שמונה מאות שנים לאחר ה-טרנזיטוס, פרנסיס הקדוש עדיין חי. ההוראה שלו' המורשת הרוחנית שלו, הכריזמה שלו ממשיכה להיות מיוצגת כעמוד תווך לא רק למשפחה הפרנציסקאנית, אלא לכנסייה הקתולית כולה. כבכל שנה, הקוסטודיה של ארץ הקודש חוגגת של האירוע של המעבר [מהחיים למוות] של האב המייסד בכנסייה של סאן סלבטורה שבירושלים.
האירוע השנה מצא לו ביטוי ייחודי מבחינת הקשר. מצד אחד, זו ארץ השסועה על ידי אלימות, מלחמה ומשבר המשפיע אל כל המזרח התיכון. מצד שני, יש את שמונה המאות של השנים של ה-טרנזיטוס שנכפה על הקוסטודיה והמסדר הפרנציסקאני כשזו סוגיה שהועלתה על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים, קרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה, במהלך הדרשה של הבוקר: "איזו צורה מקבלת הבשורה של היום בחיינו האישיים ובקהילות שלנו?".
זו שאלה שהפרנציסקנים והמאמינים ביום החג שהחל עם תפילת הערבית הטקסית בשלישי באוקטובר, כשנערך ע"י הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו אילפו. בכנסייה ממלאה באחים פרנציסקאנים ממנזרים שונים ומאמינים מהעיר העתיקה, האח אילפו הדריך את הקהילה בזיכרון של הרגע האחרון בחייו של פרנסיס הקדוש. טקסט ממעבר של החיים לחוויה של מוות כמימוש של קיום שכולו בידי הבשורה. האירוע גם כלל ייצוג של הימים האחרונים של האיש העני מאסיזי. בנוכחות של הפטריארך עצמו ושגריר הוותיקן, מונסיניור ג'ורג'יו לינגואה, בשבת בערב הציג את דו"ח העניינים ההיסטורי והרוחני של הדקות האחרונות בחייו של פרנסיס. האחים הפרנציסקאנים קראו את הטקסט מהמקורות הקרובים לאב המייסד שתיארו את הרגעים האחרונים עלי אדמות. הברירה להישכב על הארץ העירומה, הבקשה לקרוא את פרק י"ג של הבשורה לפי יוחנן, הכרזה במהלך האירוע. לאחר מכן, הברכה של האחים הפרנציסקאנים, כפי שפרנסיס הקדוש עשה עם עמיתיו והלחם, שלאחר מכן חולק למאמינים, חשכה נפלה בכנסייה. ואז, לאחר מכן עם הנרות שחולקו החשכה הותירה רק את האש שליד המזבח של פרנסיס, מסמל את מותו ואת האור של ישוע המשיח שמקבל את פני הקדוש. אכן מעבר, המאופיין על ידי התעוררות של מעוף העפרוני שהתרחש בערב של השלישי באוקטובר בשנת 1226, כמעט כמו שמברכים בפעם האחרונה של המזבח של ישוע.
ביום ראשון בבוקר התקיים יום החג עצמו עדיין בכנסיית סאן סלבטורה עם סעודת אדון טקסית שנערכה על ידי הפטריארך (בשונה מכרגיל שכעורכים אותו הדומניקנים). לפני הקונסולים של איטליה (שבעבורו פרנסיס הקדוש הינו פטרון), נכחו גם קונסולים של צרפת וספרד, נציגים של מדינות נוספות, כשהכנסייה מלאה
במאמינים מקומיים, הקרדינל ציין כי הבשורה כנקודת התחלה הינה כזו בעבור חידוש של הכנסייה והקוסטודיה, קורה לתקשר את החיים של ישוע המשיח לגברים ולנשים של ימינו כיום.
האלמנט השני שהודגש על ידי הקרדינל פיצהבלה הינו האחווה. פרנסיס ראה את האחים כמתנת האל. ובארץ הקודש, השסועה על ידי פילוג, גבולות וסיפורים שונים, הפטריארך הדגיש את החשיבות של שמירה על סוג שזה של אחווה. רעיון שחייב להיהפך ליעד. עבור הקרדינל, למעשה, ממש כמו פרנסיס הקדוש מאסיזי שפגש את המצורעים, כך גם הכנסייה חייבת להיות תמיד עם גישה למי שנמצא בשוליים. "אפילו עבור הכנסייה שלנו, התחדשות עוברת דרך השכנים שאנו נמנעים מהם, העניים והסובלים שאיננו רואים, השאלות המאתגרות את ההרגלים שלנו", אמר פיצהבלה. יום החג של שמונה מאות שנים הללו, קיווה הפטריארך, שיהיה להם "פירות שניתן לזהות" במסע של הכנסייה ושל הקוסטודיה של ארץ הקודש, שעם תפילת הערבית הטקסית השנייה הביא את יום החג אל סיומו. במהלך הליטורגיה, האחים הפרנציסקאנים אישררו את הנדרים שלהם, חידשו אותם לפני האל והקהילה וחזרו על הבחירה ללכת אחרי ישוע המשיח בהתאם לספר הבשורה באחווה הפרנציסקאנית.
אי לכך, שמונה שמאות שניים לאחר ה-טרנסיטוס [המעבר אל המוות של פרנסיס הקדוש], הזיכרון של פרנסיס הפך בירושלים לתזכורת של העבר, תפילה בזמן הווה ומבט המופנה אל העתיד: כך הנוכחות הפרנציסקנית בארץ הקודש תוכל להמשיך לשרת ולהוות עדות של תקווה.
Lorenzo Vita
