הקוסטודיה של ארץ הקודש

הקוסטודיה של ארץ הקודש הינה לרוב מתייחסת לתיעוד של שנת 1217, כאשר הפרק הכללי הראשון של מסדר הפרנציסקאני נחוג במרים הקדושה של המלאכים, בסמוך לאסיזי. כאקט של ייאוש, פרנסיס החליט לשלוח את האחים שלו לכל האומות. העולם היה מחלק בזמנו בין הפרנציסקאנים של "הפרובינציות" ובין האחים מ-אסיזי שנשלחו לארבעת קצוות תבל. באירוע זה, ארץ הקודש לא נשכחה, אלא ארץ הקודש הופיעה בין 11 פרובינציות האם של המסדר. במסמכים, ישנה התייחסות לשמות שונים: סוריה, רומניה או אולטרה-מרינה. כולל את קונסטנטינופול ואת האימפריה שלה, יוון ואייה, אסיה הקטנה, אנטיוכיה, סוריה, פלסטינה, קפריסין, מצרים ושאר הלבנט. הפרובינציה של ארץ הקודש הן עקב היקפה הטריטוריאלי והן עקב נוכחות המקומות הקדושים זכתה לקבל יחס מיוחד. מן ההתחלה, האמינו כי זו פרובינציה החשובה ביותר של המסדר. ייתכן וזו הסיבה מדוע הפקידן את הטיפול ב"פראטה אליה", דמות קבועה באחווה המתפתחת משום שארגון זה היה מוכשר מבחינה ארגונית ומבחינת היקף החינוך. מעניין לדעת מהן היוזמות של "פראטה אליה" מבחינת ארגון וגיבוש של חלק זה במסדר, המובחן בסביבה ייחודית ומבחינת הבעיות ובשטח טריטוריאלי נרחב.הקנאות ואיכויות של ממשל טוב הבחינו אותו וסביר שהבריחו אותו במהלך השנים של המנדט והביאו לייסד את הנוכחות הפרנציסקאנית האפיפיורית בכל האזור הממוקם בדרום-מזרח אגן הים התיכון. בשנת 1219 פרנסיס הקדוש בעצמו רצה לבקר בחלק מהפרובינציה של ארץ הקודש. המסמכים העוסקים ב"עני מאסיזי" בקרב הצלבנים, מתחת לחומות דמיאטה ידועים היטב. ממש כמו המפגש שלו עם הסולטאן של מצרים, מאליק אל-כמאל, האחיין של צלאח א-דין הגדול. אותו תיעוד מוסיף כי לאחר שעזב את דמייאטה, פרנסיס הלך לסוריה. בכל מקרה, ביקורו של פרנסיס הקדוש למקומות הקדושים ודאי אירע בין השנים 1219-1220. ביחס לכך, כתב ז'ק דה ויטרי, הבישוף של עכו: "ראינו את הגעתו של האח פרנסיס, מייסד הסמדר הפרנציסקאני. הוא היה פשוט ונבער, אולם נאהב מאד ויקר לאל ולאנשים. הוא הגיע עם צבא של הצלבנים שחנה מתחת ל-דמיאטה; הוא מייד כובד על ידי כולם". 

‎במהלך מסעו הקצר, פרנסיס הקדוש הפגין באמצעות התנהגותו כיצד הפרנציסקאנים בעתיד ינהגו באזור זה ואת תחום פעילותם הספציפי. בהתאם לטכניקה של העני, הבישור חייב להיעשות באופן ידידותי ובענווה רבה, ממש כפי שנעשה עם הסולטאן. כמו כן, יש לאהוב את המקומות הקדושים ולכבד את הקשר עם רגעיו הברורים ביותר של חיי ישוע. ההיסטוריונים אישרו כי לאחר המאה ה-13 ובייחוד לאחר כישלון הצלבנים, הגישה למקומות הקודשים הובטחה בשימוש באסטרטגיה חדשה, וכי המיסיון האפיפיורי בצורה של נוכחות בלתי חמושה של הפרנציסקאנים היווה תחליף לדרך הצבאית. כאשר האפיפיור גרגורי ה-9, מ-פרוגיה, היכן שהתגורר, שלח צו מתאריך ה-1 בפברואר 1230, הוא דחק בפטריארכים של אנטיוכיה וירושלים, נציגי הכס הקדוש, ולכל הבישופים והארכיבישופים, אבות המנזרים, הממונים, השמשים הארכי-שמשים וכל שאר נציגי הכנסייה אשר קיבלו את הצו לקבל ולתמוך בכל דרך אפשרית במסדר הפרנציסקאני; הוא חייב היה לחוש אינטואיטיבית שהצלבנים ייפלו ולא יממשו את יעדם ועדיך לבשר ולנסות לחיות בדו-שיח עם המוסלמים במקום להילחם בהם. 

‎דבר זה מתייחס גם למקומות הקדושים. בכל מקרה, אפילו בצו של גרגורי ה-9 משנת 1230 לא ניתן להתייחס כמסמך רשמי מבחינת הכרה של תחום שיפוט של בניו של פרנסיס הקדוש בארץ הקודש, אלא זהו מסמך המכין את הקרקע לבניו להגיע לארץ הקודש ולהתיישב בה. עוד תאריך ודאי, בהתייחס לפרובינציה של ארץ הקודש, הינו 1263. בשנה זו,תחת הדרכתו של בונונטורה הקדוש, הפרק הכללי נערך בעיר פיזה.. באירוע זה, באופן טבעי, נידון הנושא של הפרובינציה של ארץ הקודש. הוחלט לקבוע את גבולותיה מסביב לאי ל קפריסין, סוריה, לבנון ופלסטינה, ולחלקה לקוסטודיות, כולל את אלו שבארץ הקודש, שיכללו את המנזר של יוחנן הקדוש מעכו, צידון, טריפולי, ירושלים ויפו. 

‎הכיבוש מחדש של עכו ע"י המוסלמים ב-18 במאי 1291, ציין את תחילת הסף של הממלכה הלטינית בארץ הקודש. הנוצרים עמדו לסבול סבל רב. הפרנציסקאנים סולקו מארץ הקודש ונאלצו להית כפליטים בקפריסין היכן שלעת עתה, מוקמו המשרדים הראשיים של הפרובינציה. מהאי השכן של קפריסין, הפרנציסקאנים לא איבדו את העניין בארץ הקודש. כמו גולים מארצם, רצונם היה למצוא אמצעי לחיות ליד המקומות הקדושים. דבר לא מנע מהם את השגת יעד זה. ביקורים פרטיים וביקורים שאושרו ע"י הרשויות של הכס הקדוש על מנת לשקם את הנוכחות הקתולית הינם מתועדים היסטורית. 

‎מחווה נדיבה ראשונה בעבור הפרנציסקאנים היתה מטעם הסולטאן באיברס השני (1309-10) אשר העניק להם את "כנסיית בית לחם", אולם הסולטאן מת מיד לאחר מכן ולכן האחים הפרנציסקאנים לא יכלו לממש זאת. בשנת 1322, ג'יימס מ-אראגון השיג את ההסכמה מהסולטאן של מצרים, מליק אל-כמאל נאסר, כי 
‎ הקוסטודיה של כנסיית הקבר תופקד בידי הדומניקאנים. אולם דבר זה נותר על הכתב בלבד. 4 שנים אחר כך בשנת 1327 ג'יימס השני שוב פנה לשליט, הפעם לא בשם הדומיניקאנים, אלא בשם המסדר הפרנציסקאני. הצו של האפיפיור יוחנן ה-22 שפורסם ב-9 באוגוסט 1328, העניק לשר הפרובינציה שבקפריסין את הרשות לשלוח שני אחים לבקר בארץ הקודש בכל שנה, ופירש זאת בנימה זו. . ברם כל הפרקטיקות הללו יעדן היה תוכנית ארגונית. למעשה, מכיון שכבר היו פרנציסקאנים ששירתו בכנסיית הקבר בין השנים 1322-1327. בשנת 1333 הסולטאן של מצרים העניק את חדר הסעודה האחרונה לאח הפרנציסקאני רוג'ר גורין מ-אקוויטיין. הוא מיהר ובנה מנזר במקום פנוי שמצא, והמימון היה מהשליט של נפולי, רוברטו ד'אנג'יו ואשתו סנצה, ביתו של ג'ייימס הראשון, מלך מיורקה. שני שליטים אלו היו בצדק "יד ההשגחה" בעבור היעד של המקומות הקדושים: הם שיחקו תפקיד רב חשיבות בשיקומם, הן באמצעות השפעה דיפלומטית והן באמצעות סיוע כלכלי שהעניקו. תודות להם ולמאמציהם הרשויות המוסלמיות המקומיות העניקו זכויות רשמיות לפרנציסקאנים בבזיליקה של כנסית הקבר. הכרה בתחום שיפוט מצד הוותיקן אשר הורחב גם למקומות קדושים אחרים, הגיע מספר שנים אחר כך, בייחוד ב-21 בנובמבר 1342 עם הצו של "גרציאס אגמינוס" ו-"נופר קארי סימאה" הנחשבים למסקנה ברורה של מעורבות של מלך נפולי במו"מ ארוך בעבור היעד של המקומות הקדושים. בנוסף להכרה הרשמית, הצו הכיל תיאור המיועד להבטיח את המשכיות של המוסד הזה. באינטואיציה מיוחדת, המאפיין הבינ"ל של הגוף הכנסייתי והדתי הונח, מתאר את האחים שיכלו להגיע מכל פרובינציה של המסדר. בעבור שמירה על הדיסציפלינה, תואר כי בעבור כל האחים הפרנציסקאנים, באם תתרחש בעיה מרגע שנכנסו לשירות ארץ הקודש הם יהיו כפופים ומחויבים לציית לאב השומר על הר ציון, שבירושלים, נציג שר הפרובינציה המתגורר בקפריסין. 


