"שישה ימים לפני חג הפסח, ישוע הגיע לבית עניה, היכן שלזרוס, שאותו ישוע הקים מן המתים" (ספר הבשורה לפי יוחנן, י"ב, 1). אלו הם מילות הפיחה של פרק י"ב של ספר הבשורה לפי יוחנן, שמציג את האפיזודה של משיחה של רגלי ישוע עם בשמים ו-נרד מהחברה שלו מרים, אחותה של מרתא ולזרוס. האזכור של התחלת "שישה ימים לפני חג הפסח" מאפשר לנו לזכור אפיזודה זו ביום שני של השבוע הקדוש, שישה ימים לפני יום ראשון של התחייה מן המתים.
בארץ הקודש, יש לנו את הפריבילגיה לחגוג את האירועים של כתבי הקודש באותם המקומות שבהם הם התקיימו ו-בית עניה אינה יוצאת דופן. בכפר זה הממוקם בצד המזרחי של הר הזיתים, ישנו מקום קדוש קטן היכן שהאחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש מקיימים את אחד מהעליות לרגל של תקופת צום הארבעים המזכירים את האפיזודה של תחייתו של לזרוס: הם מנציחים את הזכרון של מרתא, מרים ולזרוס הקדושים ב-29 ביולי וחוגגים את הטקס של הברכה של השמנים, חומרים ארומטיים ו-נרד של יום שני הקדוש. האחרון מייצג את הליטורגיה של חג הפסחא השני שלאחר יום ראשון של הלולבים.
במהלך האירוע, שנערך על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו פאטון ושמני בישום שיעשה בהם שימוש בסמוך ליום שישי הקדוש בקהילות של ירושלים ובכנסיית הקבר בתהלוכה המסורתית של הלוויה זכו לקבל ברכה. הברכה של מרכיבים אלו תפקידם להנציח שלושה אירועים: מרים שבישמה את ישוע בחייו בבית עניה, המשיחה לישוע שמת על ידי יוסף הארמתי וניקודמוס והכוונה של שלושת הנשים שלקחו חומרים מבשמים לקבר הריק של ישוע לאחר שקם לתחייה.
ההמנון של "ווקסילה רג'יס" פתחו את סעודת האדון וליווה את התהלוכה שהוביל אותה האב הקוסטוד לפני המזבח ולאחר מכן באגף מצד ימין, היכן שעוגב גדול של הכנסייה שזכתה לקבל ברכה: "אנו רוצים לברך את העוגב החדש שנתרם למקום הקדוש שלנו של בית עניה על ידי הקומיסאריאט של ארץ הקודש בגרמניה: תודות לעוגב זה, הליטורגיה והשבח לאל יכולים להיות טקסיים יותר בבית זה של החברות."
בהארות אודות המקראות, האח פרנצ'סקו פאטון הדגיש את הפרופיל של שלושת הדמויות שצצות מספר הבשורה לפי יוחנן (פרק י"ב, 1-11): מרים, ישוע ויהודה. "הראשון שצצה הינה מרים שרק היא יכולה לבטא לעומק את כל העושר והספונטניות ואת הכרת התודה של אהבה. שנית, יהודה המסכן, שצץ לו מהסיפור שאותו שמענו, ואשר מוחה יחד עם ישוע ומרים ומבטא את הדעה שכוללת סיבות כלכליות לפני הסיבות של הלב. לסיום, הדמות של ישוע צצה, שהולך באופן חופשי ומודע לקראת מותו ומציין זאת בהקשר מוכר כמו זה של ארוחת הערב בבית של חבריו, לזרוס, מרתא ומרים". הוא המשיך ואמר, "למעשה, על ידי הבהרת הקשר הזה בין הבושם שנשפך על ידי מרים ומותו, ישוע מסייע לנו להבין שממש כפי שמרים שופכת את הבושם היקר על רגליו של ישוע, ישוע יעשה כך לרגלי האנושות עם בושם יקר מפז. הוא לא ישפוך 300 גרם של נרד, אולם הוא ייתן את חייו שלו עם אהבה מוגזמת, מצליח לנצח - בקברו שלו צמו – לא רק את הריח של המוות אלא גם את מותו שלו."
לאחר הדרשה, הברכה כללה בישום של חפצים שלפני המזבח, שבמהלכה הודגש התלהבות של אהבה והדוגמא של מרים, החברה של ישוע האדון, הועלתה: "הבה נתבונן בהערצה בבזבוז של בושם עקב שפע של אהבה חסר גבולות, עד חיבוק עבורנו בתועבה של הצלב." בסיומה של סעודת האדון, הידיים של הנוכחים נמשחו עם המרכיבים של הבישום שרק זכו לקבל ברכה.
פיליפו דה גרציה
