.news-hero{position:relative;display:flex;gap:2rem;z-index:2}@media (max-width:768px){.news-hero{flex-direction:column}}.news-hero .single-news-hero{display:flex;flex-direction:column;gap:0.5rem;width:50%}@media (max-width:768px){.news-hero .single-news-hero{width:100%}}.news-hero .single-news-hero img{width:100%;height:20rem;object-fit:cover}.news-hero .single-news-hero span{font-size:0.8rem;color:var(--oxy-grey);font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title h3{font-size:1.5rem;font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title:hover h3{color:var(--oxy-red)}.news-hero .single-news-hero a{color:var(--oxy-red)}
אדית פישהוף והאח הפרנציסקאני אלברטו חואן ב-פונטה-ויקו
ישנו קשר מיוחד בין פונטה-ויקו, כפר בפרובינציה של ברסה (איטליה) ובין מכון מאניפיקאט של ירושלים: למרות שהם רחוקים האחד מהשני, הם נפגשים ביום מיוחד מאד, ה-22 באוקטובר, בעת הטקס של חנוכת ההיכל האזרחי שנקרא על שם ג'וזפה איפיליטי ותרזה זאני - בני הזוג שהצילו את אדית פישהוף ואת אחותה טרודי מאימת הנאצים בשנת1943. שני מוסיקאים מהמכון של מאניפיקאט, בית הספר למוסיקה, ויליאם אודיד ופאהים חורי, לקחו חלק בביצוע המוסיקאלי, תודות להצעתו של האח הפרנציסקאני אלברטו חואן פארי (שהינו בעצמו מפונטה-ויקו).
האח הפרנציסקאני אלברטו חואן הינו הגשר בין פונטה-ויקו ובים אדית פישהוף, כשלמד מיד ראשונה לפני יותר מעשרים שנה אודות הסיפור המרגש שלה, כמו כל הסיפורים של שורדי השואה.
"כשהייתי מורה בבית הספר היסודי בתחילת שנות ה-2000, גברת זו הגיעה לבית הספר שלנו", מסביר האח אלברטו. "היא היתה כבת 77 וסיפרה לנו שהיא רוצה לספר לילדים את הסיפור שלה, משום שכאן, ב-פונטה-ויקו, בשנת 1943 שהיא ואחותה טרודי ניצלו מריכוז של היהודים תודות למעשה האמיץ של ג'וזפה איפוליטי, קרבינייר, ואשתו תרזה זאני, שלקחו אותם לבתים בקייזולה די פונטה-ויקו. לאחר ששהו בכפר, בסוף מלחמת העול השנייה, האחיות מצאו אגודה יהודית במילאנו שארגנה את חייהן החדשים עבור השורדות ותודת לכך הן יכלו להגיע לישראל."
"כשחייה חזרו למסלולם הנורמאלי, אדית ניסתה להיפטר מהעינוי של העבר. עם הזמן, היא החלה לחשוב על מה שהיא עברה: כאשר הם הזמינו אותה לספר את סיפורה, היא הבינה שהיא מעולם לא הודתה למי שעזר לה להישאר בחיים בפונטה-ויקו, כולל ובהתחשב בסיכון של חייהם שלהם. נקודת המפנה היתה חלום שבו ג'וזפה איפוליטו שאל אותה, "לידיה, מה שלומך?" כשקורא לה בשמה הלא אמיתי שהעניקו לה. ברגע זה הבינה אדית שהיא צריכה ללכת לפונטה-ויקו ולעשות דבר מה עבור הקהילה שהצילה אותה: כאשר אני פגשתי אותה, בבית הספר, היה זה הפעם הראשונה שהיא חזרה לכפר, לספר את סיפורה ולאסוף מסמכים שיהיו שימושיים על מנת להפוך את ג'וזפה איפוליטו ואת אשתו כמי שמוכר "חסידי אומות העולם" (תואר הכבוד הגבוה ביותר שמוענק על ידי הרשויות בישראל).
"כשהגעתי לארץ הקודש אחרי הקריאה לשירות הכנסייה", ממשיך ואומר האח אלברטו, "לא קישרתי את העובדה שאדית היתה כאן, ושהיא הכירה את הכפר שלי, פונטה-ויקו: אלא תודות לקולגה שלי מבית הספר, שהייתי עימו בקשר, גיליתי את הדרך ליצור איתה קשר בשנה שעברה, ביום הזכרון, מיד לאחר שהיא השיגה לזוג את התואר המבוקש (חסידי אומות העולם)".
משך 20 שנה אדית פישהוף התמקדה ביעד שלה: רק ב-7 באוקטובר 2021 הוועד הלאומי לזכרון השואה העניק בלטינה, את התואר חסיד אומות העולם לפרופסור פאולו איפוליטי, לנין של הזוג המעוטר.
שנה לאחר ההכרה, ב-22 באוקטובר השנה, המועצה של פונטה-ויקו החליטה להעניק הכרה לג'וזפה ולתרזה באמצעות של טקס חניכה של אולם האזרחי שנקרא על שמם, בנוכחות של אדית: "מיד הבנתי ", ממשיך ואומר האח אלברטו, "שעלי למצוא דרך להעלות ולחגוג את הקשר הזה בין פונטה-ויקו, ארץ הקודש וירושלים. אין דרך טובה יותר מלערב את התלמידים של מכון מאניפיקאט בקונצרט לכבוד אדית, עבור אלו שהצילו אותה ושל הכפר שלי כמו כן,, שסייע להציל אותה.".
"היו אלו ימים אינטנסיביים, והיה זה מרגש לראות את אדית שוב כאן במונטה-ויקו ולחוש את החמימות ואת קבלת הפנים של הקהילה. בנוסף, עבורי היה זה כבוד לתרום לאירוע זה עם ההשתתפות של מכון מאניפיקאט, שהיעד שלו בדיוק הינו לחנך את לימודי המוסיקה ללא הבחנה של גזע, שפה או דת, לעודד הרמוניה דוד שיח ביו אנשים."
לאדית פישהוף עוד לא היתה ההזדמנת לראות באופן אישי את שמות של המצילים שלה כ"חסידי אומות העולם" כשזה חצוב באבן ביד ושם: האח אלברטו הבטיח לה שהוא יהיה הראשון שילווה אותה לקיר של חסידי אומות העולם, כנציגת הכפר של פונטה-ויקו, אדית אמרה במעין וידוי, "שכל יקיריי ייזכרו לנצח."
סילביה ג'וליאנו
Credit Photos: Marianna Baldo - ManerbioWeek