הביקור החל בירושלים עם הנדרים הסופים של אחד עשר אחים פרנציסקאנים. לאחר מכן זה המשיל להר נבו. לבסוף, היתה החזרה לעיר הקודש, עם המפגש עם האחים הפרנציסקאנים של אזור יהודה, סעודות האדון בכנסיית הקבר ובחדר הסעודה האחרונה, והביקור בבית הספר של ארץ הקודש. לבסוף, נערכו מספר מפגשים עם הקהילות של הגליל. המסע לארץ הקודש של השר הכללי של המסדר הפרנציסקני, האח מסימו פוסרלי, הינו המסע השלישי שלו מאז נבחר, קיבל משמעות מיוחדת השנה. בתקופה של מתח מעמיק, של פצעים שצריכים להחלים ושאלות ממרכזיות אודות העתיד, ההגעה הנה עם חברי ממועצת המנהלים של הקוסטודיה, לפי האח פוסרלי שירתו כ"תחושה ממקור ראשון של המתח, בייחוד כשפוגשים אנשים, את הצעירים, שגורמים לך לחוש אי וודאות כואבת לגבי העתיד". "זה גם כן מעניק בטחון לאחים הפרנציסקאנים, זהו סימן שהמסדר נוכח ומלווה אותם", המשילך ואמר השר הכללי, "ומעניק לנוצרים, אנשי דת אולם גם עמאים, מילה של תקווה". "אני יודע שמילה לא פותרת בעיות", המשיך ואמר, "אולם הם לא לבדם. לכן זה הערך האמיתי: אנו נשארים, אנו בוחרים להישאר כאן ואנו רוצים לעשות יותר ויותר טוב".
מה המטרות של ביקורים אלו באחווה?
על מנת להכיר את המציאות מיד ראשונה, לא רק מהנייר, ממסמכים, אלא על ידי מפגשים עם האחים והגעה לתובנה של ההקשר החברתי, כנסייתי ותרבותי. זה מאפשר למי שמבצע שירות בינלאומי על מנת להרחיב את האופקים שלהם.
פרנסיס הגיע למזרח כדי לפגוש את הסולטן. בהתבסס על תקדים זה, איזו תרומה יכולים הפרנציסקאנים לעשות כיום למען השלום והדו שיח?
פרנסיס חייב להיות ממוקם בהקשר של תקופתו. הוא הגיע למזרח ופגש א הסולטן על מנת לבשר את ישוע המשיח אליו והביאו אל האמונה במשיח, כך שזה היה סוג שונה של דו שיח מהמשמעות שאנו מעניקים לכך כיום. ואמנם, דבר אחד קרה: השניים נפגשו.. הייתי אומר, שמילת המפתח הינה מפגש. הם נפגשו והבינו האחד את השני, משום שהם היו שני אנשים שחיפשו וגם שני אנשים של אמונה. מסיבה זו, היום שה מאד חשוב במזרח התיכון ובארץ הקודש לאמץ את המפגש עם אחרים עד כמה שניתן ולהגדיל את המקומות שזה יכול להתרחש בהם. בתי הספר שלנו של הפורמציה של התיאולוגיה והארכיאולוגיה כאן בארץ הקודש, למשל, הינם מקומות של מפגש, סטודנטים בינלאומיים רבים מבצעים תפקיד קהילתי בעולם הערבי ויש להם מגע יום יומי עם ישראלים ועם פלסטינים עם האחים מכנסיות נוצריות אחרות. מפגש הינה מילת המפתח. פרנסיס באמת מותיר לנו זאת כעדות.
עד כמה חשוב שהעולם לא ישכח את הנצרות במקומות אלו?
זה חשוב על מנת לזכור שלנצרות יש היסטוריה. ארץ הקודש מזכירה לנו ת השורשים המקראיים שלנו שהובילו אל ישוע המשיח ואל השליחים. אולם ישנה גם כנסייה חיה כאן. ואנו צריכים יותר לדאוג לה, להישאר קרוב אליה, לתמוך בה ולאפשר לנוצרים להישאר. משום שאנו לא רוצים להיהפך לליטורגיה או מוזיאון של העבר הנוצרי. אנו רוצים שתהיה ולו קהילה קטינה כאן, שתחייה, תחגוג, תעסוק בצדקה ותישא עדות לבשוה. לכן, הנצרות ללא ארץ הקודש הינה נצרות ללא זיכרון, אולם גם ללא עתיד.
מהם האתגרים הכי חשובים עבור המסדר בארץ זו?
האתגר הגדול ביותר הינו להישאר נוכחים כקוסטודיה בינלאומית, למשוך ולקרוא לאחים הפרנציסקאנים בעלי השליחות לכאן מכל הפרובינציות של המסדר. לבוא על מנת לפתח מיזמים, להפוך את שדה היעד ולשרת את מי שצריך לשמור על המקומות הקדושים. כאן זו הקריאה הראשונה שלנו ועלינו לאמץ אותה גם באמצעות תרבות, מחקר, בייחוד של כתבי הקודש, כפי שמתבצע במכון הפרנציסקאני לחקר המקרא. בהקשר של פרנסיס הקדוש דבר האל יש לו תפקיד מרכזי בבישור שלו ובהתנסות הרוחנית, כך זה עבור כולנו גם כן. הקוסטודיה אינה רק שימור של משהו, היא גם קידום של הכריזמה שלנו. וזה חשוב להדגיש כי לא רק הקוסטודיה צריכה את האחים: גם אנו, כמסדר, צריכים את הקוסטודיה.
