בבוקר של חג הפסחא, בכנסייה של סאן סלבטורה, האח פרנצ'סקו אילפו, הקוסטוד של ארץ הקודש, ערך את הסיום הטקסי של הטרידום של חג הפסחא יחד עם האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש.
הקונסול הכללי של איטליה לירושלים, דומניקו בלאטו, גם לקח חלק באירוע, כסימול קירבה לנוכחות הפרנציסקאנית ולקהילה הנוצרית המקומית.
כפי שנהוג לפי הסטאטוס קוו, אירועי הפסחא גם מתקיימים באותו בוקר בכנסיית הקבר, ואשר נערכו על ידי הפטריארך הלטיני של ירושלים, הקרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה. בנסיבות נורמליות, ארבעת הקונסולים הכלליים של המדינות הקתוליות באופן מסורתי סייעו היסטורית לקוסטודיה של ארץ הקודש ולכנסיה הלטינית לשמור על עצמה ולרכוש זכויות מיוחדות בארץ זו, איטליה, ספרד, צרפת ובלגיה, היו לוקחים חלק בסעודת האדון האפיפיורית של הפטריארך.
המגבלות שנכפו על ידי הרשויות מנעו את השתתפותם, אולם השגריר החדש של וותיקן לישראל והנציג האפיפיורי לירושלים ולרשות הפלסטינית, מונסניור ג'ורג'יו לינגואה, והמזכיר שלו, מונסניור ניקולה די פונציו, השתתפו בליטורגיה הטקסית כשהם לא היו על תקן של כהני דת מסייעים.
בתחילת האירוע של ההוחדה, הקוסטוד עצר לפני הקישוט האמנותי שהוכן בסמוך לעמדת הקריאה, וכמחווה סימבולית מלאת רגש, שני שמשמים [דיאקונים] פתחו בו זמנית את הקבר, פתחו את הפנלים של הטריפיך וחשפו את הדמות של ישוע שקם לתחייה ושל ישוע המצנח [את המוות].
בדרשה שלו, האח פרנצ'סקו אילפו הזמין את המאמינים לקרוא מחדש את ספר הבשורה בהתייחס לתחייה באמצעות פעלים שבהם יש שימוש בבשורה לפי יוחנן, מדגיש את בתימה הייחודית של הרגע: "ראשית כל, מה שמהממם ותנו הינו השפע של פעלים של תנועה: מרים המגדלית הולכת לקבר, אחר כך רצה, פטרוס ושליח אחר גם יוצאים, רצים, מגיעים, נכנסים". תנועה שאינה רק פיסית אלא גם פנימית, זהו סימן של חיפוש, של אי שקט שאינו נכנע למוות.
מרים המגדלית יוצאת אל החשיכה, מונעת על ידי הרצון להישאר קרובה לישוע המשיח האדון, פטרוס והתלמיד האהוב רצים ונרגשים ומונעים על ידי החדשות שלא הבינו אותם, אולם מביאים אותם למסע. "הם התחילו מהאבל, מהכאב, מהאובדן. הם הולכים לקבר כדי לדאוג למישהו שהם מאמינים שהוא מת. ואולם, מבלי לדעת, הם הולכים להיפגש עם הרז של חג הפסחא."
לאחר מכן, הקוסטוד הדגיש את האלמנט השני המרכזי של הדיווח בבשורה, ראייה.
"הבשורה מכילה הרבה את הפועל ראה ולא הבין". הרהור שמקבל משמעות בהקשר של ארץ הקודש, מאופיין בסבל וקונפליקטים: "הסימנים של המוות ידועים היטב כאן בארץ הקודש, יש להם פנים קונקרטיות: הם סימנים של מלחמה, של פחד, של בתים הרוסים, של פצועים ומשפחות עקורות". אולם, בדיוק בקבר הריק, מתרחש עמוד החלטי: "התלמיד האהוב עובר מלראות אל לראות ולהאמין. הוא רואה את הסימנים של המוות, את הבגדים ואת התכריכים ומאמין. הסימנים של המוות הופכים לסימנים של החיים".
האח פרנצ'סקו לבסוף מסיים ומדגיש כיד האמונה בתחייה נולדת בתוך מערכת יחסים חיה: "אמונה בתחייה הינה מתנה, ועל מנת לקבלה חייבים להיכנס לתוך הלוגיקה של אהבה". וכאן שוב, התלמיד האהוב אינו הולך לבד, אלא מחכה לפטרוס, מכיר בחשיבות של אחדות כנסייתית: "האחד עובר מלראות אל להאמין בתוך מערכת יחסים, בתוך אחדות כנסייתית". אהבה ואחדות לכן הופכים למתאמים הבסיסיים של המסע של חג הפסחא.
בלב של המדינה המאופיינת בפצעים עמוקים, המסר של חג הפסחא מהדהדים כהזמנה קונקרטית: "הקשיים, הפצעים, המאבק לחיים, הרבה קברים שאנו פוגשים בהם, אפילו כאלה שקשורים למלחמה, יכולים להיות מקום שבו מכירים את ישוע שקם לתחייה".
לבסוף, הקוסטוד העלה את ההזמנה לתקווה ושל מסע משותף: "הבה נצא החוצה, כגברים וכנשים שנאהבים על ידי המשיח, במסגרת אחדות של הכנסייה. ואנו נחווה את ישוע שקם לתחייה אפילו במקומות המאופיינים במוות". ישוע המשיח קם לתחייה. חג פסחא שמח מארץ הקודש.
Fr. Alberto Joan Pari
