זהו חג הפסחא בירושלים: הפעמונים של כנסיית הקבר מבשרים את תחייתו של ישוע המשיח

הללויה הדהדה בירושלים בשעות הבוקר המוקדמות של שבת ה-29 במרץ:  זו הייחודיות של הביליקה של כנסיית הקבר, היכן שליל השימורים או ערב הפסחא קשור לדרישות של הסטאטוס קוו, למה שמקנה דיסצילפלינות של החיים לקהילות נוצריות שוהות של הבזילקיה.

מסיבה זו עב החג של פסחא נחשב לאמא של כל עקבי החג של הפסחא.  סעודת האדון נערכה על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים, הקרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה,  מלווה בהרבה כהני דת ומאמינים שזרמו בשעות הבוקר המוקדמות על מנת לעקבו אחר הטקס.

הטקס של ליל השימורים או ערב פסחא, שהינו עשיר מאד ומורכב, בבזיליקה של כנסיית הקבר, יש לו ערך מיוחד משום שמתקיים לפני האדיקול,  הלב הפועם של הנצרו, הקבר שבו ישוע נקבר מת וממנו יצא כמנצח וחי.

"הליטורגיה של ירושלים", החל לומר הפטריארך בדרשה שלו, "בנויה מסביב למקום זה, כאילו זו הליטורגיה של הכנסייה כולה. מכאן אנו לומדים אודות האור המאיר את כל החיים הנוצריים. ואנו, הכנסייה של ירושלים, חייבת ורוצה להיות זו שתבשר ראשונה את הגעתו של האור ולהעניק זאת לעולם כולו."

 הרגעים הליטורגיים

האירוע של עקב הפסחא כולל ארבעה רגעים: הליטורגיה של האור, שמתחילה מהכניסה לבזיליקה, המאופיינת על ידי הנוהל של לוצרמאריום, שבו נר הפסחא מייצג את האור של ישוע המשיח שקם לתחייה בתפארת, נדלק.  לאחר מכן ישנה את הליטורגיה של דבר האל,  הכולל תשעה מקראות שסוקרות את "ההיסטוריה של החיים המובטחים", שבהם הקולות של האחרים הפרנציסקאנים ושל הסמינריסטים של הפטריארכיה הלטינית משתלבים. הליטורגיה של הטבילה, כאשר ההבטחות של הטבילה באמצעות התכחשות לשטן והצהרת האמונה מחודשים, ולאחר מכן הליטורגיה של ההוחדה, היכן שהמאמינים, שנשבעו שוב אודות הטבילה, לוקחים חלק  בהכנת השולחם של האדון באמצעות מותו ותחייתו.

בייחוד האירוע של הכרזת הבשורה אודות התחייה על ידי הפטריארך הלטיני: זהו הבישוף של עיר הקודש שמכריז לעולם את הבשורה הטובה של תחייה.

דבריו של הפטריארך

בדרשה שלו, קרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה התעלה: "הבה נרים את מבטינו למעלה! האוונגליסט מספר לנו שקודם כל הנשים  הסתכלו למעלה (מרקוס 16,4)" זו הביטוי לומר שמשהו חדש קרה, משהו שלא תלוי בכוחו של האדם, לומר שהאל הופך לנוכח  - ושהאדם הזה, רואה את הדבר המדהים הזה, עליו להסתכל למעלה".

ההתייחסות למצב בעזה ולמצב הדרמטי בארץ הקודש היה לו נוכחות בדבריו: "הימים האיומים שאנו חיים בהם", המשיך ואמר, "נראים כאילו מבטלים את הציפיות שלנו, סוגרים כל דרך ומבטלים את העתיד שלנו. אולם אם רק אנו נתבונן למעלה, בדומה לנשים מהבשורה של היום, נוכל לראות דבר מה חדש, משהו שמתרחש: האור של השה חוזר לזרוח בעינינו. ישוע פתח את הדלתות של המוות עם נשק שהמוות לא יכול להתנגד לו, שהוא האהבה. אם אנו אוהבים, אנו חופשיים, כולנו נקום לתחייה."

 מאותו מקום שבו הכל התרחש, היכן שהמוות הובס והחיים ניתנו לנו, מסיים את דבריו הפטריארך פיצהבלה: "הבה נפסיק לחפש את החיים בקרב המתים (ע"ע לוקס 24,5). מי ייתן וחג הפסחא של היום יהיה הזמנה לצאת וללכת לגליל של היום, לצאת בחיפוש אחר סימנים לנוכחות שלו, לנוכחות של חיים, של אהבה ושל אור."

 סילביה ג'וליאנו