בין שאר הפעילויות של הקוסטודיה, המערך החינוכי הינו בעל חשיבות רבה במיוחד והינו מכוון הן כלפי האוכלוסייה המקומית והן כלפי עמאים המגיעים מכל העולם.
מסורת ארוכת שנים של יצירת חינוך עבור הצעירים נחנכה בשנת 1550, כשנפתח בית הספר הקהילתי הראשון בבית לחם, אחריו בירושלים ובנצרת.
כיום ישנם 15 בתי ספר, בשלוש יבשות שונות וכוללים כ-10,000 תלמידים.
תשומת הלב של הקוסטודיה הינה נתונה גם לתהליך החינוך לסובלנות ולשלום, לכבוד של האמונה, של אמנציפציה של הנשים בחברה ושל הרחבת ההוראה לכולם, אפילו לעניים ביותר
בנוסף למתנה היוצרת של בתי הספר, הקוסטודיה מקדמת את הפעילות שלה בתחום המחקר והפורמציה המדעית באמצעות המכון הפרנציסקאני לחקר המקרא. מוסד זה הינו מוסד מדעי למחקר ולהוראה אקדמית על כתבי הקודש ובתחום הארכיאולוגיה של ארצות המקרא. המוסד הזה נוסד על ידי הקוסטודיה של ארץ הקודש בשנת 1901ופעל ללא הפסקה משנת 1924. החל משנת 1960, הוא הפך לחלק מהאוניברסיטה האפיפיורית של אנטוניאנום שברומא. בשנת 2001, המוסד הפך לפקולטה של מדעי המקרא והארכיאולוגיה. המוסד כולל שני מסלולי התמחות, מוסמך ודוקטורט במדעי המקרא וארכיאולוגיה, ואשר ממוקם המנזר ההצלפה המכון התיאולוגי של ירושלים קשור למכון הפרנציסקאני לחקר המקרא שבמנזר של סאן סלבטורה, כולל לביאנום פילוסופיקום ואשר לו אותו מבנה אקדמי-השכלתי.
Iב-21 באפריל 1632 האב פאולו דה לודי, שמונה לקוסטוס ארץ הקודש פחות משנה קודם לכן (22 באוגוסט 1631), קיבל הצעה למשכן קבוע לפרנציסקנים בקהיר, מאת ג’ובני דונטו, הקונסול של ונציה. הפרנציסקנים שימשו כהני-דת עבור המושבה הוונציאנית בעיר במשך שנים רבות. למטרה זאת הסוחר הוונציאני דומניקו סאביו הניח לנזירים להשתמש בביתו, "בשכנות למקהלת הקאפלה הוונציאנית." השגרירות שכנה במחוז מוסקי, השוק המפורסם של קהיר, כיום ברחוב בנדקה (הוונציאנים) מספר 12.
ב-16 בינואר 1633 הציע אותו קונסול זכיון דומה לנזירים באלכסנדריה, "מתוך הכרה כי נכון ביותר להגן על האבות הפרנציסקנים הבאים לכאן למען הנצרות ואז ממשיכים ירושליימה…"
הודות לכך יכולים היו הפרנציסקנים לבצע את פעילויותיהם ביתר סדירות. בחלוף הזמן, הזרם הגדול של אירופאים שזכו לחסד מאת מוחמד עלי ויורשיו הפכו את מנזר מוסקי לקהילה הלטינית הגדולה ביותר בקהיר, ולה שלושה סניפים: יוסף הקדוש, בולקו ומיאדי, שלאחר מכן הפכו לפרוכיות עצמאיות. קהילת מוסקי נהנתה מן הפריחה הגדולה ביותר בעשר השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, אז מנתה כ-20,000 מאמינים, רובם איטלקים, אבל גם רבים מבני מלטה, אוסטריה, סלאבים, צרפתים ובני המזרח. כנסיית מוסקי, שהיתה קתדרלה מאז 1858, היתה נקודת מפגש לכל הקבוצות האתניות הללו, והוכחה לכך ניתן למצוא בארכיונים הנרחבים של הקהילה, שרשומותיהם המוקדמות ביותר הן עוד משנת 1611. במהלך ההכנות לחגיגות חג הפסחא, בעת גדולתה של הקהילה, דרשות צום הרבעים נישאו בחמש שפות: איטלקית, מלטזית, צרפתית, גרמנית וסלאבית. פעילות קהילתית רבה נעשתה סביב כנסיית גבירתנו, שהוכרזה "מלכת מצרים" על ידי קרדינל גוסטבו טסטה בשנת 1939.
עם יצירת שלוש הקהילות, של יוסף הקדוש, בולקו ומיאדי (1920), מוסקי לא היתה כבר הקהילה הגדולה ביותר. אחרי מלחמת העולם השנייה, מספר המאמינים פחת. המהפיכה המצרית (1952), ובעיקר כיבוש תעלת סואץ (1956) גרמו להגירה גדולה. כיום הקהילה הלטינית מונה משפחות ספורות בלבד.
על מנת להחיות את המנזר הגדול, הקוסטודיה של ארץ הקודש החליטה לייסד מרכז פרציסקני ללימודי הנצרות המזרחית.
