ירושלים חוותה א יום שישי הגדול באווירה של מלחמה ואת ההשלכות של המגבלות.
העיר הקדושה, שבימים אלו היתה אמורה לקבל את פניהם של אלפי מאמינים מכל העולם, נראית שקטה ותחת שמירה. אולם, בדיוק במסגרת שבריריות זו, התפילה של הכנסייה המשיכה לעלות עם עוצמה, שומרת על הזיכרון של הייסורים של האדון באותו מקום שבו התממשו.
למרות המגבלות ובדיקות הביטחוניות שנכפו, האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש הורשו ללכת לכנסיית הקבר, הלב של האמונה הנוצרית והיעד של כל עלייה לרגל.
ברקע ייחודי זה, הבזיליקה של התחייה קיבלה א פניו של הפטריארך הלטיני של ירושלים, הקרדינל פיירבטיסטה פיצהבלה, שיכול היה לערוך את הליטורגיה הטקסית של הייסורים של ישוע האדון.
קבוצה קטנה של אחים פרנציסקאנים לקחה חלק עם האירוע בגולגולתא, כשזוכרים את מה שהפך למאפיין אוניברסלי של התפילה אפילו בולט יותר.
לפני הצלב, היכן שישוע המשיח נתן את חייו לישועה של העולם, ההתערבות הפכה לקריאה לכולם, עבור ארץ הקודש הפצועה, עבור אוכלוסיות שנפגעה מהקונפליקט, עבור משפחו שבורות, עבור הילדים וחסרי הישע שסובלים ועבור כל מקום בעולם היכן שקונפליקט של מלחמה ממשיך לזרוע כאב ומוות.
האינטנסיביות הייחודית הוכרזה בייסורים לפי ספר הבשורה לפי יוחנו, טקסיות שחוזרים עליה בגולגולתא על ידי שלוש חזנים, בהתאם למסורת הליטורגית.
המילים של האירוע מתוך ספר הבשורה, הדהדו בבזיליקה הריקה, הדהדה בעוצמה חדשה, כאילו השקט של העיר הפך להד של הדרמה של הגולגולתא.
ביחס לנורמות של הסטאטוס קוו, הדלתות של הבזיליקה של כנסיית הקבר היו פתוחות ונסגרו בזמנים מסוימים, מסמנים את היום עם משמעת נוקשה.
אלמנט זה גם כן, בהקשר המאופיין כבר על ידי מגבלות, מזכיר את המורכבות של החיים הנוצריים בירושלים, היכן שכל מחווה ליטורגית נשמרת בתשומת לב ובדאגה, בדומה למורשת שברירית ומשותפת.
לפני הצהריים, הקוסטוד של ארץ הקודש יכול היה ללכת בדרך הצלב [ויה דולורוסה] להתפלל בדרך הצלה ברחובות של העיר העתיקה.
תנאים נורמליים, היה אמור להיות עמוס עם עולי רגל, תהלוכות ושירים בשפות שונות ומתרבויות מגוונות. במקום זאת, השנה דרך הצלב נראה נטוש, מאופיין בהיעדרות שמדברת בפני עצמה, היעדר עולי רגל, העדר נורמאליות.
עם מעט אחים פרנציסקאנים לצידו ובנוכחות של מעט עיתונאים, הקוסטוד העלה את התפילה של הכנסייה בשם כל אלו שלא יכלו להיות נוכחים.
במסע זה, שהיה בשקט ובאווירה של שליטה מבוקרת, דרך הצלב הפכה למחווה אוניברסאלית, תפילה שהוצעה עבור הסובלים, עבור אלו החיים בפחד, עבור אלו הכלואים ע"י אלימות, עבור אלו שאיבדו את הבית או את יקירם, עבור אלו שממשיכים לקוות אפילו שהתקווה נראית בלתי אפשרית.
בשעה שלוש, בשעת מותו של ישוע, הגיעה תזכורת רבת עוצמה, לא רק לזיכרון של אירוע העבר, אלאל סימן לפדות שממשיכה לדבר גם בהווה. זה מה שהזכיר הקוסטוד בדרשה שלו בג שמנים, היכן שהוא חגג עם האחים הפרנציסקאנים וחלק מהמאמינים את הייסורים ואת דרך הצלב בשבילים של הגן של ההרמיטאג', המוקפים בדממה.
בערב, הקוסטוד וקבוצה קטנה של אחים פרנציסקאנים חזרו לכנסיית הקבר לתפילה מרגשת של הלוויה של ישוע המשיח, מסורת ירושלמית עתיקה שמלווה בתהלוכה עם הפסל של ישוע המשיח על הצלב אל הגולגולתא.
בגולגולתא, טקס המאופיין במילים של ספר הבשורה כללו את ההורדה מהצלב, המסמרים וכתר הקוצים שהוסרו, הגוף הפצוע שנמשח והוכן לקבורה באבן המשיחה ולבסוף דמותו של ישוע המשיח המת שהונחה בתוך הקבר.
כל שנה האירוע מאופיין בהשתתפות רבה של אנשי דת ומאמינים, שהשנה יכלו לעקוב אחר האירוע באמצעות שידורי מדיה [ישירים].
אי לכך, אפילו בתקופת מלחמה, ירושלים שומרת על הקריאה שלה, להיות מקום של הייסורים ושל התחייה, עיר שהיכן שהסובלים של העולם פוגשים את התפילה של הכנסייה.
האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה, בדומה לשקט המאפיין את המקומות הקדושים, המשיכו להתפלל עבור כולם, כך שמהגולגולתא שוב יעלו [תפילות], עבור ארץ הקודש ועבור כל האנושות, מתן השלום.
Fr. Alberto Joan Pari