האם ישנו מקום בארץ זו שאתה נקשרת אליו במיוחד?
הגולגולתא, משום שאני נקשרתי אליו באחד מהעליות לרגל שלי שעשיתי בשנות ה-90 עם צעירים. נהגנו להגיע לירושלים ברגל: עליה לרגל, עצירה בגולגולתא, הותירה בי סימן עז. זה נותר מקום חשוב ביותר עבורי, כפי שגם נצרת, עם ההבטים היפים של מרים.
פרנסיס הקדוש הינה דמות אהובה אפילו מחוץ לכנסייה, לרוב עם הבטים שהינם מוגזמים. איזה הבט של הכריזמה שלו, במקום זאת, יש לגלות מחדש?
המרכז של החוויה של פרנסיס, שהינה המפגש עם ישוע המשיח, צריך לגלות אותה מחדש. ללא ישוע המשיח, הקדוש היה הופך לדמות איקונית בהבט אקולוגי, פציפיסטי וסביבתי או כל דבר אחר, אולם יהיה זה מנותק מהשור. השורש הינו המשיח, זו הבשורה שלו. פרנסיס הוקסם, נמשך, הנדהם מישוע, וזה יכול לדבר לכולם, כולל לעמאים, לא מאמינים ואפילו למי שאינו נוצרי..... משום שפרנסיס לא חי את ההיבטים הדתיים כחלק אחד של חייו. הוא חי דת אינטגרטיבית יחידה, עם היבטים אנתרופולוגיים ואנושיים. אמונה, לכן, היתה חלק מהאנושיות שלו. להפריד את פרנסיס מישוע המשיח, מהבשורה משמעו אי הבנה שלו. זה הלב, המרכז. עם חלק זה שנעשה ברור יותר, אנו יכולים לדבר על פרנסיס כאח אוניברסאלי, דגל של השלום ושל הפיוס, מדוגל לתפוס את האחדות של הבריאה, של הבית המשותף שלנו. מבלי לשכוח את העניים. של התקופה שלנו. הקדוש עוזר לנו בדיוק להביא כל זאת יחד באופן יוצא דופן.
אם היית רוצה להשאיר מסר עבור הצעירים, מה היה המסר?
אני מבין שלהיות צעיר היום זה הרבה יותר קשה כיום מאשר בתקופה שהייתי צעיר, משום שהיה לנו פרספקטיבה לגבי העתיד. כיום אין זה כך. צעירים לא תמיד מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים מהעולם של המבוגרים. כך שהייתי רוצה לספר להם שיגרמו לזה שהם יישמעו ושיגרמו לנו להקשיב לקולם, להיכנס בקשר ובדו שיח עם עולם המבוגרים, ללא פנייה לאלימות. בה בעת, אנו המבוגרים צריכים להיות פתוחים יותר להקשבה ולתת בה יותר אמון.
כיצד האמונה משתלבת בכך?
לצעירים יש הרבה שאלות, רבים מהם לא מוצאים מייד את התשובה שלהם בישוע המשיח. אולם ישוע הינו אדם חי, המפגש עימו יכול לקבוע את הכיוון של החיים, לקבוע את המסע. כך שאני יכול לומר לצעירים, בייחוד אלו שחיים בעולם החילוני במערב, לא לפחד מהאמונה, מהמפגש עם ישוע המשיח. הייתי אומר את אותו הדבר לצעירים באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית: חפשו את ישוע המשיח וראו בו כחבר, האח שיאיר אור חדש בחייכם. ומדוע לא, גם לתת תשובה לקריאה שלו וללכת אחריו.
הפרק הכללי, שיערך במאי בשנה הבאה, מתקרב. איזו גישה המסדר ינקוט בה?
אנו מלווים את המסדר הן בצמיחה והן בירידה. צמיחה יכולה להיראות בעיקר באפריקה ובאסיה, היכן שיש יותר קריאה ולכן גם יותר פרובינציות, ישויות חדשות או קונפיגורציות חדשות לובשות צורות. אולם ישנה גם ירידה, על מנת להבין כיצד להבטיח את הנוכחות הפרנציסקאנית באזורים מסוימים. ההתפתחות החדשה שאותה אני רואה הינה לאט לאט שהמנטליות שלנו משתנה. ואנו נעים משמירה על עמדות בכל מחיר ולשאול את עצמנו כיצד לשמור ולקדם את הנוכחות שלנו בדרכים חדשות גם כן. אלמנט נוסף הינה עבודה שאנו עושים על מנת לשמור על קטינים ומבוגרים פגיעים, לא רק במקרים של ניצול, אלא לשנות את המנטליות שלנו. וגילינו לאחרונה כי שמירה זו, גם כן, הינה ביטוי של הכריזמה שלנו. אין זה רק דרך להגיב לבעיה. זה חלק מהכריזמה שלנו וקריאה לשינוי של התרבות ומנטליות. הצעד השלישי שאני רואה שאנו מודעים יותר לשבריריות שלנו, מוכנים יותר לדבר עליהם, ללוות אותם, לשרת אותם ולהתבונן אל העתיד. ללא נטייה של הסתגרות על ידי אירועים פנימיים בלבד ועל ידי ההיסטוריה שלנו. משום שהמסדר קיים כבר 800 שנה תמיד יתפתה להפוך את עצמו למוזיאון: במקום זאת, עלינו להסתכל קדימה ולהיות עם מוטיבציה רבה יותר של מיסיונרית.
Lorenzo Vita
