"הקריאה [לשירות הכנסייה] היא דבר פשוט": כך מתחיל האח הפרנציסקאני מרוואן דידאס לספר את סיפורו. האח הפרנציסקאני של הקוסטודיה של ארץ הקדוש, המכהן כיום ככהן הדת של הכנסייה הלטינית של נצרת, חש את הרצון לתת את עצמו לשירות הכנסייה מגיל מאד צעיר. עם פשטות של ילד בן 14, הוא סיפר לאימו שהוא רוצה להיכנס למנזר ולהיות "אבונא" [כהן דת בערבית]. שנים רבות אחר כך, הזרע נבט וצמח והוביל אותו בדרך של הפורמציה בקוסטודיה של ארץ הקודש.
כיצד הקריאה שלך התהוותה?
כבר כשהייתי מאד קטן, ראיתי את כהן הדת במזבח ואהבתי את זה, וראיתי בזה כעבודה נחמדה שהייתי רוצה לעשות. נמשכתי לשרת במזבח וכך עשיתי בתדירות גבוהה. הגעתי ממצב מורכב שבו הייתי בקשר עם נוצרים מכל הזרמים: נכנסתי לבתי ספר המנוהלים ל ידי אנגליקנים, אימי הינה קתולית והמשפחה של אבי הם אורתודוכסים. גדלתי במנטאליות של פתיחות, כך ש"היה מקום לכל דבר ולכל אחד". בנקודה מסוימת בחיי התרחקתי מהכנסייה. בגיל 17 הצטרפתי לקבוצת הצעירים של הפרנציסקאנים והיה זה באחד מהצעדות של הפרנציסקאנים עלה לי הרצון לחזור ולהיכנס למנזר כשדיברתי על כך עם אימי, היא ביקשה ממני להשלים את הלימודים שלי ולקבל את תעודת הבגרות וזאת לפני שאחליט דבר מה לגבי עתידי. ואכן כך היה ב-1 באוגוסט 1992 כשנכנסתי למנזר, היה זה היום האחרון של הצעדה הפרנציסקאנית.
מה היו השלבים שהובילו אותך לכהונה?
נסעתי לאיטליה על מנת ללמוד איטלקית, לאחר מכן נכנסתי לתקופת החניכות שלי בעין כרם, שנתיים של פילוסופיה בבית לחם וארבע שנים בלימודי תיאולוגיה בירושלים. בשנה השנייה בלימודי התיאולוגיה עברתי תקופה של ספקות רבים. לא רציתי להיות כהן דת, אלא רק להישאר אח פרנציסקאני עמאי. אף פעם לא ידעתי את הסיבה למשבר זה, אולם אני זוכר שמשך שנה היו לי פגישות עם המדריך הרוחני שלי ועם המורה שלי [מסטר, בלעז]., כששניהם אמרו לי שעבורם הקריאה שלי לכהונה הינה ברורה. לאחר הנדרים הסופיים כאח פרנציסקאני, יום ההסמכה של שמש [דיאקון] הגיע, אולם עדיין לא מצאתי את התובה לספקות שהיו לי בתוכי. השם שלי היה בהזמנות אולם לא הזמנתי אף אחד מהחברים שלי.
כיצד הבנת שאתה בדרך הנכונה?
בערב לפני ההסמכה כשמש, אני זוכר שהייתי מאד מדוכדך, משום שחשתי שאחרים דחפו אותי להמשיך קדימה לכהונה, שבזמנו לא חשתי שרציתי. הלכתי למורה [מסטר] שלי ורק אמרתי לו שבאם הוא ימצא אותי בחדר הסקריסטיה למחרת, אז אעבור את ההסמכה עם האחרים, אחרת שלא יחפש אותי. באותו ערב ביקשתי מהאל לסימן בשעה שהייתי לבדי בחדר האמבטיה ובבירור שמעתי קול: "נתתי לך את התשןבה פעמים רבות וכעת אתה מבקש ממני שוב לאות". מייד ראיתי לנגד עיני את הדמות של יונה בבטן הלוויתן, שהינו סימן של התקומה של ישוע. בדומה ליהודים,שביקשו סימן אולם לא יכלו לראות את הסימנים שכבר היו קיימים בתנ"ך. נבהלתי: הייתי מדוכדך. אחרי תפילת הערבית, הלכתי לישון תשוש, כמו אחרי יום עבודה קשה. ביום למחרת הייתי הראשון בחדר הסקריסטיה והייתי בטוח ושמח בהסמכה שלי כשמש [דיאקון].
היום של ההסמכה שלי ככהן דת היה אף הוא יום חשוב. רעדתי מפחד ובכיתי עקב ספקות ברצון האל. היה זה כמו שהאל נתן לי סטירה, על כך שלא הבנתי. הוא העיר אותי. יותר מאוחר בחיי הדת שלי, היו לי בעיות אחרות, אולם מה שקרה לי בתחילת הקריאה שלי נתן לי הרבה כח להתגבר על הרבה מכשולים.
היכן שרתת בארץ הקודש עד כולל ההווה?
שרתתי בכנסיית הקבר משך חצי שנה, לאחר מכן כסגן של קהילת ירושלים ולאחר מכן משך 15 שנה בבית לחם. ניהלתי את הבית של הבנים משך שנים רבות שם וגם הייתי האחראי על בית הספר של ארץ הקודש בבית לחם. כיום אני כהן הדת של הכנסייה הלטינית של נצרת החל מאוקטובר 2019.
תמיד צריך להכין את האנשים לקראת המעבר או העזיבה שלנו וזה מה שעשיתי עם הצעירים של הבית של הבנים ובבית הספר של ארץ הקודש. כשנפרדתי לשלום מהם ברמקול, הכיכר [של בית הספר] היתה מלאה ב-1200 איש, והשתרר שם שקט מוחלט. לעזוב את בית לחם לא היה קל עבורי, אולם אלו הם חיינו כפרנציסקאנים, לא קל. קשרים של חום תמיד נוצרים עם אנשים וזה נורמאלי כשאתה עוזב אנשים ומקומות שזה כואב. בסופו של דבר, הזכרונות נותרים בלבבות, וזה יכול להיהפך לדבר טוב או ליגון. אני תמיד מנסה ליהנות מהרגע כשאני נזכר בימים הנהדרים בבית לחם.
בסיפור שלך, כיצד יכולת לזהות את רצון האל?
ההבשלה באמונה אינה באה ביום אחד ליום שלמחרת: היא מתחילה כשאנו נולדים. היא גדלה בהדרגה או שדרך זו נהרסת ואתה הול בדרך אחרת. זה משיך להיבנות בקרבה גוברת לאל שנתן לי את הכח להבין את נוכחות האל בחיי. אם נתבונן בחיינו ונראה שהרבה פעמים האל היה שם, אז נבין שהוא יהיה שם שוב. אולם, זוהי מודעות שמבלה יום אחר יום, ברמה אישית. חינוך נוצרי ופורמציה הינם חשובים, אולם לבטוח באל הינו חוויה אישית בעקרון. בדומה למחילה: יש לחדשה בכל יום. איבדתי את אחי, שנהרג באינתיפאדה השנייה ולא מצאנו מעולם מי הרג אותו. משך השנתיים הראשונות היתה בי רק תחושה של כעס כלפי האנשים שאפילו לא ידעתי [מי הם], ולאחר מכן הבנתי כי יש להתאמן על מחילה יום אחר יום. זה [משמעות] לבטוח באל.
ביאטריס גוארארה