‎בשנת 1347, הפרנציסקאנים גם התמקמו באופן קבוע בבית לחם, ליד הבזיליקה של המולד. הסטאטוס הראשון של ארץ הקודש אשר ניתן לתעדו עד לשנת 1377, איפשר ללא יותר מ-20 אנשי דת לשרת במקומות הקדושים: חדר הסעודה האחרונה, כנסיית הקבר ובית לחם. הפעילות העיקרית כללה את הבטחת החיים הליטורגיים במקומות הנ"ל ולספק סיוע דתי לעולי רגל מאירופה. תיעוד משמת 1390 מפרט כי הפרובינציה של ארץ הקודש, שמשרדיה הראשיים ממוקמים בקפריסין, גם כללה את הפרובינציה של סוריה שכלל 4 מנזרים: הר ציון, כנסית הקבר, בית לחם וביירות. יש לציין כי התיעוד הזה אינו אלא מאשר את המצב שהיה קיים כבר זמן רב, הן במונחים של מספר המנזרים והן בקיומו של גוף דתי המכונה הקוסטודיה של סיריה, כנראה על מנת שלא לבלבל עם הפרובינציה של ארץ הקודש שהיתה חלק מתקופה רשמית זו בהיסטוריה והקוסטודיה קיבלה את "מותם הקדוש המעונה" עם הקרבת מספר אחים. דמם של הפרנציסקאנים תחילה נשפך בירושלים בשנת 1244 במהלך המצור של ה-חורזמים אשר שחטו באכזריות את הנוצרים ואת האחים הפרנציסקאנים. האחים, כפי שהוזכרו ע"י אלכסנדר ה-4, היו לקודשים מעונים בשנת 1257. 9 שנים מאוחר יותר, בצפת ב-1266, יותר מ-2000 נוצרים נרצחו לאחר כיבוש העיר ע"י הסולטאן באיברס. האחים הפרנציסקאנים הגיבורים שלא רצו לנטוש אותם, מתו עימם. בשנת 1268 ביפו ובאנטיוכיה נכללו גם בין הקורבנות אחים מהמסדר הפרנציסקאני. ושוב, בסוריה, בשנת 1269, 8 אחים נטבחו. בסיפור זה סופר כיצד על גופת אחד מהאחים הללו, האח קוראדו דה האליס, צף עם הגלים, ומשך שלושה ימים זרחו שני אורות. בדמשק ובטריפולי בשנת 1277 דם נוצרי נוסף נשפך ע"י חיילים של הסולטאן קילון. עכו – המקום האחרון של הממלכה הלטינית, היה במצור ע"י הסולטאן מליק אל אשרף,ויותר מ-30 אלף נוצרים ואחים פרנציסקאנים רבים נפלו לידי הרוצחים.

‎כאשר הייעוד הינו לקחת את המנדט ואת מורשת הצלבנים, הפרובינציה של ארץ הקודש יזמה והחלה בכיבוש ספציפי של המקומות הקדושים ויעדה היה לייצג את האינטרסים של הכנסייה הקתולית במזרח התיכון. תחום שיפוטיה החוקי הוכר הן ע"י הכנסייה והן ע"י הרשויות האזרחיות המוסלמיות. בשנת 1347 הפרנציסקאנים התיישבו בבית לחם כתושבי קבע בבזיליקה של מערת המולד. בשנת 1363, ג'ובאנה, מלכת נאפולי וסיציליה, השיגה פירמן מהסולטאן של מצרים. מעצם משמעותו של פירמן זה, הפרנציסקאנים היו לבעלים של הבזיליקה של הקבר של הבתולה שבעמק יהושפט. בשנת 1375, מהמנזר שבבית לחם, הפרנציסקאנים גם החלו לעבוד על "מערת החלב", הממוקמת בסמוך למערת המולד של האדון [ישוע]. בשנת 1392 הם השיגו את הזכות הרשמית במערה שבגת שמנים, הממוקמת אף היא בעמק יהושפט, מספר מטרים מקברה של הבתולה מרים ובשנת 1485 הם עיצבו מחדש את מערת לידתו של יוחנן המטביל שבעין כרם. 

‎עם עליית הפעילות, הצורך הורגש בחקיקה הולמת. בשנת 1377, אושר הסטאטוס הראשון של ארץ הקודש. סטאטוסים אלו התפתחו למה שמסוכם בקצרה בצו של "גראציאס אגימוס", המתאר את מספר אנשי הדת המשרתים בארץ הקודש שמספרם לא יעלה על 20. באשר לפעילותם, בנוסף לדאגתם בטיפול של עבודת האל המקומות הקדושים, על האחים הפרנציסקאנים היה גם לדאוג לעולי הרגל האירופאים שביקרו במקומות הקדושים. 

‎בשנת 1414, הפרק הכללי של מסדר הפרנציסקאני נערך ב-לוזאן. כבפרקים כלליים קודמים, המשתתפים גם עסקו בבעיות של ארץ הקודש והבינו כי הכרחי להפוך את הקוסטודיה לעצמאית יותר כפרובינציה עם מספר רב יותר של אנשי דת המשרתים בה. 6 שנים אחר כך, בשנת 1430 נקבע כי הקוסטודיה של ארץ הקודש תיבחר ע:י הפרק הכללי, פרקטיקה שנשמרה משך שלוש מאות. לאחר מכן, הקוסטוד של ארץ הקודש נבחר ע"י המזכיר הכללי וע"י המועצה שלו, מנהג שממשך עד ימינו אלו. 
‎בשנת 1517, הקוסטודיה של ארץ הקודש, עדיין בשלבי השגת מעמדה, זכתה באוטונומיה מוחלטת באמצעות הקונפיגורציה שלה כפרובינציה, ומאופיינת כבעלת פריבילגיות מיוחדות לחלוטין. במהלך עם ההתקדמות של עיצובה התחוקתי, הקוסטודיה קיבלה מעמד של פקולטה ואישור במספר תחומים מהכס הקדוש [וותיקן] כשבמוקד הנוכחות הדינאמית של הפרנציסקאנים בארץ הקודש. דבר זה משמעו היה כי האחים הפרנציסקאנים יכלו לעבוד ביתר יעילות, בייחוד בסיוע רוחני לעולי הרגל, אולם אף יותר בפעילות אקומנית. היה זה ההישג בהא הידיעה במהלך מועצת ונציה (1431-1443) שבו הושג פיוס בין הנוצרים של המזרח ובין הכנסייה הקתולית. הפיוס במהרה היה בעל אופי ארעי, ששרד משך שתי מאות, והפרנציסקאנים של ארץ הקודש ייצגו באופן בלעדי וכאפשרות יחידה ישירה ומאושרת במערכת היחסים בין העולם הקתולי והכנסיות של המזרח התיכון. מערכת היחסים ם הכנסיות המזרחיות המשיכו לאחר מכן, ועד ימינו אלו, בהתאמה ותיאום לזמנים שונים ולמצבים ומלווים ביוזמות רבות אחרות מטעם הוותיקן על מנת להחיות את הקשרים ואת הקשרים ואת הרוח האקומנית. למרות שליחות אפיפיורית מיוחדת זו נחקרה באופן הולם, לרוע המזל דבר זה אינו ידוע כפי שראוי להיות ידוע. 

‎פעילות פרנציסקאנית נוספת גם היא אינה ידועה הינה ההיסטוריוגראפיה של הפרנציסקאנים בארץ הקודש כסיוע רוחני לסוחרים אירופאים שחיו או עברו בערים המרכזיות של מצרים, סוריה ולבנון, והתפתחו בעיקר במאה ה-15 ואילך. מפעילות עונתית , בייחוד במהלך תקופת הציפייה וצום הארבעים, במחצית השנייה של המאה ה-16 סיוע רוחני היה למתמשך פחות או יותר, עד שהיה למאפיין בולט במאה ה-17 בייסוד של מגורי קבע. הפרנציסקאנים, אשר הגיעו ראשונים כנציגי הקולוניות של הסוחרים האירופאיים, נשארו שם כשליחים בשירות לכל, "קורנים מאור ספרי הבשורה" מסביב לתושבים אשר בהדרגה הפכו לקהילות אמיתיות והולמות מבחינת פעילויות מסוגים שונים. 

‎הפצת האמונה בארץ הקודש, בחלק מרגעי ההיסטוריה, גם היה מכוון לעבר המאמינים בדת האסלאם, הן באופן אישי והן באופן קולקטיבי של הבישור ; מאמצים אלו הביאו לתוצאות ארעיות וגם למותם של מספר אחים פרנציסקאנים. ב-1391 ארבעה קדושים מעונים נהרגו ואשר עברו את הליך הקנוניזציה ע"י פאול ה-6 ב-21 ביוני 1970: ניקולה טביץ (קרואטי), סטפנו דה קואנו (איטלקי), דאודאטוס מ-רודז ו-פייר מ-נרבון (צרפתים). כשמדברים אודות קדושים מעונים אלו, בנאום במהלך הקנוניזציה שלהם, האפיפיור אמר כי "אנו בנוכחות עדות פרדוקסאלית, עדות של הלם, עדות של מאמץ לשווא, משום שלא נתקבל באופן מיידי, אלא בעלת ערך עליון משום שזה בעל תוקף כמתן של העצמי."
‎ בכל מקרה, הנוכחות הפרנציסקאנית בארץ הקודש קשורה מעל לכל למקומות הקדושים ולטיפול בהם, חלקית משום שבניתוח סופי, כל שאר הפעילויות שאבו את מקורם מיעד זה והיו מכוונים לשירות זה שהינו בעל חשיבות עליונה וראשית לכנסיה כולה. 