א) מידע כללי
ב-16 בספטמבר 1954 נחנך המרכז הפרנציסקני ללימודי הנצרות במזרח במנזר מוסקי. המייסדים היו האב המכובד ג’יאקינטו פאצ’ו הוונציאני, שהיה בזמנו קוסטוס ארץ הקודש, והמנהל הראשון, האב מרטיניאנו רונקגליה. בחנוכת המרכז השתתפו הנשיא הראשון של רפובליקת מצרים, מוחמד נגואיב, שליח האפיפיור, וכמה מכובדים חילוניים ודתיים. קוסטוס ארץ הקודש טיפח במשך זמן רב את התשוקה לייסד מפעל יצירה מזרחית.לאחר המהפיכה המצרית ב-1952 המנזר הגדול של מוסקי – שהיה בעבר הקהילה הלטינית הגדולה של קהיר – התרוקן. אז נוסד מרכז הלימודים שלנו, כדי לנצל את מבנה המנזר.
בתחילה המטרות לא היו ברורות מאוד. היו אפילו דיבורים על אוניברסיטה קתולית, ופורסמו נושאי לימוד בלימודים איסלאמיים וספרות ערבית. אבל במהרה נקבעו שני יעדים: א) להמשיך את המחקר בהיסטוריה של ארץ הקודש, על פי הדרך שהתווה האב ג’ירולמו גולובוביץ’; ב) להעצים את הלימודים בנושאי הקהילות הנוצריות במזרח התיכון. אלה עודן מטרות המרכז גם כיום.
למרכז תמיד היו שתי פעילויות עיקריות: א) מגע עם העולם התרבותי הנוצרי והלא-נוצרי; ב) פרסום מחקרים שונים על אודות הקהילות האלה.
כוונתו של האב ג’יאמבררדיני, המנהל השני של המרכז, היתה להשיג מומחה לכל קהילה. הרעיון הזה התגלה מאוחר יותר כמבוסס היטב. למעשה, המגזרים המפותחים ביותר הם אלה שהתמזל מזלם ויש להם מומחה שכזה. נכון לעכשיו, התחומים המצליחים ביותר הם קופטים, ערבים-נוצרים, ארמנים, ארץ הקודש.
ב) ספריה
לספרייה שני אגפים גדולים: כללי (תיאולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, אמנות וכו’) ונושאים מיוחדים, דהיינו המורשת התרבותית של הקהילות הנוצריות האחרות במזרח; קופטים, ערבים-נוצרים, סורים וכו’. המגזרים הייחודים האלה נמצאים לצד האגף הערבי-נוצרי, במילים אחרות החומר הנוצרי דתי-תרבותי הכתוב בערבית.
הגרעין הראשוני של הספריה היה מורכב מספרים שימושיים יותר לצורך משימתו של המרכז, שנאספו מן המנזרים השונים של הקוסטודיה. ספרים נוספים הגיעו בחלוף הזמן, אם בקנייה ישירה ואם כתרומות, או לפי מנוי לכתבי עת ואוספים. מדי פעם יש רכישות מקומיות וכן ביריד הספרים של קהיר (בסוף ינואר מדי שנה).
נכון להיום הספריה שלנו יכולה להיחשב אחת הטובות בקהיר, ייחודית בתחומה, הודות להתמחות. יש כאן למעלה מ-50,000 ספרים, כמו גם אוסף טוב של כתבי עת וכתבי יד ערבים-נוצרים ומערביים (למעלה מ-1,000) וכן אוסף נוסף של כתבי יד איסלאמיים (ממתינים לסיווג).
ארבעה ציורים גדולים יקרי-ערך, ובהם תמונות של ונציה, אולי מן המאה השמונה עשרה (אחד מתאר את ארמונו של הדוג’ה), עדיין מעלים את זכרונה של ה"סרניסימה".
ג) פרסומים
מחקר הוא הפעילות העיקרית במרכז נכון להיום. עבודת סגל המרכז והעוזרים מפורסמת בכתב העת Studia Orientalia Christiana Collectanea (SOC), הנקרא למען הנוחות SOC Collectanea, שהגיע כבר לכרך 37, או בסדרת המונוגרפיות.
"קולקטניאה פורסמה החל משנת 1956 והם כוללים טקסטים באיטלקית, צרפתית, ערבית וקופטית ומופץ ע"י ברספול בינלאומי (הכרכים שפורסמו לפני 2007 הינם זמינים בחנות הספרים של ארץ הקודש, מילאנו, טלפון 02 34 91 566
libreria@edizioniterrasanta.it
או באמצעות יצירת קשר עם המפיץ: www.brepols.net
פרסומיו של האב גבריאל ג’יאמבררדיני (שנפטר ב-1978) – הנחשב לחלוץ בלימודי הנצרות הקופטית – הם אוסף ראשון במעלה. פרט לעולם הקופטי (תרגום קופטי של גורל המתים, 1965; San Giuseppe nella tradizione copta [יוסף הקדוש במסורת הקופטית], 1966; Il Culto Mariano in Egitto [כת מרים במצרים], 1975-58; וכו’), לאב ג’יאמבררדיני היה גם עניין בהיסטוריה של הפרנציסקנים במצרים (Lettere dei Prefetti Apostolici [מכתבי נציבים אפיפיוריים], 1960; Cronaca della Missione Francescana [דברי ימי המיסיון הפרנציסקני], 1962 וכו’).
