הוא כוהן-דת. הוא חווה את השבוע הגדול לראשונה בחייו בירושלים. כבר בשבע בבוקר, כאשר הסתיימה סעודת-האדון שערך הפטריארך בכנסיית הקבר, הוא אמר לי, מתקשה למצוא את המילים: "זה באמת משהו!". הוא היה מרוגש. כמה פעמים היום, דרכנו הצטלבו בעיר הקודש, כשאנו נפגשים בטכסים הרבים אשר היו פזורים בנקודות שונות בעיר. בנוסף לטכסים שמארגנת הקוסטודיה, ואשר אחרי הצהרים התמקדו בכנסיית הקבר ובחדר הסעודה-האחרונה, מרבית הקהילות חגגו לפחות פעם אחת היום. ירושלים דמתה לכוורת תפילות, ועולי הרגל הרבים הסתובבו מפה לשם.
יש פה טכסים לטעמם של כולם, בכל השפות ולכל הגיליים. וכך, זו השנה השנייה ברציפות שבה הקוסטוד של ארץ הקודש, האב פייר-בטיסטה פיצאבאלה, ערך את טכס רחיצת הרגלים בקפלת הסעודה האחרונה, כשהוא רוחץ את רגליהם של ילדים מהקהילה. לנגד עיניהם המופתעות והנדהמות של הצליינים, אשר הביעו חיבה ומעט קנאה, הוא רחץ רק את רגלי הילדים. הם הקשיבו לשירים בערבית, אשר לווו באורגן נייד.
נדמה שהילדים חששו פחות מהמבוגרים, שהרי אלה קיבלו את המחווה הזו בבוקר מאת הפטריארך בזמן סעודת-האדון או אחרי הצהריים בכנסיית הגואל. הם נראו מאושרים, וכמוהם גם הקוסטוד. קבוצות רבות נהרו אל חדר הסעודה-האחרונה, אל המקום בו כונן ישוע לראשונה את סעודת-האדון. אכן, זהו הרז של היום. הצליינים בעיר הגיעו בהמוניהם, ומדברים על מספר שיא של מבקרים מאז שנת 2000. גם חדר הסעודה-האחרונה הוצף בצליינים כולל קבוצה של פרנציסקאנים אשר הגיעו לשם ב 3:30 אחר הצהרים.
בשעה זו של היום, מרבית הנזירים הפרנציסקאנים התאספו לתפילה על יד קבר ישוע, ביחד עם פרחי הכהונה של פטריארכייה הלטינית של ירושלים. כל הדלתות היו סגורות, על פי המסורת של הקוסטודיה, ואז דלת אחת נפתחה בעבורם בשעות הצהרים המוקדמות, לאחר שהמפתחות שניתנו לנציג הקוסטודיה, האב ארטמיו וויטורס, הוחזרו כדי להיכנס אל הקבר.
בשעה 18:30 בערב, שוב הצטלבה דרכי בזו של כוהן-הדת. למעשה, החלפנו מבטים, וראיתי שעיניו מעורפלות עם רגשות. חשתי שהוא נכנס כמעט לגמרי אל עצמו, כנראה כדי לכוון את עודף האושר לאפיקים פנימיים. וכך, לפני לחם-הקודש (איוכרסטיה), אשר הוצג בזמן השעות הקדושות של לילה זה בירושלים, נדמה היה לי שיכולתי לשמוע את ליבו הפועם. ואם לא היה עוצר את עצמו, אני חושבת שהיה מתחיל לרקוד לקצב שמחתו, כמו דויד שרקד לפני ארון הקודש.
לאחר שהשמחה מילאה את אילו שקיבלו את לחם-הקודש, החלה תפילת הערבית בגת שמנים. שם הונצחה השעה שבה חווה ישוע בגידה ועינויי נפש. אפשר לומר בהחלט שיום חמישי הגדול בירושלים הוא: "באמת משהו!".
Mab
יש פה טכסים לטעמם של כולם, בכל השפות ולכל הגיליים. וכך, זו השנה השנייה ברציפות שבה הקוסטוד של ארץ הקודש, האב פייר-בטיסטה פיצאבאלה, ערך את טכס רחיצת הרגלים בקפלת הסעודה האחרונה, כשהוא רוחץ את רגליהם של ילדים מהקהילה. לנגד עיניהם המופתעות והנדהמות של הצליינים, אשר הביעו חיבה ומעט קנאה, הוא רחץ רק את רגלי הילדים. הם הקשיבו לשירים בערבית, אשר לווו באורגן נייד.
נדמה שהילדים חששו פחות מהמבוגרים, שהרי אלה קיבלו את המחווה הזו בבוקר מאת הפטריארך בזמן סעודת-האדון או אחרי הצהריים בכנסיית הגואל. הם נראו מאושרים, וכמוהם גם הקוסטוד. קבוצות רבות נהרו אל חדר הסעודה-האחרונה, אל המקום בו כונן ישוע לראשונה את סעודת-האדון. אכן, זהו הרז של היום. הצליינים בעיר הגיעו בהמוניהם, ומדברים על מספר שיא של מבקרים מאז שנת 2000. גם חדר הסעודה-האחרונה הוצף בצליינים כולל קבוצה של פרנציסקאנים אשר הגיעו לשם ב 3:30 אחר הצהרים.
בשעה זו של היום, מרבית הנזירים הפרנציסקאנים התאספו לתפילה על יד קבר ישוע, ביחד עם פרחי הכהונה של פטריארכייה הלטינית של ירושלים. כל הדלתות היו סגורות, על פי המסורת של הקוסטודיה, ואז דלת אחת נפתחה בעבורם בשעות הצהרים המוקדמות, לאחר שהמפתחות שניתנו לנציג הקוסטודיה, האב ארטמיו וויטורס, הוחזרו כדי להיכנס אל הקבר.
בשעה 18:30 בערב, שוב הצטלבה דרכי בזו של כוהן-הדת. למעשה, החלפנו מבטים, וראיתי שעיניו מעורפלות עם רגשות. חשתי שהוא נכנס כמעט לגמרי אל עצמו, כנראה כדי לכוון את עודף האושר לאפיקים פנימיים. וכך, לפני לחם-הקודש (איוכרסטיה), אשר הוצג בזמן השעות הקדושות של לילה זה בירושלים, נדמה היה לי שיכולתי לשמוע את ליבו הפועם. ואם לא היה עוצר את עצמו, אני חושבת שהיה מתחיל לרקוד לקצב שמחתו, כמו דויד שרקד לפני ארון הקודש.
לאחר שהשמחה מילאה את אילו שקיבלו את לחם-הקודש, החלה תפילת הערבית בגת שמנים. שם הונצחה השעה שבה חווה ישוע בגידה ועינויי נפש. אפשר לומר בהחלט שיום חמישי הגדול בירושלים הוא: "באמת משהו!".
Mab