‎מהתחלת תקופה זו, אשר כינינו אותה התארגנות, הפרנציסקאנים עבוד על מנת לשפץ את המקומות הקדושים בארץ הקודש אשר הפכו לחורבות עם הזמן. בשנת 1343 חדר הסעודה האחרונה מעידן הצלבנים שופץ. בשנת 1479 תחת טיפולו ופיקוחו של האח הפרנציסקאני ג'ובאני טומאצלי מ-נאפולי, כל קורות התומכות של התקרה של כנסיית המולד שבבית לחם הוחלפו. השלמת המיזם עירבה את: הרפובליקה של ונציה, אשר תרמה את העץ הנדרש; הדוכס של בורגנדי, פיליפ הטוב, אשר שילם בעבור העבודה; ואדוארד ה-4, מלך אנגליה, שתרם את העופרת לבניין. אין אירועים רבים המתועדים בתקופה זו. יש לזכור כי התוצאות החיוביות של מו"מ מורכב ואינסופי, לרוב מעייפת כלכלית, תמיד עירב התמודדות עם נטייה של היותם של הפרנציסקאנים עשויים ללא חט. 

‎היתה זה, ללא ספק,התקופה הקשה ביותר בהיסטוריה של ארץ הקודש. מעולם כמו בתקופה זה היה אפשרי לוודא את הפתגם שלפיה בארץ הקודש "אין את חודש יולי, אלא רק את חודש מרץ", כלומר – לא ניתן להיות בטוח בשום דבר משום שהכל יכול להשתנות ברגע באותו האופן שמזג האוויר משתנה בחודש מרץ. היו אלו עיתים של רדיפה: החמרה, גירוש, גלות נטילת זכויות שנרכשו – כל אלו היו מנת היום יום של המסדר. משך שלוש המאות הקודמות הפרנציסקאנים ביססו נוכחות ניכרת במקומות הקדושים. הקהילה הפרנציסקאנית התיישבה ובנתה מנזר בהר ציון, עם זכויות נרחבות להחיות את חדר הסעודה האחרונה הקדוש ולבצע טקסים יחד עם קהילות נוצריות אחרות בכנסיית הקבר, בבזיליקה של מרים הקדושה בעמק יהושפט ובכנסיית המולד שבבית לחם. באשר לכנסיית הקבר, במאה ה-15 הפרנציסקאנים היו הבעלים השלווים של כנסיית הקבר עצמה, של קפלת הגולגולתא ושל הקריפטה של מציאת הצלב.

‎בשנת 1517 השלטון הממלוכי בפלסטינה התחלף בסולטאנים התורכים שבסיסם היה בקונסטנטינופול. הקהילות היווניות-אורתודוכסיות, ניצלו את העובדה שחבריהם הינם נתינים באימפריה העותומאנית הגיעו וזרמו בכמויות גדולות לארץ הקודש. התחרות על הבעלות של המקומות הקדושים הובילה קהילות אלו להתחיל במסע הכפשה נגד הפרנציסקאנים, שהציג אותם במרמה כעושקים, זרים ואויבי האימפריה העותומאנית. בתקופה זו, הקוסטודיה של ארץ הקודש חוותה גזל לא צודק ושל גירוש. הגירוש המשפיל והרציני ביותר היה מחדר הסעודה האחרונה אשר אירע בשנת 1552. היתה זו מהלומה למנזר שבהר ציון למשך שתי מאות, למקום שהיה הלב הפועם של הפעילות הפרנציסקאנית בארץ הקודש.

‎בין המאה ה-16 ל-19, ההיסטוריה של המקומות הקדושים ביחס לבעלות חוקית אופיינה באיבוד זכויות מתמשך. אם לא הכל היה אבוד בבזיליקה של כנסיית הקבר ובבית לחם, אזי היה זה חלקית תודות לפעולותיהם הנמרצות של ראשי הקוסטודיה. הם ביקשו מהשליטים הקתולייים לעבוד באופן דיפלומטי עם הסולטאנים המוסלמים של קונסטנטינופול בהגנה על זכויות קתוליות במקומות הקדושים. האפיפיור אורבן השביעי בעצמו, עם צו שהנפיק בשנת 1623, אישר מחדש את הזכות והחובה של כל הנסיכים הקתולים להגן על הפרנציסקאנים של ארץ הקודש. בשעה שהזכויות בבזיליקה של כנסיית הקבר וזו של בית לחם וקברה של מרים הבתולה בעמק יהושפט אבדו, אולם הפרנציסקאנים רכשו את הזכויות במקומות אחרים. בשנת 1620 הם היו הבעלים של אתר הבשורה בנצרת והוענק להם הר טבור. שני רכישות אלו היו עקב נדיבות הנסיך הדרוזי פאחר אל-דין. בשנת 1684 אזור גת שמנים נרכש, בשנת 1679 המקום הקדוש של יוחנן בעין כרם, בשנת 1754 המקום הקודש של ההזנה בבית לחם נרכש ובשנת 1836 – אתר ההצלפה שבירושלים. 

‎בסקירה של ההיסטוריה של הקוסטודיה החל מהמאה ה-16 ועד ה-19, יש לציין כי היו ואריאציות בתחום שיפוטה ובפרופיל זה במסגרת הכנסייה; ואריאציות, בפועל, שהגיבו להתפתחות של הדמות של האב הקוסטוד. האח הדומיניקאני פליס פאברי אשר ביקר בארץ הקודש פעמיים בשנת 1480 ו-1483 מציג לנו את האב הקוסטוד של ארץ הקודש עם תואר ותיאור של "המספק המעניק" בעבור הכנסייה הלטינית במזרח, תפקיד אשר במסגרתו, כפי שציין, האפיפיור התייעץ איתו לעיתים דחופות.הפעם הראשונה שבה הקוסטוד של ארץ הקודש הוצג כ"אחראי" לפרופגנדה של האמונה של הקהילות כמעט בכל המזרח התיכון היה בשנת 1628. לאחר מכן הוא היה ל"מוסד" רגיל. אנו גם מוצאים אותו בתפקיד של "מושל של המיסיון של מצרים ושל קפריסין". תואר חשוב נוסף וייחוס של תחום שיפוט הינו "מיופה הכח של האפיפיור בארץ הקודש ובמזרח". כל החובות הללו נותרו כאחריות של האב הקוסטוד עד להקמתה מחדש של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים בשנת 1847. באופן טבעי, מערכת היחסים בין הקוסטודיה של ארץ הקודש ובין המזרח הקתולי היו בעלי היבט כלכלי משום שהארגון הפרנציסקאני לא התבסס על הכנסה קבועה בתחום פעולתו [מלכ"ר]. ולכן הקוסטודיה תמיד הזקק למימון מבחוץ. משך המאות, האפיפיורים אזכרו במסמכים חשובים מאד, לכנסייה כולה, את החובה לסייע לארץ הקודש, תוץ הצעה לעריכת מגבית ומתן מעשרים בכל המחוזות. העזרה הכלכלית ממשלות אירופאיות גם היתה חשובה גם אם לא תמיד התאימה לצרכים הפיזיים ולצרכי כבוד, היבט חשוב בתרבות המזרחית שבה פעלה הקוסטודיה. 

‎ביחס לכך, עזרה רבה ניתנה לקוסטודיה מהממלכה של נפולי, באמצעות יצירת "הקומיסיון של נפולי" שהחל בשנת 1621 לפעול ובאמצעותו מימון נאסף ונשלח לארץ הקודש. מאוחר יותר בשנת 1636 עוד קומיסיון נוסד בממלכה של שתי הסיציליות שבסיסו ב-מסינה ובנוסף – בפלרמו.

‎בקצה האחר באיטליה,ונציה אפשרה קשר בין ארץ הקודש לעולי הרגל אשר הועברו בספינותיה אשר הבטיחו מסע בטוח. בשנת 1593 אפילו נרמז כי הקוסטוד ואנשי הדת נבחרו יחד עימו על מנת לטפל באחים המשרתים במקומות הקדושים ואשר יצאו באופן בלעדי מונציה. בשנת 1520 הסנט בוונציה החליט להיות הפרקליט של השומר של הר ציון, והזכיר לאפיפיור כי המסדר הפרנציסקאני הינו שומר המקומות הקדושים ומבקש ממנו לאשר את הפריבילגיה הזו. ונציה גם היתה מעורבת בהגנה על המקומות הקדושים באמצעות מערכת יחסים דיפלומטית עם קונסטנטינופול.

‎מדיניותה של צרפת בקוסטודיה של ארץ הקודש התבטאה בקפיטולציות, אשר נתקבלו ע"י צרפת לראשונה ע"י סולטאן של קונסטנטינופול (1535) הסולטאן סולימאן המפואר. כאשר הסולטאן בשיא הפלישה לאירופה ובשאר האזורים, המלך פרנסיס הראשון חתם על ברית עימו נגד הנרי ה-7 מאנגליה, וגרם בכך לסקנדל גדול בקרב הממלכה הנוצרית של אירופה. אולם הקפיטולציות שירתו כגשר שאפשר למדינות המוסלמיות להיכנס למערכת יחסים של שלום וידידות עם העולם הנוצרי. עבור צרפת, הקפיטולציות הבטיחו מחויבות מוסרית להתערב ולהגן על הפרנציסקאנים באמצעות תיווך של שגריריה בקונסטנטינופול אשר התערבו ברגעים קשים, בייחוד במאה ה-17. לאחר מכן, בקונסול של צרפת שהתגורר בצידון ונסע לירושלים על מנת לעסוק בבעיות לא פתורות. מצב זה הממיך עד 1793 אולם הקפיטולציות נעלמו רק ב-1917 ועם כיבוש ירושלים ע"י כוחות הברית למרות שהם בוטלו סופית רק בשנת 1923 בהסכם לוזאן.