לאחר עזיבתו של ג’יאמבררדיני , מלחמת 1967, מלחמת לבנון והמחסור בסגל האטו הפרסומים במידה ניכרת, והתחדשו תחילה בשנות השמונים, ולאחר מכן ביתר שאת בתחילת שנות התשעים, הודות לבואו של עובד חדש (האב ל. קרוציאני) והמחשוב של תהליך העריכה. חלק מן הפרסומים העדכניים הטובים ביותר הם: La Cronaca di Santa Caterina [דברי ימי קתרינה הקדושה], 1994; מהדורה דו-לשונית (ערבית-לטינית) של החוק הקאנוני בכנסיות הקתוליות במזרח, 1995; ספרו המונומנטלי של איבן על’אסל l, Summa Teologica (שבעה כרכים) 1999; ואחרון, בשנת 2003, La Storia della Chiesa Copta [ההיסטוריה של הכנסיה הקופטית], 3 כרכים.
באגף הארמני מחקרים וטקסטים רבים על Eliseus the Armenian, ביוגרפיות של Georges de Skevra, ופירושו לספר ישעיהו, מסמכים הנוגעים לטבח בשנת 1915, ועוד.
הסיוע שניתן לעמנואלה טרביסן סמי, מאוניברסיטת ונציה, זוכה כך לתודה בהקדמה לספרה, Gli Ebrei Caraiti tra etnia e religione, בעמוד 16: "אבות המרכז הפרנציסקני ללימודי הנצרות במזרח בקהיר הפגינו נכונות שיש בה רגש אמיתי של אחווה לסייע לי הן חומרית בקשר עם הקהילה הקראית בקהיר, והן בהשגה – מתוך ספרייתם העשירה והמיסתורית – של טקסטים שמעולם לא חשבתי שאמצא בקהיר."
ד) יועצים
מלכתחילה, בהתחשב במיעוט הסגל, המרכז הסתייע ביועצים חיצוניים, שסיועם מהווה תמיכה יקרה מפז למרכז. נוכל לציין את עמיתינו היקרים קוש ברמסטר, אוטו מיינרדוס, פרופ’ חאטר ולאחרונה פרופ’ ב. פירונה מבית הספר ללימודי המזרח בנאפולי, פרופ’ סרה מאוניברסיטת ספיאנציה ברומא, מר אלברטו אלי ועוד.
ה) פעילויות אחרות
סגל המרכז עובד לא רק על מחקרים ופרסומים, אנשיו גם לוקחים על עצמם פעילות נוספת רבת חשיבות: הם מסייעים לקוראים. רבים המחקרים לתארים מתקדמים שנכתבו הודות למרכז שלנו. אינספור סטודנטים מן הסמינרים הדתיים של קהיר ומוסדותיה מוצאים ספרים וסיוע בספרייה שלנו. פרופסורים וסטודנטים מאוניברסיטאות מצריות, רובם מוסלמים, יכולים למצוא אצלנו תמיכה וסיוע. אנחנו שמחים לציין את הפרוגרסיביות של העולם הערבי בנושא הלימודים הנוצריים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לתקופה הביזנטית ולמסעי הצלב. ב-1982, בסיוע שלנו, הוצגה תזה על אפרים הקדוש באוניברסיטת אל-אזהאר. אוניברסיטת קהיר ואחרות הציגו תזות העוסקות בביזנטיון תחת הרקליוס (1985), הדנה באנוטיקון, מונותלטיזם וכו’; בפילוג המזרחי והשפעתו על היחסים בין המזרח למערב; בתיאוריית הידע של בונוונטורה; ב- Contra Celsum של אוריגן. בימים אלה נעשה תרגום לערבית של דברי הימים של קפרו, אחד ההיסטוריוגרפים הראשונים של מסעי הצלב, בסיוע של פרופסור מאוניברסיטת טנטה, וכו’.
ו) סיכום
כפי שניתן לראות, המרכז מעניק שירות תרבותי גדול לעולם הנוצרי והמוסלמי במזרח התיכון. רשת היחסים שהוא מטפח עם מוסדות ואנשי תרבות במזרח ובמערב היא יקרת-ערך. על כן הוא מהווה כלי מצוין לדו-קיום ויחסים הדדיים עם האיסלאם. בעולם העובר גלובליזציה, הבנה בין תרבויות היא אחת הדרכים הטובות ביותר לבניית גשרים, והתגברות על מחלוקות והבדלים. נוכחות הנזירים במחוז עני זה עולה בקנה אחד עם הייעוד הפרנציסקני והיא יותר מתמיד תגובה לשיפור השירותים התרבותיים, החברתיים וההומניטריים האחרים.
המכון לחקר התיאולוגיה של ירושלים נוסד במנזר של סאן סלבטורה [המושיע הקדוש] בשנת 1866 ע"י הקוסטודיה של ארץ הקודש כסמינר על מנת לאתר את המועמדים שלה לכהונה. מאז המוסד הזה קיבל בברכה מאות סטודנטים ממדינות רבות ומיבשות שונות והתרחב באופן פרוגרסיבי וממשיך במגמה זו ללא הרף.
בתאריך ה-2 למרץ 1971, המועצה של החינוך הקתולי העניקה לסמינר הישן את ההרשאה מטעם האוניברסיטה האפייוריות אנטוניאנום (החל מ-2005), שברומא, להיות מוכרת כמכון לחקר התיאולוגיה של ירושלים ולהעניק כפקולטה תואר ראשון בתיאולוגיה קדושה.
בתאריך ה-15 למרץ 1982, אותה מועצה הפכה את המוסד לחקר התיאולוגיה של ירושלים לחלק אינטגראלי מהפקולטה של המכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, שהינה חלק מהפקולטה לתיאולוגיה של האוניברסיטה שברומא. בנוסף, בשנת 1987 התווספו שנתיים של מחקר פילוסופי שבסיסו במנזר ע"ש קתרינה הקדושה שבבית לחם, שהועבר לירושלים בשנת 2004, המכון לחקר התיאולוגיה של ירושלים כולל את כל הסטודנטים לתואר ראשון בפקולטה לתיאולוגיה.
