קפריסין: ראיון עם הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון, בסיומו של הסימפוזיון "נטועים בתקווה"

הסימפוזיון של הכנסיות במזרח התיכון,  "נטועים בתקווה" הגיע אל סופו בקפריסין ב-23 באפריל 2023. היוזמה אורגנה על ידי אספת האגונים לסיוע לכנסיות המזרחית בתמיכה של מחוז הבישופות  של הכנסיות המזרחיות על מנת לחגוג  את יום השנה העשירי של הפוסט-סינודוס האפיפיורי "הכנסייה במזרח התיכון" שנחתם על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בשנת 2012  ומממוקד  בכנסייה במזרח היכון בהיבטים של אחדות ושל עדות.

 האב הקוסטוד, עשור לאחר הפרסום, עד כמה ממשמעותי המיזם האפיפיורי ותכניו? והאם לדעתך, עד כמה הושג בה?

הנקודות המצוינות לפני עשור שנים ב"הכנסייה במזרח התיכון" עדיין מאד משמעותיים: ייתכן תודות לעובדה שמיד לאחר אירוע זה של 2012, סדרה של אירועים טרגיים "קפאו" ואפילו החמירו את המצב, שממספר היבטים, הביא לקיום של המסמך שנשכח. אולם כיום, הפנייה של המפגש הינו לשים לב לממדים של אחדות של הכנסיות המגוונות,  לנטר את הביצור שלהן במזרח התיכון ולעצב את הדרכים   של האמונה עבור כהני הדת, אנשי הדת והמאמינים שעדיין חשובים מאד. הנושאים של הדו שיח הבין דתי הפכו לדחופים יותר.

ישנן מספר שאלות אשר לפני עשור שנים רק צצו, אולם כיום הפכו להכרחיים. אני מתייחס באופן משמעותי לנושא של ההגירה, משום שכיום אנו יכולים לראות את היקף התופעה: מצד אחד, היציאה לחוץ לארץ של המאמינים השייכים לכנסיות בעלות מסורת עתיקה,  ומצד שני, הגירה מסיבית של כל המזרח התיכון,  בעשר-תריסר השנים, הרבה מהם הינם  פועלים נוצרים, ביחוד מדרום-מזרח אסיה. קריאה זו בכנסיות המזרחיות מביא אותם למצוא דרך ללוות את המאמינים שלהם בגלות  כך שהם לא יאבדו את התרבות שלהם, את השורשים הרוחניים והדתיים שלהם. מצד שני, אנו גם, הכנסייה הלטינית, יחד עם הכנסיות המזרחיות, נקראים לטפל במהגרי עבודה אלו, שיש לקבלם ולשלבם באופן אינטגרלי לתוך החוויה הדתית. עלינו ללמוד כיצד  לפעול במונחים של אמונה ועבודה קהילתית. ברמה של האמונה, עלינו לזכור כי כולנו " עולי רגל וזרים בעולם הזה" כפי שאומר פטרוס הקדוש (האגרת הראשונה של פטרוס ב, 11), אולם השליח שאול גם מזכיר לנו ש"אנו כולנו אחים אזרחים עם הקדושים ובתי האב של האל " (אל האפסים ב, 19). עלינו להיות כנסייה שמקבלת את פני המהגרים [מהגרי העבודה] לא רק כ"זרים" אלא כאחים  והיא צריכה להיות מסוגלת לשלבם באופן מלא בהתנסות של הכנסייה המקומית.

דוברים רבים במהלך הסימפוזיון הגישו את התופעה הגלובלית של חילון ושל דה-כריסטניזאציה של החברה, שלא נחסך מהקהילות שלנו במזרח התיכון גם כן.