‎ההגנה של צרפת על הקתולים החלה עם המלך לואי ה-16, שרצה להיות מגן הנוצרים באימפריה העותומאנית, למרות שהוא ביטא זכות זו רק באופן מפורש ובמונחים אמביוולנטיים.היה זה רק תחת המלך לואי ה-15 עם הקפיטולציות של 1740, שזכות המגן של צרפת הוכרו רשמית, תודות לתפקיד אותו ביצעה צרפת בעבור האימפריה העותומאנית בהסכם בלגרד. הכס הקדוש הכיר רשמית בצרפת כמגינת כל הקתולים, מכל הלאומים, כולל התורכים, באימפריה שעותומאנית ואף ביחס לאלו מהזרם המזרחי. בשנת 1870 צרפת הוזהרה עקב מינויה את סגן הפטריארך של קונסטנטינופול לשגריר הוותיקן. נראה כי התערבות נוספת התרחשה כשהיה ניסיון חוזר לייסד מערכת יחסים דיפלומטית בין הכס הקדוש ותורכיה. אולם אלו שהיו תחת הגנת הצרפתים ולא היו אזרחי צרפת דחו את ההסכם הזה. לאחר התחלת המאה ה-20 אנשי דת שאינם צרפתים אימצו יותר ויותר את הנוהג של פנייה לקונוסול שלהם כך שהגנה זו נוספה לזו של צרפת. ההגנה הצרפתית המשיכה עד 1923. היה זה בסאן רמו ששם נציגי צרפת התנערו מכך. המכה האחרונה היתה בהסכם השלום של לוזאן, שנחתם ע"י תורכיה ובנות הברית ב-24 ביולי 1923. כל זה הותיר מסורת המאופיינת בדיפלומטיה בכבוד ליטורגי שעדין מוענק ע"י הוותיקן לצרפת באותן ארצות שהשתייכו לאימפריה העותומאנית. 

‎מההתחלה, ספרד עשתהרבות על מנת לסייע לנוצרים ולאחים הפרנציסקאנים של ארץ הקודש באמצעות העברת סכומי כסף גדולים ששלחה למזרח. כאשר ממלכת ארגון וקסטיליה אוחדו,השליט הקתולי לקח עליו את האחריות לסייע לארץ הקודש ולפרנציסקאנים השומרים על המקומות הקדושים, בשולחם אלפי סקודות בכל שנה למטרה זו. בשנת 1550 צ'רלס ה-5 פעל ישירות בנושא זה ואישר את המימון של שיקום כנסיית הקבר. בשנת 1646 המועצה הקדושה דנה בצו שמנע מהפרנציסקאנים של ארץ הקודש מלהשתמש בכסף על מנת לרכוש מחדש את המקומות הקדושים. המלך הספרדי פעל ישירות בנושא זה ושלח אח פרנציסקאני ספרדי לחצר שבקונסטנטינופול לאחר 11 שנים שבהם היתה נסיגה בזכויותיהם של הפרנציסקאנים על המקומות הקדושים וזכויותיהם הועברו ליוונים. בשנת 1714 הבזיליקה של כנסיית הקבר שופצה ושוב עלות המיזם מומנה ע"י מלך ספרד. כמו כן, הודם גם בנק במדריד עבור "עבודות של פיוס לארץ הקודש" אשר יעדם היה לסייע לארץ הקודש. 

‎כאשר צ'רלס השלישי והצו המלכותי של 1772, הזכויות של הפטרוניות הספרדית על המקומות הקדושים הוגנו בתגובה לצו של האפיפיור בנדיקטוס ה-4 "אין סופראמו" שבו זכויות אלו לא הוזכרו. צו מלכותי זה היה לאזהרה נוקשה לכל מי שהעז להתעניין בבעיות של ארץ הקודש. על מנת להגן על זכויותיו, המלך אילץ את האפיפיור פיוס ה-6 בשנת 1878 לפרסם את ההצהרה "אינטר מולטיפליסיס" אשר אישרה את טענותיו של צ'רלס ה-3, מסמך אשר ממנו התנער אותו אפיפיור עקב מצב פוליטי ביחסיו עם ספרד. בשנת 1846 יחד עם הצו של "רומאני פונטיפיציס", הכס הקדוש איחד מחדש את המקרה של ספרד ואת הלאום כמקרה יחיד התומך בארץ הקודש. בשנת 1853 הקונסול הספרדי שבירושלים נוצר, וחויב להגן על אנשי הדת הספרדים של ארץ הקודש ולהעביר כסף שנשלח ע"י העו"ד הכללי של האחים הפרנציסקאנים, כך שכספים אלו לא יפלו לידה של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים שנוסדה בשנת 1848. תחת הלחץ של איזבלה השנייה לשלוח מיסיונרים לארץ הקודש, נוסד הקולג' של פריאגו בשנת 1853, ולאחריו זה שבסאןיאגו דה קופוסטלה ולבסוף ב-צ'פיונה. 


‎כמו כן, בתקופה זו, כמו בתקופה שקדמה לה, אחים פרנציסקאנים רבים של הקוסטודיה, היו לקורבנות עקב אמנותם. בשנת 1530 האחים הפרנציסקאנים נכלאו עקב האגדה של אוצרות שבכנסיית הקבר: הכופרים ניסו להשיג את האוצרות וכשנכשלו הם כלאו את האחים בכלא ל-27 חודשים. רדיפה נוספת פרצה בפלסטינה בין 1537-40 כאשר המוסלמים נקמו על התבוסה של 1537, וכלאו את האחים הפרנציסקאנים של הר ציון ובית לחם בדמשק ל-38 חודשים. בשנת 1551 האחים גורשו מהר ציון, והם התמקמו מחדש במנזר שיכונה אחר כך סאן סלבטורה בשנת 1558. בשנת 1548 עוד רדיפה פרצה בנצרת והאחים האחרים ברחו לירושלים. המצב חזר על עצמו באותו מקום בין השנים 1632-38. אחים אחרים מתו בארץ הקודש עקב יחסי השנאה עם היוונים כפי שהיה במקרה של שני פרנציסקאנים באי של קנדיה ואשר נזרקו לים בשנת 1550. לאחר הגעתו של נפוליון לארץ הקודש, רדיפות אחרות פרצו בשנת 1799 בירושלים וברמלה. הכל היה לגרוע יותר עקב מגפה שהתפרצה מחדש במאות ה-18 וה-19

‎בשנת 1847, האפיפיור פיוס ה-9, באגרת אפיפיורית "נולה סלבריור", אישש מחדש את הקמתה מחדש של הפטריארכיה הלטינית שבירושלים. המסמך מאזכר את המכשולים שמנעו את הפטריארך הלטיני מלהתגורר בירושלים ועקב שינוי המצב, נתאפשר להשיב את תחום השיפוט של הפטריארכיה הלטינית בירושלים. ארץ הקודש המשיכה ליישם את ייעודה לטובת המקומות הקדושים ולהרבות את פעולותיה בקרב האנשים באזור שבה פעלה. בהתייחס למקומות הקדושים, היו מספר רכישות: בשנת 1878 נרכשה ויה דולורוסה, ב-1879 המנזר של נעים, שיחות אודות המנזר בכפר קאנה, ב-1880 – המנזר של בית פגי נרכש, בין 1889-1950 הקוסטודיה רכשה את הזכויות להיות הבעלים של התחנה החמישית, "האדון בכה" ["דומינוס פלוויט"], עין טבחה, כפר נחום ושדות הרועים ליד בית לח, יוחנן המטביל הקדוש של המדבר,הר נבו, מקום טבילתו של ישוע בנהר הירדן, חדר הסעודה האחרונה ובית עניה.

‎בייחוד בתקופה זו הקוסטודיה של ארץ הקודש שיחקה תפקיד חלקי או מלא בשיקום של המקומות הקדושים. היו אלו מקומות שכללו לרוב קפלות קטנות, ללא כל יומרות. מסיבות כלכליות ומסיבות חברתיות לא היה אפשרי לעשות יותר מכך. בייחוד החל מתחילת המאה ה-20, הפרנציסקאנים ניסו לפרש את רגשות המאמינים אשר דרשו שלמקומות קדושים אלו יהיה כבוד ההולם את הדבקות בהם. אנו זוכרים כי פעולות שחזור אלו כללו את הבניינים הבאים: 1901 – הבזיליקה של עמאוס, 1919-24 – הבזיליקה של הייסורים של גת שמנים, 1921-24 הר טבור, 1952-53 המקום החדש שבבית עניה ושדות הרועים שליד בית לחם, 1955 – "האדון בכה [דומינוס פלוויט] שבמדרון הר הזיתים ובשנים 1955-69 – הבזיליקה של הבשורה שבנצרת.

‎במהלך תקופה זו, יותר "דם" של אחים נשפך, כפי שאירע בשנת 1860 בדמשק באירועים של רדיפה נגד נוצרים ע"י דרוזים בלבנון ולאחר מכן יותר בסוריה ובדמשק. הרדיפות עלו עקב פסק דין שנחתם בצרפת ע"י הסולטאן עבדול-גידו שבו הכיר בשוויון של כל נתיניו, ללא הבדל דת וגזע. הרדיפות הובילו למותם של 7000 איש ביניהם עמנואל רויז המבורך וחבריו הקדושים המעונים. מקרה אחר של קדוש מעונה אירע בטורקיה ב-1895 כאשר האח הפרנציסקאני סלבטורה לילי נרצח, והיה לאחד מהקדושים המוכרים לאחר מכן.

