ביום ראשון, ה-24 במאי, באווירה של זיכרון ותפילה, המאופיין בהעדר של עולי רגל אולם בהפסקת אש שברירית בהקשר אזורי, הקוסטודיה של ארץ הקודש חגגה בטקסיות את חג השבועות במקומות שבהם נשמרים הזיכרונות של לידתה של הכנסייה.
האירועים החלו בערב של יום שבת, בכנסיית סאן סלבטורה, עם תפילת ערבית ראשונה טקסית, שנערכה על ידי סגן הקוסטוד, האח אוליסה זרזה. רגע שהינו הקדמה עבור המאמינים לרז של שבועות, בלב החיים של הכנסייה.
לאחר מכן, באותה כנסייה, ליל השימורים של החג התקיים, ונוהל על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו אילפו. המקראות מהמקרא חזרו את המקומות של הישועה כהיסטוריה של הפעולה של רוח הקודש.
בדרשה שלו, הקוסטוד הזכיר את הסתירה שבין [מגדל] בבל ובין חג השבועות: "בבל חוזרת כל פעם שאנו עצמנו, הכוח שלנו, האינטרס שלנו הינם במרכז....חג השבועות, מצד שני, הינו ההפך המוחלט של בבל...רוח הקודש יוצרת אחדות ללא ביטול של הגיוון."
הקשר המאופיין על ידי פילוג ואי הבנה, הקוסטוד הדגיש שהרלוונטיות של המסר הזה מדויק בעבור ארץ הקודש: "אנו לא נקראים להאכיל את בבל החדשה....אנו נקראים להעיר ולתת עדות למתנת הרוח, שלבדה יכולה ליצור אנושות חדשה." בשחר של חג השבועות ביום ראשון, הקוסטוד ומספר אחים פרנציסקאנים הלכו להר ציון, לחדר הסעודה האחרונה, המקום ששם ישוע ערך את הסעודה האחרונה ושם ירדה רוח הקודש על מרים והשליחים, על מנת לערות את סעודת האדון. במקום שכזה עמוס בזיכרונות רבים, האח פרנצ'סקו הזכיר את רוח הקודש במקום של בריאה חדשה: "רוח הקודש הינה עקרון של אנושות חדשה ....משנה את הקבוצה השברירית לקהילה חיה, חופשית ובעלת ייעדו" הוא גם הזמין את האנשים לגלות מחדש את התפקיד החיוני של הרוח בחיים הנוצריים: "אין זו רק תוספת של קישוט...זוהי הנשמה של הכנסייה..... האחד שמאפשר את מה שהאנושות רואה כבלתי אפשרי".
בשעות אחר הצהריים, שוב בחדר הסעודה האחרונה, קהילות דתיות מגוונות התקבצו יחד עם האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה ועם מאמינים מקומיים לחגוג את תפילת הרבית השנייה, שמסיימים את האירועים. רגע מעורר במיוחד היה מאופיין בהדלקה של הרבה נרות קטנים, זכרון של לשונות האש שנחו על השליחים ועל ידי ההכרזה של האב שלנו בשפות שונות, סימן מוחשי של אחדות בגיוון.
בדרשה שלו, הקוסטוד הזכיר את המשמעות המעמיקה של מקום זה: "כאן, קהילה סגורה ומפוחדת הפכה לכנסייה הפתוחה לעולם כולו.... רוח הקודש אינה מעלימה הבדלים.... אלא יוצרת אחדות בגיוון". ושוב, בהתבוננות במציאות של ארץ הקודש, הוא הדגיש את היעדים של הכנסייה: להיות סימן של אחדות ופיוס, בארץ המאופיינת בפילוג ופחדים.
האירועים שנחוגו השנה התקיימו ללא עולי רגל, עקב אי הוודאות הקשורה למצב הגיאופוליטי, למרות תקופה של הפסקת אש בקונפליקטים עם לבנון ואירן. אולם, בדיוק בהקשר שזה, התפילה הפכה ליותר אינטנסיבית ואוניברסאלית.
מחדר הסעודה האחרונה, מקום הולדתה של הכנסייה, הקריאה הדהדה שוב פעם: "אתה שולח את הרוח שלך, האדון, ומחדש פני אדמה".
Fr. Alberto Joan Pari
