טבריה נחשבת לעיר החשובה ביותר שבאזור הכנרת ויש להניח כי נחשבה כך גם בתקופתו של ישוע, שכן הייתה מקום מושבו של הורדוס אנטיפס, מושל חבל הגליל. היה זה הורדוס אשר הקים את העיר וכינה אותה על שמו של מגנו וחברו טיבריוס, קיסר רומא. בבשורה על-פי יוחנן, מוזכרות "ואוניות אחרות באו מטבריה קרוב למקום אשר אכלו שם את הלחם בברכת האדון". " (יוחנן 6, 23). העובדה שהכנרת נקראת גם "ימת טבריה" מלמדת על חשיבותה של העיר.
לפי אפיפאניוס התבססה הנצרות בעיר טבריה במאה ה-4, כאשר הרוזן יוסף, יהודי שהמר דתו לנצרות, קיבל אישור מהקיסר קונסטנטינוס לבנות כנסייה במקום בו עמד המקדש הפגאני של אדריאן. אנו לומדים מדבריו כי בטבריה (כמו גם בנצרת ובכפר נחום), היו יהודים אשר האמינו בישוע ואשר שמרו והפיצו את ספרי הברית החדשה, שתורגמו לעברית.
במשך התקופה הצלבנית וגם אחריה הקושי לבקר בבטחה בכנרת ובסביבתה הוביל לכך שזיכרונות רבים התמקדו בעיר טבריה, אשר הייתה נגישה למבקרים: ריפוי המצורע; ביתה של החמות של שמעון-כיפא (פטרוס); מקרה האישה החוטאת אשר רחצה את רגליו של ישוע באמצעות דמעותיה ויבשה אותן בעזרת שערה; ריפוי האישה הנכה; מקרה שר-המאה הרומי (הצנטוריון); המשותק אשר הורד מהגג ואפילו האישה הכנענית אשר חוותה הגשמה באזור צור וצידון (לבנון).