‎האקלים ההיסטורי של תקופה זו יכול להיות מובן ע"י קריאת דברי הימים של מתקפות דמים בירושלים בשנת 1901 כאשר המתח עלה חלקת עקב תוצאה של הסטאטוס קוו. באירוע שבו נזירים יוונים תקפו קשה את האחים הפרנציסקאנים באבנים שנאספו מהטרסות המקיפות את הכיכר. 

‎לבסוף, בשנת 1920 עקב רדיפת הארמנים, שלושה כהני דת ושני אחים פרנציסקאנים נרצחו ע:י התורכים. 

‎לסיכום, בסקירה ההיסטורית של הקוסטודיה של ארץ הקודש מהדהדות המילים של המסמך "נוביס אין אנימו" מטעם האפיפיור פאול ה-6 שהופק ב-1974: " תוכנית של ההשגחה העליונה של האירועים ההיסטוריים של המאה ה-13 הביאו את המסדר הפרנציסקאני לארץ הקודש. הבנים של פרנסיס הקדוש נשארו מאז בארצו של ישוע משך שנים רצופות על מנת לשרת את הכנסייה המקומית, ולשמר , לשחזר ולהגן על הנוצרים ועל המקומות הקדושים; נאמנותם לרצון של מייסדם ולמנדט של הכס הקדש נחתם לעיתים קרובות בסגולה נדירה ובנדיבות"

הקמתה המשפטית של הקוסטודיה של ארץ הקודש

[מאת קלמנט, בישוף, משרתם של משרתי האל, אל בניו האהובים, הממונה הכללי והממונה בארץ שבה פועל המסדר הפרנציסקני, שלומות וברכות אפוסטוליות.

‎הצו של האפיפיור קלמנט ה-6

 

1. אנו מודים לנותן כל טוב ומשבחים אותו על שעורר תשוקה ורצון שכאלה למסירות ולאמונה בלבם של ילדינו היקרים מכל יקר, המלך רוברט, וסנצ’ה, מלכת סיציליה, הנודעים בכבדם את גואלנו ומלכנו ישוע המשיח , הפועלים ללא הפסק ובאהבה ללא לאות לשבח ולתפארת האל, ולכבודם ולתפארתם של קברו הקדוש של האדון ושאר המקומות הקדושים מעבר לים.

2. לפני זמן קצר הגיעו אל מושבנו האפוסטולי חדשות טובות מן המלך והמלכה, לפיהן, במחיר גבוה ולאחר משא ומתן מפרך, קיבלו היתר קבע מסולטן בבל (כלומר, קהיר), אשר לבושתם העזה של הנוצרים יושב בקברו הקדוש של אדוננו ובשאר המקומות הקדושים מעבר לים שקודשו בדמו של הגואל, הקובע כי נזירים ממסדרכם רשאים להתגורר ברציפות בכנסייה הידועה בשם כנסיית הקבר ולחגוג שם מיסות מושרות וכן את שאר תפילת השעות כדרכם של מספר האחים ממסדר זה הנוכחים כבר במקום; יתר על כן, אותו סולטאן כבר העניק למלך ולמלכה את אולם הסעודה האחרונה של אדוננו, את הקפלה שבה ירדה רוח הקודש על השליחים ואת הקפלה האחרת שבה הופיע ישוע בפני השליחים אחרי תקומתו לחיים, בנוכחותו של תומס המבורך; וכן נודע לנו כיצד בנתה המלכה מנזר בהר ציון, שם, כידוע, נמצאים אולם הסעודה האחרונה והקפלות המוזכרות; וכי זה זמן מה שהיא מעוניינת לתמוך בתריסר נזירים ממסדרכם שיוכלו להבטיח את קיומה של הליטורגיה האלוהית בכנסיית הקבר, ובנוסף אליהם שלושה קתולים מן המניין שעליהם יוטל לשרת את הנזירים ולדאוג לצרכיהם.

3. לצורך כך ביקשה מאתנו המלכה האמורה לעיל, כחלק מהגשמת מסירותה האדוקה וזו של המלך, ובכל ההכנעה, שנפעיל את סמכותנו האפוסטולית על-מנת לספק את צורכיהם של המקומות הקדושים המוזכרים ונשלח נזירים מסורים ומשרתים מבמספר שצוין.

4. אשר על כן אנו, באשרנו את ההצעה האדוקה והראויה לכל שבח של המלך והמלכה האמורים, ואת כוונותיהם החסודות והאדוקות, הראויות לברכה אלוהית, וברצוננו למלא ולעודד את משאלותיהם ואת רצונותיהם, מעניקים בזאת לכולכם ביחד ולכל אחד מכם לחוד את הסמכות המלאה להזמין, כעת ובעתיד, בנוכחותכם האישית או בכוח סמכות אפוסטולית, לבקשתם של המלך והמלכה המוזכרים למעלה ויורשיהם, ואחרי שהאזנתם לעצת היועצים במסדרכם, נזירים טובים ומוכשרים במספר שצוין מכל רחבי המסדר.

5. יתר על כן, לאור חשיבות העניין, יש לתת את מלוא תשומת הלב לאותם נזירים שייועדו לשירות האל בקבר הקדוש, או באולם הקדוש של הסעודה האחרונה או בקפלות המוזכרות לעיל; וזאת לאחר בדיקה הולמת עם הממונה המחוזי שלהם במסדרכם על דבר התאמתם של הנזירים שנבחרו ויועדו זמנית לאזורים אלה שמעבר לים, וכן, שבמקרה שאחד מהם נעדר, יש לתת את הדעת לכך שככל שהדבר יידרש, יקבלו הנזירים שיישלחו להחליף את הנעדרים היתר להתגורר באזורים אלה.

6. כמו-כן אנו מעניקים לכם, במקרה של סירוב מצד הנזירים, את הסמכות לכפות עליהם ציות, לאחר מתן אזהרה, על-ידי שימוש בגינוי כנסייתי. לא יעמוד דבר בניגוד להוראות אלה, לא איסור אפוסטולי או תקנה נוגדת כלשהי של המסדר, ואפילו אם אלה מסתמכים על אישור רשמי, על אישרור אפוסטולי או על כל קונוונציה אחרת, גם לא אם התקבל מן הכס הקדוש, באופן כללי או פרטני, פטור מאיסור, השעיה או נידוי, אלא אם הכתב האפוסטולי מתייחס באופן מלא, מפורש וישיר לאינדולט מסוים זה.

7. אנו מבקשים כי, לכשיימצאו האחים שייועדו לכך באזורים שמעבר לים, יועמדו תחת חובת הציות ויוכפפו לסמכותו של שומר הנזירים של מסדרכם, ולזו של הממונה על מחוז ארץ הקודש, על כל הכרוך בכך.

נכתב באוויניון ב-21 בנובמבר, 1342, בשנה הראשונה לכהונתנו הקדושה.

"סטאטוס קוו" או "סטאטו קוו", כפי שמכונה באופן תדיר בהקשר לארץ הקודש בפרסומים רבים – מתייחס, במובנו

הרחב, למצב שבו קהילות נוצריות בארץ הקודש מוצאות את עצמן במערכת יחסים עם הממשלות באזור. 

באופן ספציפי, "סטאטוס קוו" מיוחסת למצב שבו קהילות נוצריות מצאו עצמן במקומות הקדושים שבארץ קודש, מצבים שניתן להתייחס אליהם כבעלות על זכויות פנימיות, הן כיחידים והן ביחד עם זרמים דתיים אחרים, בכנסיית הקבר, בבזיליקה של המולד שבבית לחם ובקבר של מרים הבתולה שבירושלים.

החיים שבמקומות הקדושים הינם בלתי נפרדים מהמשטרים הפוליטיים בארץ הקודש, אשר לאט לאט הוביל למצב שנכפה כיום. משך המאה ה-17 וה-18, היוונים האורתודוכסים והקתולים היו במאבק מתמשך על מספר מקומות קדושים [כנסית הקבר, קבר מרים הבתולה ובית לחם]. היתה זו תקופה של "סכסוכי בין האחים והתערבות פוליטית". דרך אירועים כאובים אלו, הגיעו אל מצב סביר של הצהרה רשמית שאירעה ב-8 בפברואר בשנת 1852 ואליהם התייחסו כ"סטאטו קוו".

ה"סטאטו קוו" במקומות הקדושים שבארץ הקודש, בייחוד בכנסיית הקבר, קובעים את נושאי הבעלות של המקומות הקדושים שבארץ הקודש, ובאופן קונקרטי יותר, המרווחים שבתוך המקומות הקדושים ואפילו בהתייחס לזמנים ולמשך הזמן של הפונקציות, התנועות, הנוהג וכיצד הוא ממומש, באם מדובר בשירה או בקריאה פשוטה. 

הכרחי לזכור כי הקהילות הרשמיות שבכנסיית הקבר, מעבר לעדה הלטינית,ישנם היוונים, הארמנים, הקופטים והסורים ובעבור כל שינוי שנעשה, יש לקחת בחשבון את כל הקהילות. הקהילות של כנסיית הקבר מווסתת ע"י לוח השנה הולם בעבור כל זרם נוצרי. ביחס לקהילה הקתולית, הפרנציסקאנית קובעים את החגים בהתאם לסדר של הטקסים שהתבססו לפני הרפורמה של מועצת הוותיקן השנייה משום שזה מעניק את הזכות, הנרכשת במסורת ה"סטאטו קוו" בהתייחס לתפילת ערבית הראשונה, שחרית, סעודת האדון [מיסה] ופונקציות אחרות הנקשרות לכך [תהלוכות, ברכות עם קטורת ועוד].

