ביום חמישי הקדוש, בירושלים, החל הטרידום הקדוש של הפסחא במקומות של הפדות. לפי הנורמות העתיקות שמווסתות על ידי הסטאטוס קוו, הקהילה הקתולית מהזרם הלטיני מאופיינת בטקסים ארוכים ואינטנסיביים של ליטורגיה בבוקר, שמשלב את האירוע של סעודת האדון של כריזמה של הבישוף יחד עם כהני הדת עם סעודת האדון של קוניאה דומיני, ששאר העולם לרוב עורך בשעות הערב.
מסורת ז, שנשמרה משך מאות שנים, עולה מהצורך לכבד את הזמנים ההיסטוריים שהוענקו לכנסייתה הקתולית על מנת לחגוג לפני הקבר הריק של ישוע, בלב של הבזיליקה של כנסיית הקבר.
בהקשר זה, בכל שנה, האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של אר הקודש מלווים ומציגים את הפטריארך הלטיני של ירושלים, הקרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה, שנקרא לערוך את האירוע. בכנסיה לכנסיית הקבר, הנשיא של המקום הקדוש, האח ג'וזפה גפוריני, מקבל את פניו כפי שמתואר בסטאטוס קוו.
השנה, אולם, עקב הנסיבות החריגות הקשורות להמשך המלחמה ועקב אילוצים ביטחוניים מצד הרשויות המקומיות, שהוחמרו לאחר האירועים שהתרחשו ביום ראשון של הלולבים, שינו את המסלול של היום. הגישה לבזיליקה הינה מוגבלת באופן ניכר: רק הפטריארך וארבעה אנשי דת יכולים להיכנס ולהשתתף באירוע, מצטרפים לאחים הפרנציסקאנים שגרים בכנסיית הקבר וחוגגים רק את סעודת האדון של קואנה דומיני.
סעודת האדון של הכריזמה, שאותה הפטריארך עורך יחד עם כל כהני הדת של מחוז הבישופות, נדחתה למועד אחר שייקבע. זה יחוג כשהמצב במדינה יאפשר השתתפות נרחבת ובטוחה יותר.
באווירה של התפכחות ותפילה, כנסיית הקבר אף על פי כן קיבל את תחילת הטרידום: הכרחי אום עם ליטורגיה מעמיקה ומשמעותית, שמחדשת את רז ההוחדה ואת אהבת ישוע המשיח, באותו מקום של הייסורים, המוות ותחייתו.
לאחר מפגש חשוב אודות הנורמות של הסטאטוס קוו שהינו מסירת המפתח של כנסיית הקבר לסגן של הקוסטוד, האח אוליסה זרזה, מצד המשפחות המוסלמיות ששומרות אותו. אירוע זה התרחש בשעות אחר הצהריים המוקדמות, במטות של הקוסטודיה במנזר של סאן סלבטורה, ששם יש להם הזכות לשמור את המפתח ולווסת את הגישה לבזיליקה מיום חמישי אחר הצהריים עד לסיום של הליטורגיה של הבוקר של יום שישי הגדול.
הנציגים של המשפחות שהן השומרות של המפתח, הסגן של הקוסטוד והמזכיר של הקוסטודיה ואיש שאחראי על הסטאטוס קוו לאחר מכן ירדו לבזיליקה וחיכו בכניסה
לבזיליקה לכניסה של האחים הפרנציסקאנים עבור תפילה של אחרי הצהריים לפני הקבר הריק.
עקב אי יכולת לחגוג את הליטורגיה הגדולה של הטרידום של פסחא בבזיליקה של כנסיית הקבר, עקב המגבלו שנכפו בימים אלו, הקהילות הדתיות השונות הנוכחות בירושלים ארגנו אירועים אינטימיים יותר בכנסיות שלהם ובמקומות שנמסרו לטיפולם ואחריותם.
האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש, גם בחרו לחיות את הטרידום הקדוש בבזיליקה של גת שמנים, במקום שבו ישוע האדון החל את הייסורים שלו בתפילה ובציות מלא לאב. בשעות אחר הצהריים של יום חמישי הקדוש, בשעה חמש וחצי, באווירה של דממה ושל תפילה מעמיקה, הקהילה הפרנציסקאנית חגגה את סעודת האדון של קואנה דומיני, עם הטקס של רחיצת הרגליים, סימן של אהבה שהופכת את השירות של ענווה של ישוע המשיח, שרכן לעבר השליחים שלו, כפי .דרשה שלושהקוסטוד הזכיר ב
בסוף האירוע של ההוחדה, האחים הפרנציסקאנים התקבצו לשעה הקדושה המסורתית, שומרי בתפילה את הזיכרון של השעה הדרמטית שבה התלמידים לא יכלו להישאר ערים לצד ישוע המשיח. הקוסטוד, האח פרנצ'סקו אילפו, הציג את הרגע של התפילה במילים אלו: "לאחר שחגגנו לאחרונה את סעודת האדון, כעת אנו נכנסים עם ישוע המשיח לגן הזיתים. באופן אידיאלי, בחדר הסעודה האחרונה, אנו חווים רגע של אינטימיות גדולה: ישוע בשולחן יחד עם אלו ששלו [תלמידים] של ידידות שמגיעה לשיאה ממש כשהצל של הבגידה מופיע לו.
אהבה "עד הסוף" שהופכת אפילו ליותר אמיתית ועיקשת משום שזה מתבטא בהקשר של בגידה; מחווה של הלחם והיין, כה רבה שהתלמידים לא יכולים להבינה עד תום. אולם, ישוע, בדיוק ברגע זה, רוצה להיות עימם, עם השליחים שלו, עם החברים שלו. וכעת, בגת שמנים, הוא לוקח עימו את שלושת התלמידים הקרובים ביותר שלו שהיו עימו על ההר בהתגלות, ופונה אליהם ואלינו בלילה עם בקשה פשוטה: "הישארו כאן ותשמרו איתי". בקשה שהינה מפתיעה למדי.
מדוע ישוע באמת צריך את החברה של בני האדם? האם הוא צריך בני אדם כמונו, שאינן מבינים , שקל להסיח את דעתם, שמתעייפים, שהינם שבריריים? מדוע הוא צריך בני אדם שצפוי שלאחר מכן יברחו, שישאירו אותו לבד כגיבור יחידאי, מנהיג חזק, מנהיג חזק שאינו צריך אף אחד, אולם כאדם שחי את הענווה שלו במלואה.
כמו כל אדם שבשעת המבחן שלו, חש צורך לקרבה של חבר. הוא אינו מחפש שאנשים יתנו לו את העצה הנכונה, הוא אינו מבקש מאנשים שיכולים לשחרר אותו מהמשפט, הוא אינו דורש את נוכחותם שם אנשים חזקים שיגנו עליו: הוא פשוט מבקש שלא להישאר לבדו.
ייתכן וזו אחת מהגילויים הכי מפתיעים של אותו לילה: האל זקוק לחברת האדם. הוא זקוק לנו, ממש כפי שאנו זקוקים. וכך אנו גם כן יכולים להיכנס לרגע ללא מסכות, ללא התחזות להיות שונים ממה שאנחנו. אנו יכולים להביא לכאן את העייפות שלנו, את הסחת הדעת שלנו, את הפחדים שלנו, אפילו את השינה שלנו.
אנו יכולים להביא את הלב שייתכן ולא הבין עדיין את הכל, אולם רוצה להישאר. משום שברגעים אלה מה שבאמת חשוב, הלילה, אינו הבנה של הכל, אלא להיות שם. לזכור. לפני הרז של הייסורים של ישוע, שבגת שמנים ביטא במלואה את הציות לאב ב"כן" לרצון האב, הקהילה מוסרת את ארץ הקודש ולכל מי שסובל עקב המלחמה אל האדון, מעוררים את מתנת השלום.
Fr. Alberto Joan Pari
