השמחה של הבשורה של התחייה בחגיגה של ליל השימורים של חג הפסחא

בשעות הבוקר של יום שבת, ה-16 באפריל, ליל השימורים של חג הפסחא, הנחשב "לאמא של כל לילות השימורים", זה המתייחס לתחייה של ישוע האדון, ואשר נחוג בבזיליקה של כנסיית הקבר שבירושלים. הפטריארך הלטיני של ירושלים, מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה, ערך את סעודת האדון הטקסית באנסטזיס של כנסיית הקבר לפני מספר רב של מאמינים, שהתקבצו לטקס כבר בשעות המוקדמות של אותו יום.

אירוע זה נחוג מוקדם ביחס לכל העולם כשמתרחש בין שבת ליום ראשון, כשהאירוע שנחוג בכנסיית הקבר קשור למסורת עתיקת יומין, המתוארכת עוד לפני מועצת הוותיקן השנייה ונשמרת כאן לצרכים הקשורים לסטאטוס קוו. הסטאטוס קוו מווסט את החיים של הקהילות הנוצריות שבכנסיית הקבר.

ליל שימורים זה מחולק למספר רגעים מגוונים: הליטורגיה של האור, המאופיינת בריטואל של השמיים, היכן שנר הפסחא נדלק, אשר הינו סימבול לאור של ישוע שקם לתחייה בהוד; הליטורגיה של דבר ה', שעליו מהרהרים אודות הנפלאות שעשה האל עבור עמו, במסגרת שבע מקראות מהתנ"ך [הברית הישנה], אגרת של פאולוס ולבסוף ספר הבשורה המספר על הקבר הריק ומציאתו על ידי הנשים; הליטורגיה של הטבילה, הכוללת חידוש ההבטחות של הטבילה, באמצעות התכחשות לשטן והצהרת האמונה; הליטורגיה של ההוחדה, היכן שהחברים, לאחר חידוש נדרי הטבילה, לוקחים חלק בשולחן שהוכן על ידי האדון באמצעות מותו ותחייתו.

בפרשנות שלו אודות ספר הבשורה לפי לוקאס, הפטריארך פיצהבלה עסק בהרחבה באומץ של הנשים שהלכו אחרי ישוע במהלך משרתו ושנכחו פיזית לא רק בייסורים ובצליבה, אלא גם ברגע של הקבורה. "אותם הנשים הללו, שהאוונגליסטים מזכירים אותם בשמן, מרים מגדלנה, ג'ובאנה ומרים אימו של ג'יימס, הינם אנשים קונקרטיים עם "שם ועם יעד". נשים שללא האומץ שלהן לא ניתן היה להתחיל את הדינאמיקה של הבשורה של התחייה; בלעדיהן "השליחים היו נותרים מסוגרים עקב פחדם" בתוך חדר הסעודה האחרונה. המקום האחרון הזה "שממנו הכנסייה  חייבת לחפש את ישוע שקם לתחייה, לנסות ולהבין את המשמעות הנסתרת של הסימנים של הנוכחות של ישוע בעולם."

הפטריארך שאל את עצמו האם גם אנו מתפתים, בדומה לשליחים, לחפש את ישוע בין המתים –

ו"יִּפֹּל פַּחַד עֲלֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה פְּנֵיהֶן אָרְצָה וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶן מַה־תְּבַקֵּשְׁנָה אֶת־הַחַי בֵּין הַמֵּתִים" (ספר הבשורה לפי לוקאס כ"ד, 5) – האם גם אנו מתפתים להתחנן בפניו "לסיים את תרבות המוות וההרס, של השנאה ושל המלחמות" בשעה ששמחת חג הפסחא נראית ארוכה ורחוקה מאיתנו. "אולם", אמר הפטריארך בעוצמה, "ישוע הוא האל החי" המייצג "מציאות שאנו לא יכולים לגעת בה" אשר "נוכחת ופעילה בעולם, היכן שהחיים ואמונה של הכנסייה של השליחים מקבלת אותו."

התייחסות ברורה לדיווח של לוקאס אודות השליחים המסוגרים בחדר הסעודה האחרונה לפני הבשורה של הנשים, הפטריארך הרחיב והסביר למאמינים בלראות תקווה בישוע: "ישוע הינו התקווה של מי שלא נותר סגור בבטחון שלו, אולם נדרש לחפש אותו בעולם מורכב ומוטרד זה". לאחר מכן סיים הפטריארך את דבריו: "הבה  נדהם  מההפתעות שהאל שומר עבורנו [..] הבה נלך יחד קודם, כמו הנשים בבוקר של יום ראשון של חג הפסחא, ונהיה ראשונים לבשר את הבשורה הטובה של תקווה בתחייה."

בסיום האירוע, הפטריארך שלח לדרכם את הנקהלים עם ברכה טקסית, מכריז על הפסחא של האל שחודש עבור כל האנושות בבנו.

 

פיליפו דה גרציה