 

על מנת להבין טוב יותר מצב שכזה הכרחי להבין את חלק מקווי המתאר ההיסטוריים. מייד לאחר הכניסה לקונסטנטינופול, מוחמד השני טען כי הפטריארך היווני אורתודוכסי של קונסטנטינופול והרשויות הדתיות והאזרחיות מייצגים את כל הנוצרים המתגוררים באימפריה. החל מרגע זה ואילך, הקהילות הדתיות האורתודוכסיות של יוון, המשביעים את עצמם כנתיני האימפריה העותומאנית, ולכן יכלו להגיע לארץ הקודש ולהיות בעלי השפעה יעילה על הסולטאנים, לטובתם במקומות הקדושים. אנשי הדת היוונים יכלו להחליף את כהני הדת המקומיים באופן פרוגרסיבי. החל משנת 1634, הפטריארך האורתודוכסי של ירושלים תמיד היה יווני.

בתקופה זו, גם כן, כהני הדת היוונים החלו לטעון על בעלות על המקומות הקדושים. בשנת 1666 [1566 הכרונולוגיה לא הגיונית], הפטריארך האורתודוכסי גרמאני דרש את הזכויות על הבזיליקה של בית לחם. לכן מאוחר יותר הם אושרו מחדש ע"י הפטריארך סופרוניוס ה-4 [1579-1608] ו-תיאופאניוס [1608-1644]. דרישה דומה התייחסה גם לכנסיית הקבר שבירושלים. ניסיונות כאלו הופסקו, מעל לכל, תודות להתערבות של ונציה ושל צרפת במועצה העליונה של האימפריה העותומאנית בשנת 1633, הפטריארך תיאופאניוס היה יכול להשיג צו רשמי המתוארך לתקופתו של עומאר (638), אשר מעניק לפטריארך היוני אורתודוכסי את הזכויות על מערת המולד, הגולגלתא ואבן המשיחה.

‎מעצמות המערב הצליחו להשיג, בלחץ האפיפיור אורבן ה-7, מגבלות של הצו. ברם, דבר זה נתהפך בשנית בשנת 1637. בתקופה זו, ונציה, אוסטריה ופולין היו במלחמה נגד האימפריה, ולכן לא יכלו להשפיע כלל לטובת הפרנציסקאנים. המצב היה אף יותר דרסטי בשנת 1676 כאשר הפטריארך דוסיתאו [1669-1707] השיג צו אחר שבו אושרה בעלות בלעדית על כנסיית הקבר. בעקבות מחאות מהמערב, המועצה העליונה של האימפריה העותומאנית מינתה בתי משפט מיוחדים על מנת לבחון את המסמכים השונים. בשנת 1690, באמצעות צו מיוחד, הוצהר ע"י בתי המשפט כי הפרנציסקאנים הינם מחזיקים בתואר החוקי של הבעלות בבזיליקה. מאז המעצמות המערביות היו תמיד פעילות ביחס לממשל העותומאני על מנת להבטיח את הזכויות הקתוליות במקומות הקדושים. היה זה הסכם השלום של קרלוביץ (1699), פאסארוביץ (1718), בלגרד (1739) ו-סיסטוב (1791). ברם, התוצאות האפקטיביות של התערבות זו היו מעטות.

‎בשנת 1767, לאחר מהומות ליממות ומעשי ונדליזם אשר כללו את מעורבותה של האוכלוסייה המקומית, היוונים האורתודוכסים והפרנציסקאנים, המועצה העליונה של האימפריה העותומאנית הנפיקה צו אשר העניק ליוונים האורתודוכסים את הבזיליקה שבבית לחם, קבר של הבתולה מרים וכמעט את כל הבזיליקה של כנסיית הקבר.
‎למרות הפנית ההולמות של האפיפיור קלמנט ה-13 למעצמות המערב, הצו אושר והמצב של המקומות הקדושים נקבעו וקובעות באופן המגדיר כעת את הזמנים, ואת אותם הפרטים הקטנים.

‎במאה ה-19 השאלה של המקומות הקדושים הפכה לקונוטציה פוליטית, בייחוד בין צרפת ורוסיה. צרפת היתה המגינה הבלעדית של זכויות הקתולים, בשעה שרוסיה דאגה לזכויות הנוצרים האורתודוכסים. בשנת 1808 שריפה גדולה בבזיליקה של כנסיית הקבר כמעט והרסה לחלוטין את המבנה של הצלב של כנסית הקבר. היוונים השיגו הרשאה לבנות מחדש את המתחם שלהם, אשר עומד על מקומו כיום. בשנת 1829,הזכויות של האורתודוכסים הארמנים בבזיליקה הוכרו באופן ברור.

‎בשנת 1847, היוונים הסירו את כוכב הכסף הממוקם במקום לידתו של ישוע האדון במערה שבבית ללחם. על גבי הכוכב, היתה אמרה שהיתה מוטבעת ולכן העידה על בעלות לטינית על המקום. בשנת 1852, שגריר צרפת במועצה העליונה של האימפריה העותומאנית, דרש בשם המעצמות הקתוליות את האישור מחדש של הזכויות של הפרנציסקאנים שלפני 1767 ובייחוד דרש להשיב את הכוכב למערה.

הקיסר העותומאני, תחת הלחץ של הצאר ניקולאי, סרב והנפיק צו חדש שבו הצהיר על הסטאטוס קוו [כלומר, המצב שנכפה החל משנת 1767] שיישאר. מאז, למרות מאמצים חוזרים ונשנים ומלחמות שונות, המצב נותר ללא שינוי, אפילו שהכוכב הוחזר למקומו. אף על פי כן, לאחר נפילת האימפריה העותומאנית והקמת המנדט הבריטי, הסטאטוס קוו שונה במקצת. מצב זה כיום נחשב לעובדה נתונה, מורשת.

מערכת היחסים והקשרים ביו הקהילות הנוצריות השונות עדיין נשלטים ע"י הסטאטוס קוו, אולם הם חמים וידידותיים.

• הדיאלוג האקומני חלחל לתוך הסכוך ההיסטור
• לא קיימת עוד, לפחות מצידם של הקתולים, האשמה של "גזל" של המקומות הקדושים.
• להיפך, הנוכחות הנוצרית במקומות אלו הינה יקרה מפז ועשירה על מנת לשמר את הזכויות הנרכשות.
• Iכיום, המפגשים התקופתיים והדיונים בקרב הקהילות השונות התמקדו מעל לכל בשחזור של הבזיליקות ובאפשרות של חלוקה טובה יותר של ליטורגיות שונות.
• ההחלטות נעשו בהתאם לקהילות הנוצריות השונות, ללא התערבות חיצונית, באם מדובר בהתערבות פוליטית או אזרחית.

הוא היה היורש הראשון של פיטר [פטרוס] הקדוש שערך מסע עלייה לרגל לארץ הקודש. שאול ה-6 ערך את מסעו בינואר 1964, בשעה שהכנסייה ערכה את מועצת הוותיקן השנייה. הוא הגיע לעמאן, ירדן, היכן שהוא פגש את המלך חוסיין.  משם, הוא נסע ברכב לירושלים לאחר עצירה בגדות הירדן ולאחר ביקור במנזר הפרנציסקאני שבבית עניה לתפילת התכנסות. מסע העלייה לרגל שערך היה טעון עם משמעות היסטורית וסימבולית רבה עבור הכנסייה. שאול ה-6 ביקר במקומות הקשורים לחייו של ישוע המשיח, הולך בעקבותיו ומביא – כמוהו – את אותו מסר של שלום ושל אהבה.

 

לאחר מכן הקוסטוד של ארץ הקודש, האח לינו קפלילו, ליווה את האב הקדוש במסעו לירדן.

 

לאחר קבלת פנים חמה ולבבית בעיר העתיקה מצד האנשים ומצד עולי הרגל שהתעלמו מהחבלים ומהגדרות עם הגעתו, האב הקדוש בסופו של דבר הגיע לכנסיית הקבר, כשהתקבל על ידי האחים הפרנציסקאנים גם כן. שם, הוא עצר על מנת להתפלל בקברו הריק של ישוע, שבו הניח ענף זית מוזהב שהביא עימו מרומא; שם הוא גם ערך את סעודת האדון [מיסה], הזכרון של הייסורים והתפילה שלו לאחדות.

 

הפרנציסקאנים גם כן קיבלו את פניו של האב הקדוש במקום הקדוש של הבישור שבנצרת, כשהיה זה עדיין במהלך השיפוצים ולרגל אירוע זה בירך שאול ה-6 את המיזם. כאן, האב הקוסטוד קיבל מתנה יקרה של כתר יהלומים שהיה מיועד עבור הציור של הבישור מאת האב הקדוש.

 

מסע העלייה לרגל למקומות הקדושים לא הזניח מקומות חושבים כמו אגם כנרת, או כפר נחום והבזיליקה של ההשתנות, שהינם מקומות קדושים שאותם שומרים הפרנציסקאנים והיו אלו האחים הפרנציסקאנים שהראו לו אותם.

 

השלב האחרון של מסעו אופיין על ידי ביקורו של האפיפיור בבית לחם ובנאום חשוב ביותר שלו במערת המולד שנשא שם, העביר מסר של שלום ושל אהבה לכולם בעולם כולו.

המברק של האב הקדוש לאב הקוסטוד של ארץ הקודש

"מבין זיכרונות בלתי נשכחים, דימויים מרכזיים המזכירים לנו את המסע שלנו, מסע עלייה לרגל למקומות שקודשו  על ידי הרזים של הישועה הנוצרית, היינו רוצים להזכיר מחשבות עמוקות בהקשר למפגשים שנערכו עם הפרנציסקאנים האהובים של ארץ הקודש בקבלת הפנים הביתית שלהם, במקומות הקדושים שיש להם את הפריבילגיה של שמירה עליהם ובמקומות שבהם הם מקדמים כל העת  ובעקביות את עבודת האל בשם הכנסייה הקתולית.

