האח פרגוס קלרק הוא אח פרנציסקאני שמשרת את הקוסטודיה של ארץ הקודש יותר מ-20 שנים. ניתן לשמוע אותו מנגן במנזר של סאן סלבטורה או במהלך אירועים טקסיים שאותם חוגים בכנסיית הקבר, היכן שהוא מנגן בעוגב. אולם, הקריאה שלו להיות פרנציסקאני בארץ הקודש הינה ייחודית ומאד לא צפויה. האח פרגוס כיום בן 71 ובחר לספר לנו את סיפורו.
ספר אודות הקריאה שלך להיהפך לאח פרנציסקאני של הקוסטודיה של ארץ הקודש?
הגעתי לארץ הקודש בשנת 1994 בפעם הראשונה למטרת התבודדות רוחנית ארוכה. באותה עת, הייתי כבר כהן דת משך שנים רבות, אולם הייתי מוקסם מהפרנציסקאנים בבית לחם ומהתהלוכה שבכנסיית הקבר. אפילו כשהקשבתי לצלילי האחים הפרנציסקאנים שרים דבר מה בתוכי ריגש אותי. בוקר אחד – היה זה ב-30 ביוני 1994 – לאחר תוכנית ההתבודדות, מצאתי את עצמי לפני הדלת של הסקריסטיה של הפרנציסקאנים בכנסיית הקבר, בקפלה של מרים המגדלית. מחשבה אחת מיד עלתה במוחי: אני אהיה אח פרנציסקאני בארץ הקודש. באותו רגע יצא אח פרנציסקאני מהסקריסטיה, סגר את הדלת ועזב. היה זה כאילו מוחי מדבר אלי. היתה זו תחילתה של תקופת סבל רבה עבורי. באותו היום דיברתי עם המדריך של ההתבודדות ושנינו הסכמנו כי אפיזודה זו הינה רק הסחת דעת ושעליי לשכוח ממנה. בסופה של תקופת ההתבודדות, הלכתי להוחדה [אוכריסטיה בלעז] בקבר שבכנסיית הקבר. בשעה שהיינו שם ראיתי מספר פרנציסקאנים מדברים וזה היכה בי שוב. באותו יום דיברתי עם האחראי על ההתבודדות ושנינו הסכמנו זו שוב הסחת דעת ושוב שכחתי מזה.
כיצד לאחר מכן הצלחת ללכת בעקבות הדרך שהאל כיוון אותך אליה?
חזרתי בחזרה לארה"ב היכן שהייתי כהן דת קהילתי. אני במקור מאירלנד, ונסעתי לארה"ב על מנת ללמוד ולאחר מכן נשארתי שם בשירות מחוז הבישופות.
הדחף להיות פרנציסקאני שחשתי בארץ הקודש לא עזב אותי בתקופה שחזרתי לקליפורניה, יום ולילה, משך שנים.החל תהליך של הבחנה. הייתי שמח במה שעשיתי, אולם הייתי צריך לבחון את הרצון שגדל בתוכי. שלוש שנים לאחר מכן, עזבתי את המחוז על מנת להצטרף לפרנציסקאנים.
נסעתי לאיטליה לתקופת החניכות. למרות האתגרים שצצו מולי, הרצון להיות פרנציסקאני לא עזב אותי מעולם. הייתי בן 49ומצאתי את עצמי עם אחים מאד צעירים שם.כשאנשים שאלו אותי מדוע אאני רוצה להיהפך לפרנציסקאני בארץ הקודש, יכולתי לענות רק שזהו דחף חזק מאד שאיני יכול לשלוט בו. 23 שנים לאחר מכן, אינני מתחרט על כך. אני חש מבורך בהרבה אופנים ובכל יום אני מנסה להיות פרנציסקאני טוב. להיות נוצרי והן דת זהו תהליך שלוקח זמן.