כמוסד אוניברסיטאי של הכנסייה, המכון לחקר התיאולוגיה גם מקבל בברכה, בנוסף לסמינריסטים פרנציסקאנים, עמאים ואנשי דת. על הגברים והנשים לעמוד בדרישות הכרחיות.
המכון לחקר התיאולוגיה של ירושלים
מנזר סאן סלבטורה
רח' פרנסיס 1
ת.ד. 186
ירושלים, 91001
+972-(0)2- 6266787טלפון -
E-mail: moderatore.stj@custodia.org
segreteria.stj@custodia.org
Skype: segreteriastj
למרות שלכל המנזרים בקוסטודיה ישנן ספריות משל עצמם, ישנה חלוקה לרמות חשיבות בהתייחס לעד כמה הן עתיקות, הן כספריות והן לגבי תוכנן.
ניתן להזכיר את אלו שב-אלפו (סוריה), אלכסנדריה וקהיר שבמצרים, בית לחם, נצרת, עין כרם ו-הריסה (ליד ביירות) – כולם מהמאה ה-17. אלו שבניקוסיה וב-לרנקה (קפריסין) המוקדמות אך במעט, לפחות מבחינת חלק מהאוספים שלהם (המאה ה-16).
לכולם יש ערך רב בתחום של חקר האוריינט – תיאולוגיה, אבות הכנסייה, דקדוק ומילונים של שפות אוריינטאליות, גיאוגרפיה, היסטוריה, קתשיזם, אפולוגיסטיקה ועוד
ספריות חדשות יותר שיש להזכיר כוללות את: מנזר באב-תומא, שבדמשק, אשר נשרף ב-1860, אולם נבנה מחדש עם אוספים הנשמרים היטב; הספרייה של מכון הפרנציסקאני לחקר המקרא שבמנזר ההצלפה שבירושלים שנוסד ב-1929 וכולל ספרים שהועברו מהספרייה המרכזית של סאן סלבטורה והיא ממשיכה במגמת ההעשרה; והחדשה ביותר הינה זו של המרכז לחקר האוריינט שבקהיר.
הספרייה העולה על כולן, לפחות בעתיקותה, הינה זו של המנזר של סאן סלבטורה של הקוסטודיה של ארץ הקודש.
האח הפרנציסקאני פרנקו וולנטה
לפי המידע המסופק ע"י מדד ספריות ההשאלה של ירושלים, הספריות העתיקות ביותר בירושלים הינן: הספריה של הספריה היוונית אורתודוכסית (נוסדה ב-1865), "אקול ביבליק" של הדומניקנים (נוסד ב-1890), האוניברסיטה העברית (ניסד ב-1892) ובית הספר האמריקאני (נוסד ב-1901). הארכיונים אינם כלולים, כמובן. האוספים העתיקים ביותר בספריה המרכזית כיום של הקוסטודיה של ארץ הקודש כוללים ספרים וכתבי יד שהינם חלק מהמנזר של הר ציוף, אשר אליו גורשו הפרנציסקאנים ב-1551. לכן ברור כי הספריה המרכזית של הקוסטודיה הינה עתיקה יותר מזו של הספריות הנ"ל. ניתן לחלק לשתי תקופות: לפני 1551 ולאחר שנת 1560.-61
זה טבעי להניח כי אנשים המקדישים עצמם לחקר, תפילה ולקדושה יאהבו ספרים אהבה עזה וישמרו עליהם בדאגה רבה. דבר זה מסביר את היווצרות הספריות במנזרים מתחילת נוכחות המסדר הפרנציסקאני במאה ה-13.
מנזר האם של הפרנציסקאנים של ארץ הקודש הינו המנזר של הר ציון, שנבנה בשנת 1835, ללא יוצא מן הכלל. האחים הפרנציסקאנים חיו שם והיוו קהילה גדולה: בתחילה, היו 12 מהם, אולם מספרם עלה במהרה ל-20 ומעלה. הם הגיעו מכל אירופה, והביאו עימם כתבי יד ולאחר המצאת הדפוס – מאמצע המאה ה-16 – את הספרים הראשונים שנוצרו בכבשני בתי הדפוס. ספריית המנזר נבנתה. הספרייה ובית המרקחת של הר ציון היו ידועים לעולי רגל רבים אשר נהנו מהכנסת האורחים הפרנציסקאנית ואשר ליוו אותם בביקורם במקומות הקדושים בארץ הקודש.
הספרייה העתיקה מאד של הר ציון הינה רבת הערך ביותר של אוספים בספריית סאן סלבטורה. עם השנים ספרים וכתבי יד רבים אבדו, אולם אנו חושבים שהחלק הארי שהגיע אלינו נשמר בספריית סאן סלבטורה.
כתבי היד יוצרים את החלק העתיק ביותר. מאלו שהועברו אלינו, אחת מהעבודות בעלות הערך הרב ביותר בתחום הרפואה נכתב ע"י הרופא הגדול ביותר והמקורי ביותר מבין הרופאים המוסלמים, אבו באקר מוחמד זכריה אבן אל ראזי (865-925). כתב יד זה ידוע כ"ליבר אלמאנסוריס", על שם הפטרון שלו, מנסור אבן איסחק אל-שמני. זהו כתב יד גדול, מתקופה של המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14, עם תרגום ללטינית של העבודה שכתובה בערבית, מקושטת עם מיניאטורות יפיפיות באדום ובכחול, עם הערות שוליים רבות. משך שנים רבות היה כתב יד זה בשימוש ע"י רופאים ואחיות שבהר ציון.