 

אנו שמחים לעשות שימוש בזה כהזדמנות להעלות את המחשבה הנעלה של הערצה רבת חסד לכל מי שהינו בנו של פרנסיס הקדוש ,שמשך שבע מאות ועם כל כך הרבה העדר אנוכיות ביצעו את שירותם היקר כמשרתים אפיפיוריים בארץ המובטחת של ישוע, כדוגמא להערצה של האמונה החיה, חסד נלהב וקנאות רבת קשב.

 

אנו מחדשים את הביטוי של שביעות הרצון ושל הכרת התודה שלנו אליכם, לכל האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה; אנו מבקשים  מהגואל האלוהי [ישוע] להרבה  מתנות שמיימיות ואנו מעניקים את הברכה האפיפיורית שלנו בעבור שקדנותם."

 

האפיפיור שאול ה-6

 

מסע העלייה לרגל לארץ הקודש  ארך שבוע ימים: מה-20 במרץ ועד ה-26 במרץ 2000. האפיפיור התקבל על ידי מלך ירדן, עבדאללה השני, ועל ידי המשפחה המלכותית כולה, האב הקדוש החל את העלייה לרגל שלו של היובל בעמאן, ממש כמו קודמו שאול ה-6. שלו היה בעל משמעות ד\שוות ערך בהבאת מסר חזק של שלום ושל אחווה:"לא משנה כמה קשה, לא משנה  כמה יימשך, תהליך השלום חייב להמשיך" (מדברי האפיפיור בעמאן).

 

הקוסטוד, האח ג'ובאני בטיסטלי, והמזכיר הכללי של המסדר הפרנציסקאני, האח ג'קומו ביני, כמו כן נציגים אחרים של הכנסייה הקתולית והכנסייה היוונית האורתודוכסית נכחו אף הם במפגש ההיסטורי.

בנאום שלו בהר נבו, יוחנן פאולוס השני בירך את הנמצאים ובירך את תחילת מסעו, ומזכיר את דמותו האדירה של משה ושל ישוע, שלהם הוא  מקדיש כל צעד ושעל  של מסע העלייה לרגל שלו. הברכות שלו, ביום הראשון הזה, הוקדשו גם לבניו של פרנסיס הקדוש ולשירות ארוך השנים שלהם בשימור המקומות הקדושים.

 

יוחנן פאולוס השני הגיע לארץ הקודש ברגע היסטורי קשה ומאד שונה מזה של שנות ה-60. מצבו הפיזי היווה שוני מזה של קודמו, אולם היה זה רק למראית עין. הרוח והמסר היו זהים: שלום, אחווה וצדק לכל.

 

האנשים, שהגיעו מכל מקום לראותו, העניקו לו קבלת פנים חמה. הוא גם התקבל בחום על ידי מלך ירדן, על ידי נשיא ישראל עזר ויצמן ועל ידי הנשיא של פלסטין, יאסר עראפאת.

 

בבית לחם, יוחנן פאולוס השני עודד את העם הפלסטיני על ידי אזכור שהשלום הוא אפשרי רק היכן שיש כבוד לזכויות אדם, ולאחר מכן דחק במיעוט הנוצרי לא להגר. נעזר ומלווה על ידי הקוסטוד מצד אחד ומצד שני על ידי המזכיר הכללי של המסדר הפרנציסקאני, הוא ירד במדרגות המובילות למערת המולד: כאן, הוא התפלל למספר רגעים.

 

לנאומו  במהלך המפגש הבין דתי שנערך בנוטרה דאם שבירושלים היתה משמעות  רבה וזכה להערכה רבה: בדיאלוג בין הדתות השונות, הוא בבירור הזדהה עם הדרך לשלום בעולם ובארץ הוקדש בייחוד.

 

הביקור בבזיליקה של נצרת חשוב להכיר ולזכור, מכיוון שכל העלייה לרגל כולה נראית כסבה סביב יום השנה של החג של הבישור. הקוסטוד, האח ג'ובאני בטיסטלי , והמזכיר הכללי של המסדר הפרנציסקאני, האח ג'קומו ביני, המתינו לו בכניסה.

 

בין המחוות הלא צפויות שהתקיימו מבחינה היסטורית היה ביקורו בכותל המערבי ובתפילה הכתובה שהותיר בינות הסדקים שבכותל.

 

התחנה האחרונה של האב הקדוש היה הביקור בכנסיית הקבר ב-26 במרץ, ביום האחרון של העלייה לרגל של היובל. לאחר עריכת סעודת האדון בבוקר וארוחת צהריים במטה של הפטריארכיה הלטינית, הוא ביקש  לשוב באופן פרטי ובאופן לא צפוי לכנסיית הקבר ולהגיע לגולוגולתא, היכן שבהה בה כאילו מחשבותיו מפוזרות בשעה שעזב את הבזיליקה בבוקר זה.

 

מתוך המאמרים בעריכת האח הפרנציסקאני פרנקו ולנטה  ו-ג'יאמפיירו דנדיוני, מגזין של ארץ הקודש 2000 ו-2009

 

"מסע עלייה לרגל, אכן,  מסע עלייה לרגל למעיינות האמונה ובה בעת ביקור קהילתי לכנסייה המתגוררת בארץ הקודש: קהילה שלה חשיבות יוצאת מן הכלל, משום שהיא מייצגת נוכחות חייה באותו מקום שממנה צמחה".

 

היו אלה המילים של בנדיקטוס [ברוך] ה-16 כשחזר מהביקור בארץ הקודש.  מילים אלו הן גם התמצית של הנוכחות הפרנציסקאנית ושל ייעודה לשמור על הקהילה הנוצרית הזו חיה.

בנדיקטוס במערת הבישור שבנצרת

הביקור של בנדיקטוס ה-16 לארץ הקודש היה טעון בחשיבות  היסטורית ורוחנית. השלבים של העלייה לרגל של "פיטר" [פטרוס] לא השתנו, גם לא המשמעת העמוקה של נאומיו. דבריו עבור ארץ הקודש היו מילים של עידוד ותמיכה למי שתר אחר השלום, עבור מי שתר אחר האחדות ועבור מי שתר אחר הכח שלא לזנוח זאת.

 

"הכנסייה של ארץ הקודש, שלא תמיד חוותה את הרז האפל של הגולגלתא, אסור לה להפסיק או לאבד את האומץ שבמסר המאיר של תקווה שקבר ריק זה מכריז. ספר הבשורה  מספר לנו שהאל יכול ליצור את כל הדברים  כחדשים, שההיסטוריה אינה בהכרח חוזרת על עצמה וכי זיכרונות ניתן לטהר, שהפרי המר של האפלייה והאיבה ניתן להתגבר עליהם וכי עתיד של צדק, שלום, שגשוג שיתוף פעולה יכול  להועיל לכל גבר ואישה, עבור המשפחה האנושית כולה, ובדרך מיוחדת עבור האנשים שחיים בארץ זו אשר יקרה לליבו של המושיע ישוע".

 

כך עודד בנדיקטוס ה-16 את הנוכחים ששמעו לו לפני הקבר הריק, אותו אחד "ששינה את ההיסטוריה של האנושות"

היה זה, בקצרה, מסע עליה לרגל בשם האמונה והתקווה.

 

שלום בשם של פרנסיס הקדוש

יותר מפעם אחת הודה האב הקדוש לאחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה עבור עבודתם בארץ הקודש. הוא הכיר בתפקיד של האחים הפרנציסקאני כמרכיב חיוני לבניית שלום, כתזכורת לכולם שפרנסיס הקדוש עצמו היה "שליח גדול של שלום ושל פיוס"

 

ג'וזפה קפולי, פטרוס שוב בקבר הריק, מגזין ארץ הקודש, גליון 4, מאי-יוני 2009, שנה 4, 70-72 והקדמה, עמ' 3.

"בבזיליקה זו, שבה כל אחד וכל נוצרי יתבונן עם הערצה עמוקה, העלייה לרגל שאותה אני עושה יחד עם אחי בישוע, אחי האהובים, ברתלומיאו היקר, הגיעה אל השיא. זהו חסד יוצא דופן להיות כאן מאוחדים בתפילה. הקבר הריק הוא המקום שממנו בכל שנה הבשורה הטובה של התחייה יוצאת: "אל תפחדו! אני יודע שאתן מחפשות את ישוע שנצלב. הוא איננו כאן. הוא קם לתחייה כפי שהבטיח; בואו וראו את המקום שהוא הונח שם. מהרו ולכו וספרו לתלמידיו הוא קם מן המתים" (ספר הבשורה לפי מתי, כ"ח:5-8). הבשורה הטובה, מאושרת על ידי העדים של מי שנכחו וראו בתחיית האדון, זהו המסר הנוצרי המרכזי, המועבר בנאמנות מדור לדור זהו הבסיס של האמונה המאחדת אותנו יחדיו, תודות לכך אנו יכולים להצהיר יחד שישוע המשיח הוא הבן היחיד של האב והוא האדון היחידי שלנו."

מילים אלו של האפיפיור נאמרו במהלך המפגש בכנסיית הקבר.

