יום חמישי, ה-17 באפריל. החל מהשעה שבע בבוקר, החצר שלפני כנסיית הקבר היתה תחת מתקפה: מחסומי בטחון וקציני משטרת ישראל במקום, יחד עם מצלמות ועיתונאים. בוקר יום חמישי זה בירושלים ובכל העולם הינו היום שבו תחילת ה-טרידאום של חג הפסחא. נציגים של הפטריארך הלטיני מכינים את כניסתו הטקסית לכנסיית הקבר ולאחר מכן את הטקס של רחיצת הרגליים ואת הנצחת האירוע של הסעודה האחרונה. צלילים ראשונים של העוגב נשמעים והן של המקהלה הפרנציסקאנית, שאליה התלוו הפעם מקהלת אנג'לה הקדושה מבודפשט, שרים את האנטיפון "האל, מי ייתן וכל העמים יהללוך יחדיו". ה"ביחד" הינו באמת אמיתי. מסביב לבזיליקה היוונים אורתודוכסים חוגגים את הליטורגיה שלהם בו זמנית. בפנים, אנו מוצאים פסיפס אמיתי של האנושות המרוכזת סביב הקבר בדממה רועמת בניגוד לימים רגילים. אלו שיכלו להשיג את החוברת על מנת לעקוב אחר סדר הטקס: המקראות, הדרשה, רחיצת הרגליים של המאמינים ע"י הפטריארך הלטיני מלפני הקבר, חידוש ההבטחות של אנשי הכמורה, ברכה של השמן לחולים ולבסוף האפר הקדוש שיסומן בו על מצחם של הנטבלים החדשים, אלו שמקבלים את הקונפירמציה ואלו המוסמכים לכהונה.
בהעדר של מערכת להגברת קול, יש להיות קשוב מאד על מנת לשמוע את הקולות העוקבים האחד אחר השני, אולם אין זה העיקר. בטקס הייחודי של היום, הנוצרים הלטינים השתתפו במסורת שבה החלו הפרנציסקאנים: לחגוג את יום חמישי הקדוש בכנסיית הקבר. בשעה שרבים חושבים שהם הולכים לשם משום שנמנע מלהגיע לחדר הסעודה האחרונה, האח הפרנציסקאני סטפן אומר לנו: "הפרנציסקאנים בחרו לחגוג בכנסיית הקבר משום שיום חמישי אינו חיקוי של הסעודה האחרונה של ישע המשיח בחדר הסעודה האחרונה. לא, יש לכך משמעות רחבה בהרבה: זה כמו להצביע לעבר הרז של הפסחא, לגולגולתא. בנוכחות שלנו, אנו מוודאים שמה שישוע המשיח רצה להעביר לחבריו יבוצע."
מספר שעות לארח מכן, האחים הפרנציסקאנים עושים עוד מסורת. בכל יום חמישי הקדוש מאז אמצע המאה ה-19, הפרנציסקאנים יש להם את הפריבילגיה לערות תהלוכה של המפתח לכנסיית הקבר ולפתוח אל דלתות הבזיליקה, שלאחר מכן, לפי המסורת, ננעלות לזמן האדורציה [השתחוויה בעברית]. מאז כיבוש העיר ע"י סלאח א-דין, המפתח של כנסיית הקבר נמסר לשתי משפחות מוסלמיות בירושלים. לרגל טקס הפתיחה, נציגי שתי המשפחות באות למנזר של סאן סלבטורה, היכן שפוגשים את סגן הקוסטוד, האח דוברומיר, המזמין אותם לקפה ולכיבוד קל. מספר דורות מתקבצים יחד סביב השולחן: על הדור הצעיר ללמוד את הריטואל, את חשיבות המסורת. באווירה חמה וידידותית הם מדברים על החדשות האחרונות כמו שכנים. "זו באמת ג'סטה סימבולית. זנה סימן ליחסים טובים ולכבוד בין הקהילות", הסביר האח דוברומיר.
קבוצה קטנה הולכת לעבר כנסיית הקבר. כשהם מגיעים אליו, הסולם הישן נדלק דרך פתח קטן ומרובע שנפתח בין דלתות העץ. השוער מטפס על הסולם על מנת להגיע למנעול הראשון, ולאחר מכן לחשני. אט אט, שתי הדלתות הכבדות נפתחות לקראת מאות עולי רגל שמחכים בחוץ בחוסר סבלנות לרגע זה.
המשלחת בקושי מסכימה על דבר מה כשהגיע העת ללכת לתהלוכה שוב, הפעם לחדר הסעודה הקטנה. דרך צרה עמוסה במאמינים יהודים ונוצרים, המשטרה מנסה לנווט ולנטר אותם. עם ההגעה לחדר הסעודה האחרונה החשוך, הפרנציסקאנים מתחילים בתפילה. לאחר קריאת המקראות, הקוסטוד רחץ את רגלי 12 ילדים מהקהילה שיחלו בקרוב את הקונפירמציה שלהם. האתר המסורתי של חדר הסעודה האחרונה עמוס לעייפה, אין מקום לזוז, אולם ישנה תחושה של אחווה בתפילה במספר רב של שפות.
