בימים הללו, כשהמלחמה בין ישראל ואירן גורמת למתח ולדאגה בכל האזור, המנזרים של הקוסטודיה של ארץ הקודש גם חווים תקופה מתוחה ולא רגילה.
נהלי הטחון שנקבען על ידי הרשויות מונעות מעובדים רבים מלהגיע לסדנאות שלהם. עבור הקהילות שלנו משמעות הדבר שהם מוצאים את עצמם לפתע ללא העזרה רבת החשיבות של אנשים שביום יום משתפים פעולה עם האחים הפרנציסקאנים בבתים, בבתי הספר ובמבנים שמקבלים את פני עולי הרגל.
האחים הפרנציסקאנים נשארים בתוך המנזרים שלהם ובמבנים של הקוסטודיה, ממשיכים בחיי קהילה בשעה שהם מטפלים ישירות בכל השירותים שבדרך כלל מתבצעים על ידי מי שמשתף פעולה עימם מקרה הסגל. בישול, ניקיון וניהול של מקומות משות]ים, איסוף זבל, דאגה לחצרות ולגנים, פעילות יום יומית שהפכה לאחריות משותפת של האחווה.
בחלק מהמנזרים, כמו במתחם הראשי הפרנציסקאני המארח יותר משבעים אחים פרנציסקאנים, אתגר זה הינו קונקרטי בייחוד. הכנת ארוחת צהרים וארוחת ערב לכמות כה גדולה של אנשים דורשת ארגון, זמן והרבה ידיים זמינות. לכן, בין הסירים, הצלחות ומשמרות המטבח, אחרים הפרנציסקאנים עובדים במשמרות בתנור, משנים א חדר האוכל למקום חי יותר של שיתוף פעולה של אחווה.
ניקיון גם דורש מחויבות קבועה, מסדרונות, חצרות, מדרגות, כנסיות, חדר אוכל ומקומות משותפים לכלל שממשיכים לטפל בהם עם תשומת לב. חלק מנקים, חלק שוטפים את הרצפה, אחרים מטפלים בגינה או באיסוף זבל, מחוות קטנות המאפיינות את מקצב של ימי הקהילות.
עזרה לא צפויה מגיעה מסטודנטים שלא לומדים כרגע באוניברסיטה בתקופה זו. הרבה אחים פרנציסקאנים שהינם סטודנטים, אין להם הרצאות, יכלו להקדיש יותר זמן לעבודה ידנית ולשירותים ביתיים של הקהילה.
עבור רבים היתה זו הזדמנות קונקרטית לגלות מחדש את הערך של עבודת כפיים ושיתוף פעולה יום יומי. בו זמנית, התנסות זו אימצה הכרת תודה מחודשת לכל מי שעובד באופן סדיר בבתים שלנו. אלו הם אנשים שלרוב מבצעים את עבודתם בצניעות ומעט שירותים נראים, אולם הם בסיסים לחיים של הקהילות.
המבנים שמקבלים את פני עולי הרגל גם מתמודדים עם אתגרים לא צפויים. מספר קבוצות קטנות שנמצאות בארץ הקודש כרגע כשיש קונפליקט מתחילות למצוא את עצמן לכודים ואינם יכולים לעזור את הארץ, כשאין טיסות ואין הזמנות במבנים החדשים. הבתים של קאזה נובה הפרנציסקאני הציעו בנדיבותם לעולי רגל שנזקקים לקורת גג וארוחה את שירותיהם. עבור כל אחד מהם ישנה דלת פתוחה ובטחון מספק של קורת גג עד היום שישובו ממסעם הביתה , שמתרחש דרך מצרים.
החיים במנזרים של ארץ הקודש ממשיכים אם כך, בין תפילה, אחווה ועבודה משותפת. אפילו בתקוה המאופיינת על ידי אי וודאות, חיי היום יום מוצאים את המקצב שלהם במחוות פשוטו וקונקרטיות ששומרות את הקהילות חיות. ובדיוק במחוות אלו, שהינם לרוב נסתרות, החוויה של האחווה שדואגת לכל הבתים ולכל האנשים שגרים שם שיחודש, לעולם אינם מפסיקים להתפלל לשלום ולחזרתה של הנורמליות.
Fr. Alberto Pari
