שעות הבוקר: סעודת האדון [מיסה] עם הפטריארך ורחיצת הרגליים.
ריח של קטורת ממלאת כל פינה בבזיליקה של כנסיית הקבר, התהלוכה עם הסקרמנט המבורך ביותר עובר לאיטו מסביב לקברו הריק של ישוע, בצעדים מדודים המסומנים ע"י משמר הכבוד של ה-קוואס. תהלוכה קטנה של נרות סובבת שלוש פעמים, כולל סביב האבן של הוידוי האחרון והגולגולתא בפעם האחרונה, כאשר מזמורים גרגוריאנים מהדהדים בכל הבזיליקה. היה זה הרגע המרגש ביותר בבוקרו של יום חמישי הגדול, שבסיומו נערכה סעודת האדון אשר הכנסייה של ירושלים מתחילה עימו את ה-טרידום של חג הפסחא הקדוש. סעודת האדון (מכוונה "המיסה ב-קוניאה דומיני " בלטינית) נערכה ע"י הפטריארך הלטיני מונסיניור פואד טוואל – ואשר הזכיר והנציח את הסעודה האחרונה של ישוע, לפני שנאסר. היה זה הרגע שבו העניק את דמו ואת בשרו – היין והלחם – כבן האלוהים וייסד את ההוחדה [אוכריסטיה בעז], וכאשר ביקש מהשליחים להמשיך בכך, ככוהני דת.
באנסטזיז, ממול למתחם שבו על האבן הונחה גופתו של ישוע המשיח והיתה עדה לתקומתו מן המתים, האירוע נחוג בהיבט מיוחד: אחדות של רז חג הפסחא זורח ובהיר בבירור. "כעת ב-טרידום של חג הפסחא, באירוע זה שנחוג, אנו מתקרבים לשיא של האמונה שלנו וללב ליבה, במובן של מותו ותחייתו של האדון ישוע." בדרשתו, אמר מונסיניור טוואל, ובהזכירו כי גישתו של ישוע מתבטאת בהוחדה "כמונו, ישוע, אהב את החברות; כמונו, הוא ידע כאב וסבל. האהבה שביטא בסעודה שלו עדיין מזינה אותנו, כאשר אנו מתקרבים להוחדה הקדושה. מה שהוא העניק לנו, הוא רצה להעניק שוב ושוב. אין זה מודל שיש לחקות, כהנצחה פשוטה, אלא להטמיע בה את חייו. שלו."
מעשה של אהבה, כמו רחיצת רגלי השליחים, שחזר עליה הפטריארך לפני הברכה של השמן הקדוש – עבור החולים והקטקומניות – וההקדשה של ישוע המשיח. "ישוע ביצע מעשה שרק עבדים עשו, הוא הופך לזעיר ולפגיע. זהו מעשה שקשה לקבלו, אולם פטרוס והשליחים יכלו להבין את הרז של בן האלוהים רק בתנא י שקיבלו והפנימו את המעשה של האהבה ושל הענווה. עלינו לתת לנו להירחץ, לתת לעצמנו להיסלח על ידו של ישוע, להיות האובייקט של הרחמים האלוהיים. שני המעשים הללו של האירוע מעבירים את המשמעויות כפי שהן: ההוחדה [אוכריסטיה], הלחם והיין האמיתיים, שהינם המקור לכל פעולותינו לאחינו ואפילו לאויבנו.
הטקסט – מאת סרנה פיסיריאלו
תמונות – מרקו גבסו
לאחר סעודת האדון המכובדת והטקסית של הבוקר, דלתות כנסיית הקבר נסגרו. הקבר אינו ריק עוד, הוא היה למקום שבו נערת הסקרמנט הקדוש. חלק מהמאמינים אפשרו לנעול אותם מבפנים, בבזיליקה השקטה של התחייה, על מנת לקלוט ולהפנים את שמחת חג הפסחא ברגעים מעטים ראשונים אלו.