כתב יד חשוב נוסף הינו "מאמוטרקטוס" או: "קורקטוריום" של התנ"ך מאת הפרנציסקאני ג'ובאני מרצשיני מ-רג'יו, בשני עותקים, מהמאה ה-14. קודקס קטן המכיל את מספר הבריתות מאת ברנרד הקודש מ-סיינה הינו גם בעל ערך רב ("דה קונטרקט יבוס אט אוסוריס ו-דה רסטיטוציונה") ו- "דה מאט רימוניו" מאת ג'ון הקדוש מ-קפיסטראנו משנת 1518 לערך , שהועתק ע"י האח הוגו מ-אקוינטין, פרנציסקאני מהר ציון, עם 2 מיניאטורות מרהיבות של שני קדושים.
אולם, לא כל כתבי היד בספריה מקורם מספריית הר ציון. רובם נרכשו מאוחר יותר בייחוד במאמץ של האב אגוסטין ארקה, שהיה האחראי על הספרייה למשך כ-40 שנה (החל מ-1936).
Lהאוסף החשוב האחר של ספריית הקוסטודיה כוללת אינקנבולות [ספרים מהשנים הראשונות של המצאת הדפוס]. כמעט כולם מקורם מהר ציון וכולם עוסקים בנושאים שמהווים רקע תרבותי של טיפוח האדם בתקופה זו: התנ"ך, חוק, תיאולוגיה, פילוסופיה, ספרות, רפואה, פלפול, תיאולוגיה סגפנית/נזירית, היסטוריה, הטפה, הנחיות וחוקה של דבקרטל ו-קלמנטין ואפולוגטיקה. הם בין השנים 1472 עד 1500, התאריך האחרון של האינקנבולה. ישנם טקסטים ופרשנויות על התנ"ך, אבות הכנסייה, תיאולוגים כנסייתיים, כמו אלכסנדר מ-האלאס, בונבנטורה הקודש, דונס סקוטוס, תומס אקווינס הקדוש, ניקולאוס מ-אוסמו ועוד.
האינקבנולה העתיקה ביותר בספרייה שלנו הינה "אופוס קואדראג'סטימאלה" מאת רוברטו קראקיולו (ונציה, 1472). יש להזכיר גם את: הדרשות מאת אפרם הקדוש (ברסיה, 1490), ה"פורטאליקיום פידאי" מאת הפרנציסקאני אלפונזו ד'אספינה (נירנברג, 1494), "היסטוריה אקלסטיקה" מאת אוזוביוס (מנטואה, 1479) ו-"דה ציביטאטה דאי" מאת אוגוסטין הקדוש (ונציה, 1475).
יצירות גדולות אחרות מיוחדת בספריית הר ציון הינם בנושא הרפואה. קיומו של בית מרקחת מפורסם במנזר ומרפאה עבור האחים ועלי הרגל, לכן נאספו העבודות החשובות ביותר בתחום הרפואה והניתוח של תקופתם. הקורא יימצא בהם תיאורים מדוקדקים בעבודה של האב ארקה "מישלאניה דה טרה סנטה, כרך 1", בפרק של "ליברוס אנטיקוס דה מדיצינה אן לה ביבליוטקה דה סאן סלבדור" (ירושלים, 1950), עמ' 251-317.
לפני סיום אזכורה של ספרית הר הצופים ראוי לזכור כי עלי רגל רבים ציינו במפורש שמצאו שם ספרים רבים שחיפשו, למשל: טוקר (1475-80) ב"פילגרפארט", פאיירבנד ב"ראיסבוך", עמ' 306 באומגרטן (1507) ב"פאראגרינאטיו", עמ' 99 ועוד.
ספריית הר ציון הועברה בהדרגה בשנת 1560-61 למנזר החדש, שנקרא אז המנזר של העמודים (דיר אל-עמוד) וכעת – סאן סלבטורה. ממוקם במתחם סגור של המנזר המקורי, אשר עדיין ניתן לראותו, הוא נותר שם עד סוף המאה ה-19. כאשר הספריה החדשה ממזרחה לו נבנתה ולפני כן שימשה את המקהלה של הכנסה הראשונה של סאן סלבטורה.
הספרייה נשארה שם עד שהיה הכרחי למצוא לה מקום חדש על מנת למקם ספרים חדשים שיהיו זמינים לציבור. לאחר שנתיים של עבודה, בין השנים 1975-77, הספרייה החדשה היתה מוכנה: חדר נאה בקומת הקרקע של המנזר, אורך של 28.20 מטר ורוחב ממוצע של כ-14 מטר.
בזמן העברתה למנזר החדש, היו בספרייה מאות עותקים: כתבי יד, אינק נבולות וספרים שפורסמו במאה ה-15. לא ניתן להשוות את זה לספריות מודרניות. ברם, אין להיות מופתעים שישנו מספר מוגבל של ספרים וקודקסים, כפי שיודעים שישנם בספריה של המנזר הקדוש שבאסיזי, אשר הינו העשיר ביותר בעולם אחרי זה של הספרייה של האפיפיור באביניון, שכלל רק מעל 700 עותקים ב-1381; ובספריית הוותיקן, כאשר ניקולאס ה-5 ארגן אותה ב-1447, שלא כללה יותר מ-350 קודקסים בלטינית,כולל מעטים בשפה היוונית והערבית. מספר זה עלה במהרה ל-1160 ול-3500 כתבי יד ועבודות מודפסות ב-1481 כאשר סיקסטוס ה-4 הגדיל את הספרייה.