מכאן, הקבוצה הולכת מרחק קצר למנזר הארמני של ג'ימס הקדוש. עולי הרגל מנסים לעקוב,, מנסים שלא לפגר אחרי האחים הפרנציסקאנים. לפי המסורת עוצרים אצל הארמנים כתזכורת לאירוח שהם הציעו לאחים הפרנציסקאנים לאחר שסולקו מחדר הסעודה האחרונה במאה ה-16. קפלה אחת ועוד אחת...קל ללכת לאיבוד במבוך זה. הפעם אין ביקור בכנסיה הסורית. כשהפרנציסקאנים הולכים לעבר המנזר של מרק הקודש, הם חוגגים את רחיצת הרגליים שלהם. כנסייה אחרת מלאה לחלוטין. כאן התפילה בערבית. כאן שוב, הקוסטוד רוחץ את רגלי אנשי הקהילה, שישה אבות ושישה בנים על מנת לסמל את שנת המשפחה.
כשהאירועים כולם הסתיימו, יש יום חדש שיתחיל: הלילה הגדול בגת שמנים.
בהעדר של מערכת להגברת קול, יש להיות קשוב מאד על מנת לשמוע את הקולות העוקבים האחד אחר השני, אולם אין זה העיקר. בטקס הייחודי של היום, הנוצרים הלטינים השתתפו במסורת שבה החלו הפרנציסקאנים: לחגוג את יום חמישי הקדוש בכנסיית הקבר. בשעה שרבים חושבים שהם הולכים לשם משום שנמנע מלהגיע לחדר הסעודה האחרונה, האח הפרנציסקאני סטפן אומר לנו: "הפרנציסקאנים בחרו לחגוג בכנסיית הקבר משום שיום חמישי אינו חיקוי של הסעודה האחרונה של ישע המשיח בחדר הסעודה האחרונה. לא, יש לכך משמעות רחבה בהרבה: זה כמו להצביע לעבר הרז של הפסחא, לגולגולתא. בנוכחות שלנו, אנו מוודאים שמה שישוע המשיח רצה להעביר לחבריו יבוצע."
מספר שעות לארח מכן, האחים הפרנציסקאנים עושים עוד מסורת. בכל יום חמישי הקדוש מאז אמצע המאה ה-19, הפרנציסקאנים יש להם את הפריבילגיה לערות תהלוכה של המפתח לכנסיית הקבר ולפתוח אל דלתות הבזיליקה, שלאחר מכן, לפי המסורת, ננעלות לזמן האדורציה [השתחוויה בעברית]. מאז כיבוש העיר ע"י סלאח א-דין, המפתח של כנסיית הקבר נמסר לשתי משפחות מוסלמיות בירושלים. לרגל טקס הפתיחה, נציגי שתי המשפחות באות למנזר של סאן סלבטורה, היכן שפוגשים את סגן הקוסטוד, האח דוברומיר, המזמין אותם לקפה ולכיבוד קל. מספר דורות מתקבצים יחד סביב השולחן: על הדור הצעיר ללמוד את הריטואל, את חשיבות המסורת. באווירה חמה וידידותית הם מדברים על החדשות האחרונות כמו שכנים. "זו באמת ג'סטה סימבולית. זנה סימן ליחסים טובים ולכבוד בין הקהילות", הסביר האח דוברומיר.
קבוצה קטנה הולכת לעבר כנסיית הקבר. כשהם מגיעים אליו, הסולם הישן נדלק דרך פתח קטן ומרובע שנפתח בין דלתות העץ. השוער מטפס על הסולם על מנת להגיע למנעול הראשון, ולאחר מכן לחשני. אט אט, שתי הדלתות הכבדות נפתחות לקראת מאות עולי רגל שמחכים בחוץ בחוסר סבלנות לרגע זה.
המשלחת בקושי מסכימה על דבר מה כשהגיע העת ללכת לתהלוכה שוב, הפעם לחדר הסעודה הקטנה. דרך צרה עמוסה במאמינים יהודים ונוצרים, המשטרה מנסה לנווט ולנטר אותם. עם ההגעה לחדר הסעודה האחרונה החשוך, הפרנציסקאנים מתחילים בתפילה. לאחר קריאת המקראות, הקוסטוד רחץ את רגלי 12 ילדים מהקהילה שיחלו בקרוב את הקונפירמציה שלהם. האתר המסורתי של חדר הסעודה האחרונה עמוס לעייפה, אין מקום לזוז, אולם ישנה תחושה של אחווה בתפילה במספר רב של שפות.
מכאן, הקבוצה הולכת מרחק קצר למנזר הארמני של ג'ימס הקדוש. עולי הרגל מנסים לעקוב,, מנסים שלא לפגר אחרי האחים הפרנציסקאנים. לפי המסורת עוצרים אצל הארמנים כתזכורת לאירוח שהם הציעו לאחים הפרנציסקאנים לאחר שסולקו מחדר הסעודה האחרונה במאה ה-16. קפלה אחת ועוד אחת...קל ללכת לאיבוד במבוך זה. הפעם אין ביקור בכנסיה הסורית. כשהפרנציסקאנים הולכים לעבר המנזר של מרק הקודש, הם חוגגים את רחיצת הרגליים שלהם. כנסייה אחרת מלאה לחלוטין. כאן התפילה בערבית. כאן שוב, הקוסטוד רוחץ את רגלי אנשי הקהילה, שישה אבות ושישה בנים על מנת לסמל את שנת המשפחה.
כשהאירועים כולם הסתיימו, יש יום חדש שיתחיל: הלילה הגדול בגת שמנים.