ביום שישי, ה-4 בדצמבר, וביום שבת, ה-5 בדצמבר, מונסיניור פיירבטיסטה פיצהבלה, אשר מונה לאחרונה לתפקיד של הפטריארך הלטיני של ירושלים, בהתאם למסורת, ערך את הכניסה הטקסית שלו לבזיליקה של כנסיית הקבר ולאחר מכן ערך את סעודת האדון הטקסית.
הכל החל מהפטריארכיה הלטינית, משלחת של אחים פרנציסקאנים, יחד עם אלו מהפטריארכיה הגיעו לשער יפו, אחד מהכניסות לעיר העתיקה של ירושלים: משער זה כל אישיות שיש לה את הזכות לשרת בדרך כלל מתחילה במסלול זה אשר מוביל אותם לכיכר לפני כנסיית הקבר עבור הכניסה [הטקסית]. בהתאם למסורת, הפטריארך הלטיני, הולך אחרי מספר כהני דת ואנשי דת, מגיע לפני הדלת של כנסיית הקבר שלרגל האירוע נפתח מחדש ונסגר מחדש אחריו.
לאחר נשיקה של אבן המשיחה, הקטורת והתזה של מים קדושים, הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון נאם את נאום קבלת הפנים. "מצידנו, כאחים של הקוסטודיה של ארץ הקודש, השומרים של מקום קדוש זה ושל מקומות קדושים אחרים על ידי ההשגחה האלוהית ועל ידי רצונה של הכנסייה החל מקבלת המנדט מהאפיפיור קלמנט ה-3 בשנת 1342, אנו נלווה אותך ונתמוך בך בתפילה, שהינה חלק של המטלה שהכנסייה הפקידה בידינו", סיים ואמר הקוסטוד. "נעשה כך לא רק כאן, אלא בכל המקומות הקדושים. אנו באופן עקבי נהיה פתוחים לשיתוף פעולה קהילתי לטובת המקומיים ולטובת הכנסייה האוניברסאלית. אנו ננסה למקד את ההבט הבינלאומי שלנו בשירות הכנסייה המקומית כך שניתן יהיה לבנות תחושת אחווה בקרב כולם ושהכנסייה של ירושלים תוכל להיות אמא לכל ילדיה."
לצלילי ה-"תה דיאום" המסלול של הפטריארך המשיך לעבר ה-אדיקול של האנסטזיז, שאליו נכנס לרגע של תפילה שלצידו הקוסטוד של ארץ הקודש. לאחר מכן הוקרא טקסט מספר הבשורה וכן הוקרא הצו האפיפיורי של המינוי לפטריארך על ידי מונסיניור לאופולדו ג'ירלי, שהינו שגריר הוותיקן בישראל ובקפריסין ונציג האפיפיור בירושלים וברשות הפלסטינית.לאחר התרגום של הצו לערבית ולאיטלקית, מונסיניור ג'יאינטו-בולוד מרקוזו, הבישוף בדימוס של הפטריארכיה הלטינית של ירושלים, נאם נאום קצר בערבית ובאיטלקית. "כעת המשרה שלך כ-כהן דת יהיה לה אופי קהילתי יותר, תרבותי ורוחני יותר; ייתכן וזה מאתגר כמו המשרה של מנהלן אפיפיורי, אולם עם טעם מיוחד שהינו מנחם יותר ומגיב יותר בהלימה לנשמה של כהן דת קהילתי". בסוף, הנישוף העניק לפטריארך את מקל הרועה, כששינה מקום, מתקרב לכיסא של הכתר, במרכז בין אנשי הדת שנכחו.
"אני יודע שאינני לבד", הדגיש הפטריארך פיצהבלה מכסאו, במהלך נאומו. "ללא הסיוע ושיתוף הפעולה של כהני הדת, הכהונה והמאמינים הבישוף אינו יכול להוביל את עדרו ולא יכול להיות בדמותו של הרועה הטוה. היום אתם כאן עימי, אולי לא רבים כפי שהיינו רוצים, אולם אני יודע ממגוון מחוזות בעולם, הרבה מאמינים ועולי רגל, הן מהמחוז ושאינם מהמחוז, קרובים אלי בתפילה ווו באותה רוח שאנו יכולים לגוש בכנסייה, האמא של כנסיית ירושלים." בסיום נאומו, הפטריארך בירך את הנוכחים, לאחר מכן יצא – בעקבות המשלחת – לעבר הפטריארכיה על מנת לסיים את החלק הראשון.
בבוקר למחרת, יום שבת ה-5 בדצמבר, הפטריארך ערך את סעודת האדון הטקסית הראשונה שלו בכנסיית הקבר. סעודת האדון הזו כללה מעט אנשים גם כן והתקיימה בדלתיים סגורות עקב המגבלות שנכפו על ידי הרשויות המקומיות כחלק מהמאבק במגיפה [של הקורונה]. "אנו בכנסייה של הגולגולתא, זה נכון. אולם בדיוק כאן בגולגולתא, מליבו הפצוע של ישוע המשיח שבו הכנסייה נולדה", הפטריארך הדגיש בהערות שלו אודות ספר הבשורה. "ישוע המשיח על הצלב אינו רק הפדיון של הסובלים, אולם במקום הראשון אהבה וסליחה. לכן אנו גם כנסייה של אהבה, שאינה ישנה אף פעם, אלא כל העת עומדת על המשמר, ואשר יכולה לסלוח ולתת חיים, תמיד ללא תנאים."
