבים על האפיזודה שבה משה, שנשאר עם זרועות פתוחות לרווחה לתפילה, מאפשר ליהושע בן-נון לנצח בקרב (שמות 17). כהן הדת רצה גם כן להדגיש את הקשר שבין ישוע ובין הנביאים של המשיח בתנ"ך [ברית ישנה], למש בפרק י"א בספר ישעיהו והייצוג שלו הן כמלך והן בה בעת כרועה של העדר.
"במקום קדוש זה, עלינו לזכור היום את כל עולי הרגל שעברו כאן. הבה נתפלל עבורם ומי ייתן ורבים מהם בקרוב יוכלו לשוב לכאן, סיים ואמר האח פרדריך מנס.
לאחר שהוזכר כי ישוע בכה על ירושלים, התפילה שלו בגת שמנים, ההצלפה שלו ולאחר העלייה לרגל לבית עניה, האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה סיימו את העליות לרגל בתקופת צום הארבעים במקום שבו הורשע ישוע. בשם הכנסייה, בתפילה של המאמינים, הם ביטאו פה אחד: "כאן היכן שישוע נחשף לקהל, חף משפע ומורשע, דחוי ומושפל, אנו מתפללים לאלוהים שהוא יוכל להפוך אותנו למודעים לכמה גדולה אהבתו אלינו ועד כמה אהבתו אלינו נאמנה."
ביאטריס גוארארה