פתיחת הדלתות בשעות אחר הצהריים היתה ייחודית. ראשית, משום שהמפתח לבזיליקה נמסר לחצי שעה לסגן הקוסטוד, האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, ע"י שומריו הבלתי רגילים, משפחת נוסייבה המוסלמית וג'ודה. יחד הם לקחו אותו בתהלוכה מהמנזר של סאן סלבטורה [המושיע הקדוש] לכנסיית הקבר.
שנית, המשטרה המקומית שהיתה צריכה לשמור על הקהל הרב של עולי הרגל יכלה גם להיכנס, אולם הדלתות נפתחו רק למספר דקות שבהם ניתן היה להיכנס עד הערב. צעקות וצרחות לא שינו דבר וחצי דבר. הפרנציסקאנים הורשו להיכנס, מלווים בסמינריסטים של הפטריארכיה הלטינית, כחלק מהחוק [קאנון] של כנסיית הקבר וממוני סניור ויליאם שומלי היה לנציג הפטריארכיה. רק כ-20 מאמינים יכלו להצטרף אליהם בטקסים של אחרי הצהריים: ההערצה של הסקרמנט הקדוש, הטקסים של ה"טנבראה" ותפילת הערבית. היה זה רק האח הפרנציסקאני ארמנדו, אשר ניצח על המקהלה הפרנציסקאנית, ויכול היה להיכנס לבזיליקה.
כנסיית הקבר היתה שקטה ורגועה במהלך רגעי השקט של הליטורגיה, בקפלה של הקופטים, ואפילו מטוטלת של שעון מתקתק רגיל יכלה להישמע!
כמעט כל המשתתפים מצאו מקום לפני הקבר, כך שהבניינים הריקים יכלו להיראות בכל יופיים הארכיטקטוני, ואולי אף להודות לתורמים הגדולים הסלאביים שבזכותם העמודים היו נקיים יותר מתמיד. ההיקף של הקבר והמסדרונות הציעו גם הם מראה מואר יותר.
בשעה שש בערב, כאשר הדלתות נפתחו, רוב עולי הרגל שחיכו ששן עזבו. האחרים שקיוו להיכנס התאכזבו שוב.
זהו עדיין רגע של תפילה ושל דממה.
טקסט ותמונות מאת – מארי ארמל ביאליו
ריח של קטורת ממלאת כל פינה בבזיליקה של כנסיית הקבר, התהלוכה עם הסקרמנט המבורך ביותר עובר לאיטו מסביב לקברו הריק של ישוע, בצעדים מדודים המסומנים ע"י משמר הכבוד של ה-קוואס. תהלוכה קטנה של נרות סובבת שלוש פעמים, כולל סביב האבן של הוידוי האחרון והגולגולתא בפעם האחרונה, כאשר מזמורים גרגוריאנים מהדהדים בכל הבזיליקה. היה זה הרגע המרגש ביותר בבוקרו של יום חמישי הגדול, שבסיומו נערכה סעודת האדון אשר הכנסייה של ירושלים מתחילה עימו את ה-טרידום של חג הפסחא הקדוש. סעודת האדון (מכוונה "המיסה ב-קוניאה דומיני " בלטינית) נערכה ע"י הפטריארך הלטיני מונסיניור פואד טוואל – ואשר הזכיר והנציח את הסעודה האחרונה של ישוע, לפני שנאסר. היה זה הרגע שבו העניק את דמו ואת בשרו – היין והלחם – כבן האלוהים וייסד את ההוחדה [אוכריסטיה בעז], וכאשר ביקש מהשליחים להמשיך בכך, ככוהני דת.
באנסטזיז, ממול למתחם שבו על האבן הונחה גופתו של ישוע המשיח והיתה עדה לתקומתו מן המתים, האירוע נחוג בהיבט מיוחד: אחדות של רז חג הפסחא זורח ובהיר בבירור. "כעת ב-טרידום של חג הפסחא, באירוע זה שנחוג, אנו מתקרבים לשיא של האמונה שלנו וללב ליבה, במובן של מותו ותחייתו של האדון ישוע." בדרשתו, אמר מונסיניור טוואל, ובהזכירו כי גישתו של ישוע מתבטאת בהוחדה "כמונו, ישוע, אהב את החברות; כמונו, הוא ידע כאב וסבל. האהבה שביטא בסעודה שלו עדיין מזינה אותנו, כאשר אנו מתקרבים להוחדה הקדושה. מה שהוא העניק לנו, הוא רצה להעניק שוב ושוב. אין זה מודל שיש לחקות, כהנצחה פשוטה, אלא להטמיע בה את חייו. שלו."