"אנו מפקידים את התפקיד החדש הזה למרים הבתולה הקדושה", סיים ואמר הפטריארך פיצהבלה, "היא חזקה ואישה צדקת, שהינה לרגל הצלב, אלם גם בתולה עם שמחה עבור המפגש עם ישוע המשיח שקם לתחייה. בעקבות הדוגמא שלה, נוכל גם להתמודד ולהתנגד באי סדר זה ובנסיון קשה זה, תודות לפעולה של רוח הקודש, חיים מלאים של תחושה שאנו תמיד נאהבים על ידי האל."
מספר ימים לפני כניסת, משלחת של הקוסטודיה נפגשה עם הפטריארך ושאלה אותו מספר שאלות, למשל:
מה המשמעות של השנים הרבות של שהות כאן עבורך (ועבור חייך)?
שלושים שנה בירושלים שינו את חיי, שהיתי כאן מחצית מחיי כאן, הבה נאמר את החלק הקונסטרוקטיבי של חיי החל מגיל 25. זה ברור ששלושים שנה אלו עיצבו אותי: התרבות של ירושלים, האנשים שלה, מערכת היחסים, הקשיים; זה ברור שאני מתחיל בשירות חדש זה כששומר בזיכרוני את הסיפור האישי שלי שהיה כאן, את מה שלמדתי, את הטוב ואת הרע ואת מה שאני מביא עימי.
מהן הרגשות שלך עכשיו?
מצד אחד אני שלו ונמצא בתחושה של שלום; ישנו גם חשש קטן למה שמצפה לי, משום שזה דבר אחד להיות מנהלן ולכבות שריפות והאחר הוא לזרוע, לנטוע ולגרום שדברים חדשים יצמחו: זה שונה לחלוטין מבחינת אחריות ופרספקטיבה.
אני כבר תוהה מה אעשה, האם אני מוכן לכך, כמה זמן זה לוקח. ישנם הרבה דברים המדאיגים אותי, אולם בעיה אחת בעיתה: כעת אנו רק בהתחלה.
מדוע אתה חושב שנבחרת?
זה קשה לענות על כך: עליכם לשאול את מי שבחר בי. הבה נאמר שזו היתה בחירה של המשכיות: אני זר אבל אני כאן כבר 30 שנה, אני זא אבל מצד שני – אינני זר. אני מכיר את המצב טוב מאד, עם המגבלות וגם עם המגבלות שלי עצמן. כמו כן, הקהילה כאן מכירה אותי, בהבטים חיוביים וגם עם המגבלות שלי. כך שניתן לומר שזו בחירה של המשכיות. אני גם חושב שכעת האלמנט המקומי של הכנסייה הינו ברור ומובן מאיליו: זוהי כנסייה שיש בה זהות ערבית ברורה. לכן מינוי של אדם שאינו ערבי לא ינותח ויפורש כפי שהיה לפני 40 שנה: כמו כן זוהי הזמנה לחשוב על הקריאה האוניברסאלית של כנסייה זו.
מה לדעתך, מייחד את הכנסייה המקומית מאחרות באזורים אחרים?
אנו הכנסייה שהינה באופן מוחשי הינה השומרת של הסיפור של הפדיון; זהו המקום שבו דבר האל נכתב. עלינו להתחיל משני יסודות אלו: דבר האל שבאמת חייב ללוות אותנו בחיינו – מלווה כת הכנסייה כולה בכולם העולם, אולם כאן באופן ייחודי. עלינו לעבוד רבות על מה שמכונה זהות נוצרית שהינה כאן, ומה זה אומר לנוצרים כאן, מה לגבי השורשים שלנו כאן והיכן הם, משום שזו תחושת שייכות שכל השאר מתכנס בה.
מה המסר שאתה רוצה להעביר בתקופה ייחודית זו?
המשבר הקשור למגיפת הקורונה יוצר בראש ובראשונה הינו בלבול בקהילות שלנו: המחוז של הבישופות שלנו כולל 4 מדינות, שבהן ישנה חקיקה שונה בנושא ומצבים שונים. לכן אין לנו חוק אחד שהוא זהה לכל מקום.
זה גם יצר דיס-אוריינטציה רבה. לא יכולנו לחגוג את חג הפסחא באופן נורמאלי וכנראה גם לא נחגוג את חג המולד באופן רגיל, ודבר זה גורם לדיס-אוריינטציה עבור הקהילה, משום שהחגיגה של שני רזים אלו הם המרכז שסביבו חיי הקהילה מתרחשים.
ההשלכות הכלכליות הינם קטסטרופאליות, בייחוד ברשות הפלסטינית ובירדן, מעל לכל עקב העדר עולי רגל ותיירים. יותר ממאה משפחות נוצריות לא עבדו מאז מרץ ולכן הן אינן יכולות יותר לגמור את החודש כלכלית.
מערכת של בית הספר הינה גם במצב משברי: אנו בשלב של אי וודאות קיצונית.
מה שאני מרגיש שזה נכון הוא לספר לקהילה שלי שאין זו הפעם הראשונה שאנו במשבר; היו לנו הרקבה אינתיפאדות שסגרו וחסמו את הכל. הייתי רוצה לספר להם לא לחשוב על המצב הזה כעל הסוף, מעין דרמה, ואכן זו תקופה קשה, אולם לא הסוף. יש לנו את האלמנטים לתמוך בעצמנו בקהילה: אין לנו עולי רגל, אולם זהו הזמן עבור הקהילה למצוא את עצמה מחדש.
ג'ובאני מלספינה