 התופעה של חילון הינה בעיקר מערבית שמגיעה למזרח התיכון באותו זמן שהתרבות המערבית מגיעה. אין כל ספק שכיום המרכיב החברתי-דתי  פתוח לתרבות המערב הינו נוצרי.  חילון ודה-כריסטיאניזציה מדאיגה את הנוצרים הגרים בישראל ופחות בקרב אלו הגרים בסוריה ובעיראק – אלו הנוצרים שסובלים את הרדימה הקשה ביותר. התשובה לתופעה זו אינה מסוג של קסם. בהתייחס לכך, הקוסטודיה של ארץ הקודש תורמת תרומה ניכרת שמכונה "שמירה וטיפול במקומות הקדושים". אם הנוצרים המקומיים, שהינם "האבנים החיות" של ארץ זו אינם מתאימים מחדש את מערכת היחסים עם המקומות הקדושים, הם יהיו חסרי זהות נוצרית ספציפית וגם נעדרים שייכות דתית. זה בדיוק משום שהם נולדו וגדלו באזור של הבשורה והם אלו, שמשך מאות השנים, שמרו את הזיכרונות של מקומות אלו חיים, כך שהם מכריזים מחדש ומחזקים את מערכת היחסים שלהם עימם.  לרוע המזל, כיום הסיכון שהנוצרים של ארץ הקודש הם אלו שיודעים מעט אודות ארצם והשורשים שלהם. מסיבה זו אנו מחויבים ליצור תוכניות של טפול קהילתי, של קתשיזם וחינוך שכולל ביקורים במקומות הקדושים, קריאה של ספרי הבשורה המקומות הקדושים בהתייחס לטקסט רלוונטי, עריכת ההוחדה [אוכריסטיה בלעז] במקומות אלו: דרכים אלו הופכים את הקשתיזם לפחות משעמם ויכול לחבר מחדש את השורשים של המאמינים לאמונה שלהם.

הקוסטודיה של ארץ הקודש תמיד הולכת במקביל לשני "מסלולים": הראשון הינו מסלול מקומי והשני – מסלול אוניברסאלי. הקוסטודיה אינה רק מחוז בישופות: היא נטועה כאן משך שמונה מאות, ישנם אחים פרנציסקאנים ששפת האם שלהם הינה ערבית, אולם בה בעת ישנם  אנשי דת מ-60 לאומים שמסייעים לנוצרים המקומיים הן בגילוי מחדש של השורשים שלהם,  והן נותרים פתוחים לכנסייה האוניברסאלית משום שזהות לא חייבת  להיתפס כמציאות שסוגרת, אלא כמציאות שנפתחת, שבונה גשרים.

האירוע האפיפיורי של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 גם מתמקד בעליות לרגל: המזרח התיכון הינו מקום שלו יש פריבילגיה של עליה לרגל לנוצרים רבים שיכולים לחזק את האמונה שלהם וליצור חוויה רוחניות מבוססת היטב.

ההיבט של עלייה לרגל וקשר עם המקומות הקדושים הינו נושא מרכזי, שייתכן ונזקק לתשומת לב רבה יותר. הכנסייה במזרח התיכון יש לזכור שהיא הכנסייה שבה נולדה הנצרות. הקשר בין המקומות הקדושים והכנסיות המזרחיות הינו נתון משום שהמקומות הקדושים כולם כאן, מרוכזים במקום שהוא הכל חוץ מ"קטן: בנוסף לידועים יותר ברשות הפלסטינית ובישראל, אם אנו עוקבים אחר כתבי הקוש, יש להוסיף להם  את אלו שבעיראק, מצרים, לבנון, סוריה, אנטיוכיה (כיום בתורכיה) וקפריסין.

אנו תמיד  צריכים לזכור את הקשר החיוני בין דבר האל, בבשורה והמקום שכל זה הפך לחי, משום "שהממד הגיאוגרפי של האמונה" – כפי שכונה על ידי האפיפיור שאול ה-6, "הינו מה שמסייע לנו להימנע מפיתוי של גנוסטיציזם, כפירה שהופכת את האמונה לאינטלקטואלית. המקומות הקדושים, מצד שני, מחזירים אותנו באופן איתן על הרגליים: הם מזכירים לנו שישוע  התעבר בנצרת,  נולד בבית לחם,  עבר למצרים  עם משפחתו, שהה רבות בירושלים,  הוא סבל בלב המדבר של שומרון, הוא יכול היה ליהנות מהיופי ומכרי הדשא הירוקים של הגליל ..... כך שהאנושיות שלו קשורה באופן הדוק עם הטבע הפיזי של ארץ הקודש.

החשיבות של המקומות הקדושים אסור שיישכח משום שכל פעם שאנו שוכחים את החשיבות של הגיאוגרפיה של הישועה, אנו נוטים להיהפך "לאינטלקטואלים של הדת", לא מסוגלים לנהוג באופן קונקרטי ולהציע את המסר של הבישור עם פרקטיקה, עובדתיות ולא רק עם קטגוריות  אבסטרקטיות.

הראיון בוצע על ידי סילביה ג'וליאנו / פיליפו דה גרציה

[הדיווח אודות הסימפוזיון של הראיונות וטעי הוידאו  של מרכז המדיה הנוצרי מפורסם מטה]