ירושלים שוב מלווה את המסע של תקופת צום הארבעים של הקוסטודיה של הארץ הקודש בסעודות האדון המסורתית של התחנות, שנחווה כשלב סופי ואינטנסיבי של ההכנה לקראת הרזים הגדולים של הטרידום של פסחא. שלושה אירועם, בשלשו מקומות שונים של הייסורים ושל הכניסה כמשיח של ישוע, המציין את הימים שמיד לאחר השבוע הקדוש, מזמין את האחים הפרנציסקאנים ואת המאמינים להרהר אודות לרז של ישוע הלך, הסבל של הפדן על הצלב והכרזת השלום מאת המלך העניו
האירוע הראשון התקיים בערב ביום חמישי ה-26 במרץ בכנסייה של ההצלפה, ונערך ע"י האח קלאודיו בוטיני, מרצה בדימוס במכון הפרנציסקאני לחקר המקרא במקום של הליתוסרוטוס, היכן שהמסורת ממקמת את המקום של המשפט של ישוע לפני פילטוס.
בהקשר זה, ההרהור התמקד על ישוע כמלך, אולם של מלוכה שונה לחלוטין מזו של המלוכה הארצית. המטיף, האח פיירמרקו לוציאנו, חבר מועצת המנהלים של ארץ הקודש, הזכיר כיצד המשפט לפני הפרקליט הרומי סומן כבעל לוגיקה פוליטית ופשרה, פילטוס מנסה פתור את העניין עם "הגיון בריא", מקווה שישוע המוכה יהיה מספק דיו להמון, אולם הוא מסיים במסירתו אל הצליבה, חושש מלהיראות כאויבו של הקיסר.
המלוכה של ישוע, אינה ומעולם לא היתה קריקטורה או פרובוקציה, "המלכות שלי אינה מן העולם הזה" ובדיוק מסיבה זו הסמכות שלו "מקורה ממקום אחר". מלוכה שהינה מתבטאת בשירות, ישוע הינו "בקרב האנשים שלו כמי שמשרת", והכוח המלכותי שלו מתגלה במתנה שלמה של חייו. במחווה של רחיצת הרגליים, כפי שהוזכר בדרשה שלו, היעד כולו של הבן הסתכם, מניח הצידה את הבגדים כמו שהניח את חייו, ולוקח אותם שוב כסימן של התחייה ושל חופש של שליט של האל.
התחנה השנייה נחוגה בבוקר של יום שישי ה-27 במרץ בגולגולתא בבזיליקה של כנסיית הקבר. הליטורגיה שנערכה על ידי סגן הקוסטוד, האח אוליסה זרזה, והתקיימה באווירה ייחודית ומוגבלת עקב מגבלות בטחון שנכפים עקב המלחמה, כשההשתתפות מוגבלת לאחים הפרנציסקאנים שגרים בבזיליקה והאירוע נערך בדלתות סגורות.
בדממה של הגולגולתא, הקוסטודיה שמנציחה את מרים הבתולה המבורכת, גבירתנו של היגון, כשההרהור היה אודותיה כאמא וכשליחה, נוכחת עד הרגע בצלב. הדרשה הובילה אל הרז של נבואת שמעון, כשהיה בבית המקדש הוא הכריז שהילד יהיה "סימן לסתירה" ושחרב מעבור בנשמתה של אימו.
המטיף הדגיש כיצד "חרב" אינה הכרזה על סבל, אלא בגילוי של מסע של אמונה, מרים נקראת להאמין מעל כל ספק ועובדות, לקוות כנגד כל תקווה. היגון והסבל שלה לא הופכים להסגר או ייאוש, אלא ציפייה משום שאפילו בגולגולתא היא כבר שומרת "את הלהבה השברירית של השחר של התחייה".
הדמו של מרים גם מוצגת כדמות של הכנסייה הנרדפת, החרב החודר את האמא הינו זהה לפצעים של חברי הכנסייה כשהם סובלים בשמו של ישוע. בתקופה זו המאופיינת באלימות ומלחמה, התפילה שעלתה מהגולגולתא הפכה לבקשה של התערבות בעבור הנרדפים, בעבור קורבנות של אי צדק ולכל מי שנושא בגופו ובנפשו את העול של הסבל.
התחנה האחרונה שהיתה סעודת האדון בבוקר של יום שבת ה-29 במרץ במקום הקדוש של בית פגי, מקום הקשור לכניסה של ישוע לירושלים בתהלוכה של יום ראשון של הלולבים שמקדים את הייסורים.
כאן הליטורגיה נערכה על ידי המזכיר של ארץ הקודש, האח הפרנציסקאני אלברטו חואן פרי, בנוכחות של מען כהני דת מסייעים, מזמין את ההרהור של המשיח שהוכרז של ידי הנביא זכריה, מלך "צודק ועניו", שיכנס לעיר הקדושה לא בכוח צבאי אלא עם צניעות של אדם שממלא את רצון האב. צדק מקראי כפי שהזכיר המטיף האח פיירמרקו לוציאנו, אינו מאופיין כעליונות מוסרית, אלא חיפוש וקבלה של רצון האל. ישוע המשיח הינו הצודק משום שהוא יכול לומר "הגעתי מן השמיים לא לעשות את רצוני שלי , אלא את הרצון של מי ששלח אותי".
מציות זה עולה ענווה רדיקלית של הבן, ש"מרוקן את עצמו" והופך למשרת ענווה שממשיכה להתחדש ברז של ההוחדה, האדון נותן את עצמו, את כולו ומבקש מהשליחים שלו לא לשמור דבר לעצמם, כפי שפרנסיס הקדוש כותר: "ראו, אחים, את הענווה של האל... לכן, אל שתמרו דבר לעצמכם".
לבסוף, הדרשה הדגישה את ההבט שלשישי של מלך משיח, ההכרזה על השלום. שלום שאינו תחושה שטחית, אלא מתנת האל ומטלה שנמסרה לאלו שרוצים ללכת אחרי ישוע המשיח. זהו שלו שיש לו מחיר, הוא דורש את המרת הלב, מחילה, סבלנות והתכחשות לחמדנות. ומסיבה זו בדיוק זהו הזמן בתקופה של המלחמה, ההזמנה להיהפך ל"עושי שלום" שמהדהדת עם עוצמה ייחודית, כמו קריאה הדומה לזו של ישוע, בן האלוהים.
בהקשר המאופיין על ידי אי ודאות ומגבלות שנכפו על ידי המלחמה, התפילה של הכנסייה במקומות הקדושים שוב הופכת שלקטה אולם מהווה עדות אדירה, כאן, היכן שהישועה התממשה, האחרים הפרנציסקאנים ממשיכים לשמור על הזיכרון החי של הייסורים, המוות והתחייה של ישוע המשיח האדון.
Fr. Alberto Joan Pari