אתה בשירות של הקוסטודיה של ארץ הקודש במסגרת מספר תפקידים וכעת אתה נגן העוגב של סאן סלבטורה ושל כנסיית הקבר. מה כוללת העבודה שלך?
כן, אני כאן בארץ הקודש החל משנת 1988 והייתי ממספר מקומות. הייתי גם הנשיא של הקהילה של כנסיית הקבר וגם האחראי על המנזר של הר נבו. עכשיו אני במקום שבו התחלתי לפני 20 שנה: מנזר של סאן סלבטורה. אני גם מסייע לנגן העוגב בכנסיית הקבר ואני מנגן במהלך הכניסות הטקסיות. כשיש את טקס המקראות בלילה, כשאירוע זה מתרחש כ-40 פעמים בשנה, אז אני גם מנגן בכנסיית הקבר. אני מנגן בעוגב במהלך סעודות האדון בימי ראשון, בתהלוכות בשעות אחר הצהריים ובתפילת ערבית ראשונה ושנייה. אני גם מנגן תפילת הלל בימי ראשון בבוקר בסאן סלבטורה או אחר הצהריים עבור ההשתחוויה [אדורציה, בלעז].
דיברת על הקריאה לשירות הכנסייה שלך כפרנציסקאני, אולם לא אודות "הקריאה של המוסיקה". כיצד זה התחיל?
הקריאה שלי למוסיקה התחילה כבר בחטיבת הביניים.הייתי בפנימייה פי שהיה נהוג אז, ושם היה עוגב בבית הספר. את השיעור הראשון למדתי ב-13 בפברואר 1962. מאז אני מנגן בייחוד בתקופת הסמינר. לאחר מכן למדתי מוסיקה משך 5 שנים וקיבלתי תואר אקדמי [ראשון] בתחום זה באירלנד. לאחר מכן בוושינגטון הבירה, למדתי לתואר שני במוסיקה ליטורגית. השתמשתי בכשרון שלי עד כמה שניתן ואני מאד בר מזל מבחינה זו.
מה אתה אוהב בשירות שלך כנגן עוגב?
לנגן בלילה אין זה קל. זה מעייף משום שאני לפעמים הולך לישון מאד מאוחר וקם מאד מוקדם לתפלת הבוקר. אולם אלו הם החיים של הפרנציסקאנים בכנסיית הקבר. אני אוהב את השירות שלי בעבור מה שכתבי הקודש מציינים: בחצות אקום ואתן לך את תודתי" (תהילים 11, 62). בשעה שאנשים ישנים, אנו מתפללים עבורם. זוהי קהילה של תפילה ויש לה קריאה של תפילה עבור העולם: עבור עולי הרגל שבאים לכנסיית הקבר ועבור אלו שאינם מגיעים. זהו המקום שבו האמונה יכולה לצמוח ולגדול והיכן שיכולה להתבטא במלואה. זה נפלא להכיר ולפגוש אנשים ולדבר איתם על אמונה.
כיצד אתה יכול לתאר אתך חייך בארץ הקודש?
לא יכולתי לחיות את החיים באם לא הייתה לי אמונה, אם לא הייתי מאמין בתחייה. כאן, בארץ הקודש יש לי את האפשרות לגעת בחייהם של הרבה אנשים מגוונים ואני מודה על הפריבילגיה הגדולה הזו. כל שנתיים אני נוסע לארה"ב ואני עורך את סעודת האדון שם ואני תוהה אם לא הייתי מתחרט על הבחירה שלי לעזוב את התפקיד שלי ככהן דת קהילתי ולהגיע לארץ הקודש. התשובה היא לא, מעולם לא. ברור,שזה נחמד לחזור לשם [ארה"ב] ולפגוש אנשים מעת לעת מהעבר, אנשים שבהם זרעתי את הזרע שהניב תודות לרוח הוקדש.בה בעת, אני מזהה קשיים שישנם בלהיות בארץ הקודש. הלב הוא הכל, להאמין בתחייה של ישוע המשיח.
ביאטריס גוארארה