האוספים של כתבי היד והעבודות המודפסות של ספריית הקוסטודיה גדלו בעקביות כל העת, למרות שלא כל כך מהר. במאה הבאה לאחר ההתמקמות במקום החדש, היו כ-2500 ספרים; באמצע המאה ה-19 היו 12,000 ספרים ובשנת 1936 – כמעט 20,000. כיום (2007) יש יותר מ-40,000 יצירות. הספרייה גם מקבלת, בחינם כתבי עת רבים בנושאי תיאולוגיה, ליטורגיה, חוק קנוני, מיסיונולוגיה, חקר המזרח, היסטורית הכנסייה, האגיוגרפיה, פרנציסקאניות ועוד.
ישנם סיבות נוספות לגידול ניכר זה. העיקרי הינו דאגה עיקרית של המונים עליה על מנת להעשירה. בין אלו חייבים להזכיר את האח סיפיריאנו דה טרביסו (מת ב-1883), ההיסטוריון האח גירולאמו גולובוביץ (נפטר ב-1941), האח אגוסטין ארקה (הנ"ל) והאח סאבינו דה סנדולי (נפטר ב-2001). הקומיסאריאטים של ארץ הקודש, בייחוד אלו שבמדריד ובפריס, והאבות אשר הינם נציגים של ארץ הקודש ברומא, סיפקו יצירות רבות ערך. ספרים שנתרמו ע"י אחים שנפטרו ואלו שהוצעו מאנשים פרטיים ומאגודות מדעיות גם תרמו רבות להרחבת והעשרת הספרייה.
בנוסף לכתבי יד ולאינקנבולות שנידונו, הספרייה של סאן סלבטורה מכילה יצירות נדירות ויקרות רבות מהמאה ה-16 וה-17; אוספים יקרים כמו שני כרכים של "אבות הכנסייה" ביוונית ובלטינית מ-מיגנה; "אקטה סנקטורום" של בולאנדיסט ב-70 כרכים ויצירות עיקריות רבות נוספות; אנציקלופדיות עיקריות; מילונים חשובים של תיאולוגיה,ליטורגיה, ארכיאולוגיה, כתבי הקודש, רוחניות, חוק קנוני, היסטוריה כנסייתית, גיאוגרפיה ועוד. ומעל לכל אודות "פלסטינולוגיה", כולל אוסף עשיר של מסעות בארץ הקודש. זהו האוצר הספציפי ביותר והיקר מכל: מאות ספרי מסע ויומני מסע מהאינקנבולה של בריידנבך ועד יימינו.
אגפיה של הספרייה הינם: "פלסטינולוגיה", הקוסטודיה של ארץ הקודש, האוריינט הנוצרי, חקר בנושא יהדות ותלמיד, חקר בנושא האסלאם, חקר אודות הארמנים, חקר הערבית, היסטורית הצלבנים, היסטוריה של המזרח התיכון, היסטוריה של הכנסייה, היסטוריה אזרחית, גיאוגרפיה, תיאולוגיה דוגמטית, תיאולוגיה מוסרית, חקר המקרא, פטרולוגיה, כריסטולוגיה, תורת הכנסייה, ועידות, אודות מרים הבתולה (מריולוגיה), פסטורליה, ליטורגיה קדומה, רוחניות קתשיזם, אפולוגטיקה, חוק קנוני, אודות הפרנציסקאנים, האגיוגרפיה, ביוגרפיות, ספרות בשפות שונות, ספרות יוונית ולטינית, אמנות, מדעי הטבע ורפואה, אנציקלופדיות, לקסיקונים וספרי תחביר, אינק נבולות,, כתבי יד ומספר תתי-אגפים משניים.
הספרייה של סאן סלבטורה כוללת ללא ספק הרבה אגפים, אולם היא מתמחת בייחוד בנושאים של המקומות הקדושים ובהיסטוריה של ארץ הקודש.
בכל התקופות, הספרייה היתה עדה לביקורים של מלומדים כולל למשל: שאטוברינד, זלצבאכר וגדול כותבי הביוגראפיות של ארץ הקודש טובלר ו-רוריכט.
ARCE A., La Biblioteca Central de la Custodia de Tierra Santa, in Tierra Santa, Jerusalem, 38, 411 (1963) 25-30.
Id., The Central Library of the Custody of the Holy Land Jerusalem, in Miscelánea de Tierra Santa III, Jerusalem, 1975, 444-456.
Id., La Bibliothèque Centrale de la Custodie de Terre Sainte, in Miscelánea de Tierra Santa IV, Jerusalem, 1982, 423-432.
Id., Libros antiguos de medicina en la Biblioteca de San Salvador, in Miscelánea de Tierra Santa I, Jerusalem, 1950, 251-317.
Id., Itinerarios raros y preciosos de Palestina. Extractos, aportaciones y notas criticas, Jerusalem, 1963.
GOSSELIN N., La bibliothèque des Frères de la Corde au Mont Sion, in ACTS, Jerusalem, 30 (1985) II 377-400.
