החל מהמאות המוקדמות בנצרות, הקבר של מרים הבתולה הוכר לפי המסורת ועל ידי דבקות במקום שבו מרים, אימו של ישוע, נלקחה השמיימה. במאה החמישית, הבישוף של ירושלים מקם את הקבר הזה לרגלי הר הזיתים, בעמק קידרון. באותו מקום בכל 15 באוגוסט האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש חוגגים בטקסיות את העלייה השמיימה של מרים הבתולה, גוף ונפש.
האירועים החלו בלילה שבין ה-14 ל-15 באוגוסט בגן של גת שמנים, לערב יום החג של טקסיות, כשהמקראות עסקו בחייה ובמותה של מרים; בבוקר של ה-15 באוגוסט, מצד שני, סעודת האדון הטקסית , הוקדשה במלואה לעלייה השמיימה ונערכה בבזיליקה של כל האומות. לבסוף, בשעות אחר הצהריים ב-15 , תפילת הערבית השנייה חזרה על באזור של "המערה של השליחים" והיתה תחנת עצירה בקבר של מרים על מנת לכבד את המקום הקדוש. כאן הפרנציסקאנים התקבלו על ידי נציגים של היוונים האורתודוכסיים והקהילה הארמנית, כפי שנוסד לפי הסטאטוס קוו שמווסת את החיים במקומות הקדושים החשובים ביותר. כל שלושת הרגעים הליטורגיים נערכו על ידיהקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקופאטון.
במהלך ליל השימורים שנערך באופן טקסי, האב הקוסטוד הזמין את המאמינים לשאול את עצמם איך, באותו אופן כמו מרים, רצון האל יתקבל באירועים קונקרטיים של החיים. מיד לאחר מכן הוא הבהיר כיצד באופן כללי, בהקשר למותה של מרים אימו של ישוע ושתי מילים שהן משמעותיות במיוחד עבור הרוחניות הנוצרית שהיו בשימוש, כלומר "דורמיציון" [שינה[ "שינוי/מעבר". בהתייחס לכך, האח פרנצ'סקו הדגיש כיצד, מנקודת מבט רוחנית נוצרית, מוות חייב להיות מובן כללכת לישון, בשעה ש"שינוי" מתייחס למעבר. השינו של הפסחא. באופק זה, הקבר יהיה רק מיקום זמני, "משום היעד של המעבר הינו השתתפות מלאה כל האנשים בחיי האל."
החשיבות של טקסיות זו מתבססת על העובדה שהקבר של מרים, בדומה לקבר של בנה ישוע, ריק. הקבר הריק מזכיר את ישוע שקם לתחייה, "הפירות הראשונים של מי שנרדם" (האגרת הראשונה אל הקורינתים 15, 29) ומזכיר את המקור של התקווה שלנו. התבוננות בתוך הקבר מאפשרת לנו לחוש נחמה ולחיות בהתשאות של לראות ש"המוות לא יכול היה להחזיק במרים יורת משלושה ימים, כפי שלא יכול היה להחזיק בבנה, ישוע." בהערות שלו על ספר הבשורה, בסעודת האדון הטקסית, האב הקוסטוד הדגיש את הקשר בין התחייה של ישוע ושל העלייה השמיימה של מרים: "כאשר אנו מהרהרים בכך שמרים עלתה השמיימה, גוף ונפש, אנו מהרהרים אודות העובדה שישוע קם לתחייה רצה את אימו שתהיה הראשונה שתיקח חלק בחסד של התחייה, להיות הראשונה להיכנס לכבוד האל, גוף ונפש."
טקסיות זו של מרים מזכירה לנו את הערך של כל האנשים שלנו, לא רק של מרכיב רוחני שבו אנו קוראים לנפש, אלא גם לחומרי ולחלק הקונקרטי של עצמנו שאותו מכנים הגוף. ואכן, יום חג זה חושף לנו באופן מיוחד את הערכים של הגוף שלנו שהינו מיועד להגיע לכבוד של חיי האלוהות."
לאחר סיומה של סעודת האדון, האחים הפרנציסקאנים, ואחרים המאמינים, הלכו מסביב הגן של גת שמנים שלוש פעמים, נושאים את הפסל של מרים הבתולה בתהלוכה.
בשעות אחר הצהריים, בתפילת הערבית שנערכה במערה של השליחים, הפרנציסקאנים חזרו על "מאניפיקאט" . חלק מהמילים מטקסט זה נלקחו מהשיר על ידי האב הקוסטוד, האח פאטון כשהוא הדגיש כיצד הטקסיות של העלייה השמיימה מייצגת עבורנו את הדרך של הפרדוקס שבה פועל האל בסיפור: "אלוהים מעלה את הענווים! האל לא מעלה את היהירים והגאים, הוא לא מעלה את כל מי שמלא בעצמו. הוא לא מעלה את השחצנים ואת אלה שמעריכים עצמם באמצעות כח [...] אלוהים מעלה את הענווים. והוא לא עושה זאת אר אם "יש לנו את האומץ ללכת נגד המגמות עם כבוד למנטליות של העולם". ממש כפי שעשתה זאת מרים. האירועים הגיעו אל סיומם בתהלוכה מסורתית לקבר הסמוך של מרים.
פיליפו דה גרציה
