ירושלים, גם השנה, באמצע של חודש הרמדאן, חלק מהאחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש עם חברים יהודים מקהילת ציון, חידשו מחווה קטנה אולם רבת משמעות של אחווה: חילוקו מים ותמרים למוסלמים כמה דקות לפני ה-איפתאר, הרגע שמסמן בכל ערב את סיום הצום.
זוהי יוזמה שמשך השנים הפכה לסימן קונקרטי בינות לפעילויות של דו שיח הבין דתי. מספר מחוות קטנות, בקבוק מים, מעט תמרים, חיוך, שמכיל בתוכם מסר חזק: אפילו במדינה המאופיינת במתח ופילוג, זה אפשרי להיפגש כמו אחים ואחיות.
כפי שקורה תדיר בירושלים, השנה כמו כן ההקשר של מצב של אי וודאות רבה ושל סכנה. מסיבה זו, לאחר החלוקה בשבוע הראשון, היוזמה היתה חייבת להיפסק.
היום, תוך ניצול של מספר שעות של רוגע יחסי, ללא אזעקות או סירנות, קבוצה קטנה של אחים פרנציסקאנים וחברים יהודים החליטו לחזור לרחובות הללו ולחזור על המחווה הזו של קרבה.
היה זה פשוט, אולם היה זה רגע שהורד באופן מעמיק. האנשים שניגשו כדי לקחת מים ותמרים, עובדים שחוזרים הביתה, עוברי אורח, משפחות, קיבלו את המחווה עם הכרת תודה.
רבים המהם הודו להם, חלקם בירכו אותם והציעו להם מתנה קטנה וחלקם ביטאו את הרצון שנשמע שוב כבכל שנה: "א-סאלאם ליחאדיה אל-ארד ואלג'מאיה שוקאנייה" (שלום עובר הארץ ועבור כל יושביה).
בתקופה המאופיינת בשנאה ואי וודאות, רגע קצר שזה שבו היה שיתוף לפני ה-איפתאר הופך לסימן קונקרטי של תקווה. מחווה קטנה, אולם ייתכן ותזכיר לנו שהדו שיח אינו רק במפגשים פורמליים של הצהרות גדולות, אלא במערכת יחסים ביום יום, מחוות של תשומת לב הדדית וחיים של אחווה.
כשהשמש שקעה והצום נשבר, בין תמרי ומילים של שלום, לרגע נדמה שאפשרי למממש את מה שרבים בארץ זו ממשיכים לקוות ולהתפלל עבורו: עתיד שבו אנשים בני אמונות שונות יוכלו לחיות יחד בהערכה עצמית הדדית ובשלום.
Fr. Alberto Pari