MISTRIH V., Catalogue des manuscrits arabes du couvent de St. Sauveur des Frères Mineurs à Jérusalem, in Studia Orientalia Christiana Collectanea, Cairo - Jerusalem, 33 (2000) 115-226.
האח הפרנציסקאני פרנקו וולנטה, המנהל בדימוס של ספריית סאן סלבטורה
ההיסטוריה של הארכיון הינה במידת מה ההיסטוריה של המוסד אשר הופך אותו לחלק שהינו תוצאתו.
ההיסטוריה של הארכיון של ארץ קודש כולל היסטוריה של יותר משבע מאות ויכול לפאר את הכבוד שהוענק בביקורו של האפיפיור פיוס העשירי ושל שאטובריאנד והיותה [הקוסטודיה] מוזכרת בכתביהם. ארכיון זה נחשב לארכיון הקתולי העתיק ביותר הקיים בארץ הקודש ואשר כולל מסמכים שאינם רק מהווים תמורת של מוסדות דתיים קרובים, אלא של הנוכחות הקתולים באזורים רבים במזרח התיכון.
משום שזו היסטוריה קשה, הארכיון שינה את שמו במהלך מאות השנים ורק בשנת 1975 הוא כונה בשמו העכשווי "הארכיון ההיסטורי של הקוסטודיה של ארץ הקודש". באביב השנה, למעשה, עבדות השיפוץ וההתאמה של המקומות המיועדים לשימוש בלעדי בארכיון הושלם במנזר של המושיע הקדוש [סאן סלבטורה], היכן שממשיך להיות בו.
במהלך מאות השנים הראשונות מאז יצירתו, הארכיון נוסד במנזר של הר ציון, המקום שאותו הפרנציסקאנים השיגו בתחילת נוכחותם בארץ הקודש. מתקופה זו עדויות כתובות מתייחסות לארכיון בשם של "קאפסה פריביליגיורום", ואשר נשתמר בחדר של האח הקוסטוס. כאשר בשנת 1551 הפרנציסקאנים נאלצו לעזוב את חדר הסעודה האחרונה ולהתמקם מחדש במנזר של סאן סלבטורה, הארכיון עבר עימם והחל להיות מועשר יותר, ללא הפסקה, ע"י ארכיונאים אשר ירשו אותם. תפקידן של הארכיונאי, כתפקיד המוגדר היטב ומובחן מהאחרים, נוסד בפעם הראשונה בשנת 1868 ובשנת 1882 היה זה התפקיד הרשמי היחידי שנוסד בשנת 1918. חוסר המשכיות זו, יחד עם גורמים אחרים, כמו חוסר דאגה, הרס וניוון טבעי, גרם לצמצום בארכיון. חסרונות אלו אפשרו לחוקרים להבנות את ההיסטוריה למרות הכל, לא רק שהתרחקו מהחומרים הקיימים, אלא ממקטעים ואפילו ממסכמים חסרים.
סוג התיעוד אשר במהלך מאות השנים נאגר בארכיון, ממש כפי שנזרק ממנו, מספר לנו אודות החיים של הקוסטודיה ועל האבולוציה של הבעיות שהתמודדו עימם בארץ הקודש. החומר בארכיון יכול להיות מחולק לשתי תקופות היסטוריות, התואמות למקומות שבהם ישבו ושבהם נוסדו: התקופה של הר ציון מהמאה ה-14 ועד ה-16 והתקופה של המנזר של סאן סלבטורה, החל מהמאה ה-17 ועד ימינו.
החל מהתקופה הראשונה נשמרו מעל לכל מסמכים בעלי מאפיון חוקי ושמקורם מחוץ למסדר הפרנציסקאני. כולל צווים אפיפיורים ומסמכים ציבוריים ופרטיים בערבית בהתייחס להרשאות, מענקים רשמיים, פסקי דין, שטרות מכירה, שמות של מסמכי בעלות ושל זכויות אזרחיות וכנסייתיות. מסוג זה של חומר שנשתמר מסיקים כי האחים הפרנציסקאנים במהלך שתי המאות הראשונות הו עסוקים בעיקר עם עובדות חוקיות משם שדבר זה אפשר להם לחיות ולהישאר בארץ הקודש.
בתקופה השנייה, החל מהמאה ה-17, הקוסטודיה התפתחה, כאשר היא מצרפת ישויות מבחוץ לארגונה הפנימי, כמו למשל הקומיסריאטים של ארץ הקודש, אשר במאה זו קיבלו את מלוא הביטוי של תחום השיפוט. הארכיון כתוצאה מכך, תיעד התפתחויות אלו: המיידיות של מוסדות חדשים אלו, למעשה, הפכו להכרחי להגיע לקטלוג מדויק ועדכני של המסמכים.
"האוצר של הפירמאן" הינו אחד מהאוצרות החשובים ביותר של הארכיון ההיסטורי של הקוסטודיה של ארץ הקודש, וכיום נשמר במנזר של סאן סלבטורה. הוא כולל בייחוד מסמכים בעלי אפיון היסטורי-חוקי, ומחקר שלו מאפשר לנו להבין מקרוב את התמורות שעברו על הפרנציסקאנים ואת ההיסטוריה של הקתוליות בארץ הקודש.
מתוקף שמו, האוצר כולל, בין השאר, הרשאות רשמיות וצווים שנופקו ע"י הסולטאן התורכי בתקופת הכיבוש העותומאני.
מהו פירמאן?