מעשה של אהבה, כמו רחיצת רגלי השליחים, שחזר עליה הפטריארך לפני הברכה של השמן הקדוש – עבור החולים והקטקומניות – וההקדשה של ישוע המשיח. "ישוע ביצע מעשה שרק עבדים עשו, הוא הופך לזעיר ולפגיע. זהו מעשה שקשה לקבלו, אולם פטרוס והשליחים יכלו להבין את הרז של בן האלוהים רק בתנא י שקיבלו והפנימו את המעשה של האהבה ושל הענווה. עלינו לתת לנו להירחץ, לתת לעצמנו להיסלח על ידו של ישוע, להיות האובייקט של הרחמים האלוהיים. שני המעשים הללו של האירוע מעבירים את המשמעויות כפי שהן: ההוחדה [אוכריסטיה], הלחם והיין האמיתיים, שהינם המקור לכל פעולותינו לאחינו ואפילו לאויבנו.
הטקסט – מאת סרנה פיסיריאלו
תמונות – מרקו גבסו
לאחר סעודת האדון המכובדת והטקסית של הבוקר, דלתות כנסיית הקבר נסגרו. הקבר אינו ריק עוד, הוא היה למקום שבו נערת הסקרמנט הקדוש. חלק מהמאמינים אפשרו לנעול אותם מבפנים, בבזיליקה השקטה של התחייה, על מנת לקלוט ולהפנים את שמחת חג הפסחא ברגעים מעטים ראשונים אלו.
פתיחת הדלתות בשעות אחר הצהריים היתה ייחודית. ראשית, משום שהמפתח לבזיליקה נמסר לחצי שעה לסגן הקוסטוד, האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, ע"י שומריו הבלתי רגילים, משפחת נוסייבה המוסלמית וג'ודה. יחד הם לקחו אותו בתהלוכה מהמנזר של סאן סלבטורה [המושיע הקדוש] לכנסיית הקבר.
שנית, המשטרה המקומית שהיתה צריכה לשמור על הקהל הרב של עולי הרגל יכלה גם להיכנס, אולם הדלתות נפתחו רק למספר דקות שבהם ניתן היה להיכנס עד הערב. צעקות וצרחות לא שינו דבר וחצי דבר. הפרנציסקאנים הורשו להיכנס, מלווים בסמינריסטים של הפטריארכיה הלטינית, כחלק מהחוק [קאנון] של כנסיית הקבר וממוני סניור ויליאם שומלי היה לנציג הפטריארכיה. רק כ-20 מאמינים יכלו להצטרף אליהם בטקסים של אחרי הצהריים: ההערצה של הסקרמנט הקדוש, הטקסים של ה"טנבראה" ותפילת הערבית. היה זה רק האח הפרנציסקאני ארמנדו, אשר ניצח על המקהלה הפרנציסקאנית, ויכול היה להיכנס לבזיליקה.
כנסיית הקבר היתה שקטה ורגועה במהלך רגעי השקט של הליטורגיה, בקפלה של הקופטים, ואפילו מטוטלת של שעון מתקתק רגיל יכלה להישמע!
כמעט כל המשתתפים מצאו מקום לפני הקבר, כך שהבניינים הריקים יכלו להיראות בכל יופיים הארכיטקטוני, ואולי אף להודות לתורמים הגדולים הסלאביים שבזכותם העמודים היו נקיים יותר מתמיד. ההיקף של הקבר והמסדרונות הציעו גם הם מראה מואר יותר.
בשעה שש בערב, כאשר הדלתות נפתחו, רוב עולי הרגל שחיכו ששן עזבו. האחרים שקיוו להיכנס התאכזבו שוב.
זהו עדיין רגע של תפילה ושל דממה.
טקסט ותמונות מאת – מארי ארמל ביאליו