האפיפיור פרנסיס הכריז על ביקורו בארץ הקודש במהלך ה-"אנג'לוס" מתאריך ה-5 בינואר 2014: "באקלים של שמחה, הטיפוסית לתקופת חג המולד זו, אני מבקש להכריז שבין התאריכים 24-26 במאי, אם ירצה האל, אערוך מסע של עלייה לרגל לארץ הקודש על מנת להנציח את המפגש ההיסטורי בין האפיפיור שאול ה-6 והפטריארך אתנגוראס הראשון, שהתרחש בדיוק ב-5 בינואר לפני 50 שנה. המקומות שאני מתכוון לבקר בהם הינם: עמאן, בית לחם וירושלים. שלושה ימים. בכנסיית הקבר אנו נחגוג את המפגש האקומני עם כל הנציגים של הכנסיות הנוצריות של ירושלים, יחד עם הפטריארך ברתלומיאו מקונסטנטינופול."

ילדים הינם חלום גם היום

 

2014

"ישוע הילד, נולד בבית לחם, הוא האות והסימן שהאל העניק לכל מי שחיכה לישועה. גם כיום, ילדים הם סימן. הם סימן לתקווה,סימן לחיים, אולם גם סימן המסיע לנו לפרש ולהבין את מצב הבריאות של המשפחה,של החברה, של העולם כולו. האל חוזר על סימן זה גם עבורנו, גברים ונשים של המאה ה-21: "יהיה זה סימן", לחפש את הילד....

האפיפיור פרנסיס העניק זמן והקשיב ברב קשב לילדים הפלסטינים, לפני שעזב את בית לחם ואת הרשות הפלסטינית. במחנה הפליטים דהישה, האפיפיור פגש 100 ילדים, מלמד אותם באמצעות מילים פשוטות כיצד עליהם להביס את השנאה והאלימות ולהתחיל מחדש בדרכים חדשות של חיים: "אסור לחשוב שהעבר קובע את חייכם. תמיד יש להתבונן קדימה, לעבוד על מנת לרכוש את מה שאתה רוצה. באלימות לא ניתן לנצח אלימות. אלימות ניתן לנצח באמצעות השלום, על ידי עבודה, על ידי כבוד. אני מתפלל לאל שהוא יברך אתכם ואני מבקש מכם להתפלל עבורי".

חגיגה אקומנית בכנסיית הקבר

 

ירושלים, ה-25 במאי 2014

באותה דרך שבה לפני 50 שנה, שאול השישי ואתנגוראס התחבקו בהר הזיתים, כך האפיפיור פרנסיס והפטריארך ברתלומיאו נפגשו במקום החשוב ביותר לכל נוצרי: כנסיית הקבר.

"עם תחושת פחד, רגשות וכבוד – אישש הפטריארך של קונסטנטינופול – שאנו מתאספים כאן "לפני המקום שבו הונח ישוע האדון", הקבר המעניק חיים שממנו החיים עצמם צומחים. אנו מודים לאל הרחמן,שהפך אותנו לראויים, אנו שהננו העבדים הלא ראויים שלו, על מנת לקבל את הברכה העליונה ולהיהפך לעולי רגל במקום שבו הרז של הישועה של העולם נתגלתה. הקבר הקדוש מזמין אותנו להתרחק מפחד נוסף שעלול להיות נפוץ אף יותר בעידן המודרני, והוא הפחד מהאחר, מהאחר ששונה ממני, מבן לדת אחרת, או זרם דתי אחר. לפני מצב זה, המסר המגיע מהקבר אשר מעניק חיים הינו דחוף וברור: לאהוב את האחר, את האחר עם השוני, את האחר שהולך אחר אמונה או זרם אחר."

האפיפיור הכריז: "לחגוג 50 שנים מהחיבוק של שני אבות מכובדים אלו, אנו מכירים עם הכרת תודה ועם תחושה מחודשת של הפתעה כיצד זה אפשרי, תחת ההנחיה של רוח הקודש, לבצע צעדים חשובים אלו לעבר האחדות. עלינו להמשיך להאמין כי האבן אשר מכסה את הכניסה לקבר הוסרה, כך כל המכשולים שעדיין מפריעים בתקשורת בינינו ואשר ניתן להניחם בצד. יהיה זה החסד של התחייה, שאותה אנו יכולנו לטעום היום. בכל עת שאנו מבקשים סליחה האחד לשני עבור החטאים המבוצעים כלפי נוצרים אחרים, ובכל פעם שיש לנו את האומץ לתת ולקבל סליחה זו, אנו מבצעים את החוויה של התחייה!."

החיבוק החם של ירושלים, האות של האפיפיור מוניטיני ואתנגוראס, כעת ידע בלבבות המאמינים בעולם כולו. 

ביקור מפתיע במנזר של סאן סלבטורה

 

ירושלים, 25 במאי 2014

האפיפיור פרנסיס, שינה את לוח הזמנים הרשמי בתוכנית, סעד ארוחת צהריים עם האחים הפרנציסקאנים בסאן סלבטורה. אף אפיפיור לפניו לא עשה דבר שכזה, אפילו שסאן סלבטורה הינו הבית המרכזי של כל הפרנציסקאנים בארץ הקודש ואפילו שאפיפיורים חגגו במקוות קדושים שהינם תחת שמירת הבנים של פרנסיס הקדוש. היה זה רגע של שמחה אינטנסיבית. מחיאות הכפיים של 95 האחים הנוכחים בחדר האוכל, רבים מהם צעירים, נשמעו בכל ירושלים. ארוחת הצהריים היתה פשוטה מאד. יכולנו לחוש את הפשטות, את הפרנציסקאניות, כפי שהאפיפיור פרנסיס לרוב חוזר על כך. בתמונות, ניתן לראות את האהבה של האפיפיור לכולם וגם את הפשטות והשמחה שלו. מה תרצה שאני אומר לך? עבורי זה כמו שחבר אדיר בא לבקר אותך.עם שמחה שלו שמגיעה [עימו]. השמחה של האפיפיור אמרה את הכל. ואני חשתי עצמי יותר פרנציסקאני.

סינטזה של טקסט מאת האח הפרנציסקאני אטרמיו ויטורס

האפיפיור בגת שמנים: מי אני לפני האדון שסובל?

ירושלים, 26 במאי 2014

"בשעה זו, ישוע חש צורך להתפלל ושתלמידיו יהיו קרובים אליו, חבריו שהלכו אחריו וחלקו עימו את היעדים שלו מקרוב. אולם כאן, בגת שמנים, הליכה אחריו הפכה לקשה יותר וללא וודאות: הספק גבר בקרב השליחים, כמו גם עייפות והפחד. ברגעים הבלתי נמנעים שאחרי הרגעים של הייסורים של ישוע, השליחים הניחו גישות שונות לפני האדון שלהם: גישות של קרבה, של ריחוק פיזי ושל אי וודאות. וודאי שיהיה טוב יותר עבורנו כאן, במקום זה, עבור הבישופים, כהני הדת, אנשים מוקדשים, סמינריסטים, לשאול את עצמנו: מי אני לפני הסבל של האדון שלי שסבל? האם אני אחד מאלו, שכאשר הוזמנו על ידי ישוע להישאר עימו, ישנו, ובמוקם להתפלל ניסו להתעלם מבעיות על ידי עצימת עיניהם בפני המציאות? או האם אני מכיר בעצמי כמי שברח מתוך פחד, זנח את האדון בשעה הטרגית ביותר של חייו הארציים? האם יש בתוכי חיים כפולים, הגישה השקרית של אדם שמכר אותו עבור 30 מטבעות כסף, מי שנקרא חבר אולם בגד בישוע? האם אני מכיר בעצמי בין אלה שהיו חלשים והתכחשו לו, כמו פיטר?"

בטרם יצא מגת שמנים, האפיפיור שתל עץ זית בגן של גת שמנים, כפי שעשה האפיפיור שאול ה-6 לפניו. זהו עץ הזית שימשיך להוות נרטיב במאות הבאות של תקוות לשלום ועדות של אמונה שהאפיפיור פרנסיס רצה לזרוע בנוכחותו על פני האדמה.

האפיפיור בחדר הסעודה האחרונה: כאן נולדה הכנסייה, והיא נולדה כדי להמשיך קדימה

 

ירושלים, 26 במאי 2014

"זהי מתנה גדולה שהאל מעניק לנו, כלומר – ההתכנסות כאן בחדר הסעודה האחרונה, על מנת לחגוג את ההוחדה [אוכריסטיה]. כאן, במקום זה היכן שישוע עךך את הסעודה האחרונה עם השליחים; היכן, לאחר שקם לתחייה, הוא הופיע ביניהם; היכן שרוח הקודש ירדה על מרים והשליחים. כאן הכנסייה נולדה, והיא נולדה על מנת להמשיך קדימה. מכאן זה התחיל, עם בציעת הלחם בידיים, עם פצעיו של ישוע בעיניהם ועם רוח האהבה שבליבו. 

חדר הסעודה האחרונה מזכיר לנו לחלוק, את האחווה, הרמוניה ואת השלום שבינינו. כמה אהבה, כמה טוב יצא מחדר הסעודה האחרונה! כמה חסד וצדקה קשורים ויצאו ממקום זה, כמו נהר היוצא ממקור נביעתו,שבתחילתו היה זרם קטן, אולם לאחר מכן מתרחב והופך לגדול....כל הקדושים משכו ממקום זה את עושרם; הנהר הגדול של קדושה של הכנסייה תמיד ימצא את מקורותיו כאן, את החדש התמידי, מהלב של ישוע המשיח, מההוחדה, מרוח הקודש שלו. 

לסיום, חדר הסעודה האחרונה מזכיר לנו את הלידה של המשפחה החדשה, אתה כנסייה, את האמא הקדושה שלו של ההיררכיה הכנסייתית, שנבנתה על ידי ישוע שקם לתחייה. זהו האופק של חדר הסעודה האחרונה: האופק של האדון שקם לתחייה ושל הכנסייה. מכאן הכנסייה גדלה, מלאת חיים עם מתן החיים של נשימת הרוח [רוח הקודש]."