המונח פירמאן מבחינה אטימולוגית נובע מהמילה הפרסית "פארמן". משמעותו יכולה להיות פקודה או צו, סמכות, רצון, שאיפה והרשאה. מונח זה מתייחס לדבר מה אבסטרקטי אשר חייבים להבינו כשהזמן חולף, והמילה "פארמאן" מתייחסת ומיועדת לכתיבה עצמה למסמך אשר הינו הנפקת צו או פקודה. בתחילה, מונח זה היה בשימוש המיועד לכל מסמך, אולם בתקופה מאוחרת יותר המונח הפך לחלק משפה אדמיניסטרטיבית.
"האוצר של הפירמאן" אינו מכיל רק פירמאנים מהתקופה העותומאנית: נכללים בה מסמכים הכתובים בערבית ובתורכית, המתייחסים לבעלות ולזכויות, ולרוב מקורם מרשויות אזרחיות, הן מקומיות והן מהמשלה המרכזית. המסמכים העתיקים ביותר מקורם במאה ה-13; כמעט כולם כתובים על גבי נייר, ומיעוטם על קלף. בין המסמכים ניתן למצוא תיארוך מהעיתים המקדמים ביותר ועד שנת 1517, חלקם מקורם מממשלת מצריים; החל משנת 1517 ועד לעשור השני של המאה ה-20 מקורם מהממשלה התורכית שבאיסטנבול; האחרונים ביותר מבחינת תיארוך הינם מתקופת המנדט הבריטי.
של תיעוד של מקורות פרטיים, אלא שהם תמיד בבעלי מאפיינים של תחום שיפוט, כגון חסר אין כלל
הכל שם, המוזרות של האוצר של הפירמאן: המסמכים שנכללים שם הינם חלק מחייהם של הפרנציסקאנים שבארץ הקודש, שגרמו לחרדות, לכעס ולאי צדק ; המסמכים הללו נשמרו במהלך מאות השנים ושמרו על הקתוליות, על הזכות לבקר, להתפלל ולערוך את הליטורגיה של הטקסים הדתיים במקומות הקדושים שבארץ הקודש.
לקרא את המסמך ארכיונים של פירמאן
מכון מאניפיקאט הינו בית הספר למוסיקה של ירושלים, אשר ממוקם בלב העיר העתיקה של ירושלים ונוסד בשנת 1995 לאחר החלטה במסגרת הפרק של הקוסטודיה הפרנציסקאנית.
מוסד זה הינו יחיד במינו, המקדם את לימוד המוסיקה ומציע הכנה מקצועית, אולם מעל לכל הינו מקום לדו שיח ולחינוך של דו-קיום של שלום, היכן שילדים, בני נוער וצעירים מוסלמים, נוצרים ויהודים לומדים יחדיו ומאוחדים סביב המכנה המשותף של התשוקה של אמנות המוסיקה.
מכון מאניפיקאט גם אחראי לטקסים הליטורגיים במקומות הקדושים (למשל, בבזיליקה של כנסיית הקבר בירושלים ובבזיליקה של כנסיית המולד שבבית לחם). מוסד זה, יתרה על כן, מציע רמה אקדמאית גבוהה של לימוד אשר מאפשר לתלמידים לקבל דיפלומה מאוניברסיטה אירופאית ופרסים.
כרגע בית הספר כולל יותר מ-200 תלמידים צעירים וכ-18 מורים וחווה הצלחה גדלה והולכת. המורים במוסד מלמדים פסנתר, כינור, צ'לו, עוגב, שירה, גיטרה, הלחנה, חליל, כלי הקשה, מקהלה, סולפאז' וכמו כן את ההיסטוריה של המוסיקה
פסטיבל האורגן של ארץ הקודש הינה דרך אחת להיות עדים לנוכחות של הקהילות הנוצריות במזרח התיכון ובלבנט בתחום המוסיקה והתרבות. כאן, מוסיקה של האורגן הינה תרומה אמנותי נעלה הנתפסת כייחודית לנוצרים, אורגן הצינורות הוכח באופן אקסקלוסיבי כמעט תמיד בתוך הכנסיות. הפסטיבל הינו גם כן הזדמנות לקדם את תחזוקת האורגן ולימוד כלי מוסיקאלי זה, שהכרחי עבור הליטורגיה.
המאפיין הייחודי של פסטיבל האורגן של ארץ הקודש הינו שהוא נערך בכנסיות ומקומות קדושים של ארץ הקודש במקומות שבהם האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה היו פעילים משך מאות השנים: ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן, יוון, קפריסין, מצרים, לבנון וסוריה
המוזיאון הראשון של הפרנציסקאנים נפתח בשנת 1902 בחדר בתוך המנזר של סאן סלבטורה בירושלים. ההיסטוריה הארוכה של המוזיאון ממשיכה במנזר ההצלפה שבירושלים, היכן שהמוזיאון עבר מיקום והוא נחנך ב-10 בפברואר 1931. יותר ממאה שנים לאחר ייסודו, מיזם של שיפוץ כללי הוביל את המוזיאון הפרנציסקאני לשנות את שמו למוזיאון של ארץ הקודש.
היעד של המוזיאון של ארץ הקודש הינו לאפשר לעולם להכיר ולדעת אודות השורשים של הנצרות ואודות ההיסטוריה של הנוכחות הנוצרית בארץ הקודש, באמצעות ארכיאולוגיה יוצאת דופן ואוספים היסטוריים-אמנותיים של הפרנציסקאנים של ארץ הקודש
המוזיאון כיום כולל שלושה אגפים:
