.news-hero{position:relative;display:flex;gap:2rem;z-index:2}@media (max-width:768px){.news-hero{flex-direction:column}}.news-hero .single-news-hero{display:flex;flex-direction:column;gap:0.5rem;width:50%}@media (max-width:768px){.news-hero .single-news-hero{width:100%}}.news-hero .single-news-hero img{width:100%;height:20rem;object-fit:cover}.news-hero .single-news-hero span{font-size:0.8rem;color:var(--oxy-grey);font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title h3{font-size:1.5rem;font-weight:400}.news-hero .single-news-hero .post-title:hover h3{color:var(--oxy-red)}.news-hero .single-news-hero a{color:var(--oxy-red)}
יום שני הקדוש בארץ הקודש, שנחוג בבית עניה, היה משך מאות שנים אחד מהרגעים הכי מרגשים בשבוע הקדוש.
כאן, שישה ימים לפני חג הפסחא, הליטורגיה הנוצרית מחייה מחדש את המחווה של מרים בבית עניה ששפכה שמן יקר של נרד על רגליו של ישוע, יבשה אותם בשערה, ומילאה את כל הבית בריח של שמן קדוש (ראה, ספר הבשורה לפי יוחנן י"ב, 1,3).
האפיזודה הזו, של הכרת תודה, דממה ואהבה מעמיקה, הינה במרכז האירוע של יום שני הקדוש, שמקדים ומכין את הליטורגיה של הייסורים, המוות והתחייה של ישוע.
בבית עניה, הכנסייה של לזרוס הקדוש, האחרים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש שגם חגגו הזנה את הטקס של הברכה שח השמנים המבושמים שיהיו לאחר מכן בשימוש בתהלוכת ההוחדה של יום שישיש הגדול בקהילות של ירושלים.
השמנים הללו מזכירים מעבר למחווה הריחנית של מרים לישוע החי, את המשיחה של גופתו של ישוע כהכנה לקבורה על ידי יוסף הארמתי ו-ניקודמוס, ואת הבוקר של פסחא, כשהנשים הביאות שמנים ותבלינים לקבר הריק.
האירוע הליטורגי של 2026 התקיים בהקשר של מגבלות על חיים ציבוריים והתקהלויות של המאמינים עקב המלחמה המתמשכת.
רשויות כנסייתיות ודתיות היו צריכות להגביל רבות מהתהלוכות המסורתיות ושל התקבצות של קהילה, מציעים אירועים יותר אינטימיים וגם שידרו אותם באמצעות המדיה על מנת להגיע למאמינים שלא יכלו לקחת חלק בהם.
המצב הפך את זה ליותר ברור כיצד הליטורגיה אינה רק מנהג פשוט, אלא התנסות מעמיקה של אמונה ותקווה שמתגברת על קשיים.
בנוכחות מצומצמת, בפיכחות של הנקהלים ובתפילות שהוצעו בעבור השלום, הקהילה הנוצרית של בית עניה חיפשה דרך להכיל את המשמעות של יום שני הקודש, הריחניות של החיים ושל הכרת התודה.
באירוע הראשון בבית עניה כשהקוסטוד של ארץ הקודש, האח פרנצ'סקו אילפו ביטא את הרגש שלו בתפילה במקום של הבית של החברים של ישוע המשיח, הבית שבו הוא חש מוגן ומקובל.
הקוסטוד קיבל השראה מהמחווה המקראית של מרים על מנת לשקף ערך רב של הכרת תודה ואהבה, בזמן שאי צדק וקונפליקט יכול למלא את הלבבות בפחד וטינה.
הריחניות של הנרד אינו ריח פשוט, אלא סימן של חיים שכובשים ומנצחים את המוות ושל אהבה שמתפשטת בסביבה בדממה.
בדרשה שלו, הקוסטוד הדגיש את הרעיון של אהבת אמת שלא ניתן למדוד, לא ניתן לכמתה, אהבת אמת, כשיא אוטנטית, תמיד נראית כ"מבוזבזת", כמו אהבה שדל אמא לילדה, אהבה שאינה סופרת את השעות, הקרבה או מחיר.
בו בעת, הקוסטוד הסביר, שישנו הגיון של חישוב שמתבטא על ידי יהודה שהזדעזע מהבזבוז של הבושם הריחני היקר.
בהרהור שלו, הקוסטוד הזמין את המאמינים שנכחו להרהר אודות האפשרות שהוצעה לנו בתחילת השבוע הקדוש: "חג פסחא חי כמו מרים, מאפשרת לנו להיות מעורבים, להעניק זמן, תשומת לב, תפילה, ללא לחשב האם זה יותר מדי, או לחיות את זה כמו יהודה [איש קריות], שנשאר מעין צופה, מודד את הכל, מאפשר לרז לחמוק מאיתנו".
הברכה על השמנים והליטורגיה של יום שני הקדוש בבית עניה ולכן הפך לא רק לזיכרון של האפיזודה מספר הבשורה, אלא גם הזמנה להכליל בימינו, בעולם פצוע עקב אלימות, הכרת התודה של אהבה מעמיקה, מתנה של העצמי והתקווה שנולדת מהתחייה.
בסוף של ההוחדה, כהני הדת, אנשי הדת [נשים וגברים] והמאמינים שנכחו קיבלו לידיהם מהקוסטוד, את השמן המבושם, ממש כפי שישוע קיבל אותו ממרים.
הם יכלו להראות נוכחות ולחוש באמת את מה ששמעו במהלך ההכרזה של ספר הבשורה: "וכל הבית התמלא בריחניות של הבושם".


