עבור הקוסטודיה של ארץ הקודש, יום החג של פרנסיס הקדוש תמיד הינו בעל צביון מיוחד. בנוסף לארגון המסודר והמורכב של קבלת הפנים לאורחים, אשר היו מורכבים וקשים יותר למנזר המושיע הקדוש (סאן סאלבטורה), שבירושלים, עקב עבודות שיפוצים במתחם המנזר. מעל לכל והחשוב מכל היתה התפילה, שהוכנה במהלך מספר ימים, על מנת לחגוג את החג המיועד לאיש הקטן והעני, שבעקבותיו הפרנציסקאנים הולכים.
תפילת הערבית הראשונה, בנוכחותו של הקוסטוס של ארץ הקודש, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, הינה אירוע המספק את האפשרות לאחים לחדש את נדריהם מעת לעת באופן מסורתי; השנה היו עשרה אחים שעשו כן. לפני שהם התקרבו לקוסטוס, הוא פנה אליהם והזכיר להם כי בנוכחות רבים מאחיהם את מה שהם מתחייבים ליטול על עצמם. הקוסטוס ביסס את דבריו על המסר של המזכיר הכללי של המסדר [הפרנציסקאני], וכמו כן הזכיר כי פרנסיס הקדוש מזמין אותנו לבצע בחירה רדיקאלית בין האל ובין העולם. אנו הפרנציסקאנים בכנסייה וחיים כאחים באחווה, בעיקר מכיוון שרבות מהקהילות בקוסטודיה מונות שלושה אחים או אף פחות מזה. "אח הינו מתנה מן האל".
בסופה של תפילת הערבית, התקנון של פרנסיס הקדוש הונצח לפני אירוע החג המרכזי. חגיגת היום של פרנסיס הקדוש היוותה המשך לסמינריסטים הפרנציסקאנים ולסמינריסטים של "האב הלבן"
אם הכנסייה היתה מלאה בעת תפילת הערבית לפני החג עצמו, היא היתה מלאה עד אפס מקום בסעודת האדון [מיסה בלעז] בתאריך ה-4 לאוקטובר. בהמשך למסורת הקיימת, האב הדומניקני גאי טרדיב, האחראי הקודם של מנזר סן אטיין [סטפן הקדוש], ערך את סעודת האדון יחד עם הפטריארך הלטיני של ירושלים, פואד טואל, הקוסטוס של ארץ הקודש ו-90 כוהני דת. הטקס הביא את האנשים המכובדים ביותר ועד הענווים ביותר בצוותא, את הצעירים ביותר ועד המבוגרים ביותר, יחד עם ארבעה קונסולים ממדינות לטיניות (צרפת, ספרד, בלגיה ואיטליה) או נציגיהם, ומשתתפים מירושלים, כולל אחים ואחיות לאמונה מקהילות דתיות רבות מירושלים.
כולם היו מאוחדים בליבם והודו לאל על המתנה של פרנסיס הקדוש לכנסייה. המקהלה הנפלאה של הקוסטודיה שרה היטב, וצירפה את קולה לקולות הקהל
האח הרווה פאנסאט, המנהל החדש של מכון התנ"ך [אקול ביבליק] נשא את הדרשה. הוא הזמין את הנקהלים להתבונן מעבר לאופי הלירי של ההליכה בעקבות פרנסיס הקדוש באמצעות ויתור על הדימוי העצמי של כל אחד מאיתנו. "הויתור אינו כאב פשוט; הוא ההתרגעות עם ישוע, האושר עם פרנסיס, השלום והרחמים עם השליח שאול [פאולוס]…..תן לנו להסכים ולוותר כך שנוכל להאמין בעצמנו שנוכל להיות מה שהאל רצה שנהיה, כפי שהאל מכיר אותנו". דבר זה הזכיר לנו בזמן שהטקס נמשך, להכיר בישוע במהלך סעודת האדון. כולם הכירו מחדש באל והלכו מחדש בעקבותיו ובעקבות מה שעיצב פרנסיס הקדוש; אחר כך נאספו כולם בעקבות ההזמנה מטעמו של האח פיירבטיסטה לכיבוד ולקבלת הפנים, ולאחר מכן קהילת המושיע הקדוש (סאן סאלבטורה) ואורחיהם פרשו לאכול ארוחה חגיגית ובאווירת האחווה.
Mab
תפילת הערבית הראשונה, בנוכחותו של הקוסטוס של ארץ הקודש, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, הינה אירוע המספק את האפשרות לאחים לחדש את נדריהם מעת לעת באופן מסורתי; השנה היו עשרה אחים שעשו כן. לפני שהם התקרבו לקוסטוס, הוא פנה אליהם והזכיר להם כי בנוכחות רבים מאחיהם את מה שהם מתחייבים ליטול על עצמם. הקוסטוס ביסס את דבריו על המסר של המזכיר הכללי של המסדר [הפרנציסקאני], וכמו כן הזכיר כי פרנסיס הקדוש מזמין אותנו לבצע בחירה רדיקאלית בין האל ובין העולם. אנו הפרנציסקאנים בכנסייה וחיים כאחים באחווה, בעיקר מכיוון שרבות מהקהילות בקוסטודיה מונות שלושה אחים או אף פחות מזה. "אח הינו מתנה מן האל".
בסופה של תפילת הערבית, התקנון של פרנסיס הקדוש הונצח לפני אירוע החג המרכזי. חגיגת היום של פרנסיס הקדוש היוותה המשך לסמינריסטים הפרנציסקאנים ולסמינריסטים של "האב הלבן"
אם הכנסייה היתה מלאה בעת תפילת הערבית לפני החג עצמו, היא היתה מלאה עד אפס מקום בסעודת האדון [מיסה בלעז] בתאריך ה-4 לאוקטובר. בהמשך למסורת הקיימת, האב הדומניקני גאי טרדיב, האחראי הקודם של מנזר סן אטיין [סטפן הקדוש], ערך את סעודת האדון יחד עם הפטריארך הלטיני של ירושלים, פואד טואל, הקוסטוס של ארץ הקודש ו-90 כוהני דת. הטקס הביא את האנשים המכובדים ביותר ועד הענווים ביותר בצוותא, את הצעירים ביותר ועד המבוגרים ביותר, יחד עם ארבעה קונסולים ממדינות לטיניות (צרפת, ספרד, בלגיה ואיטליה) או נציגיהם, ומשתתפים מירושלים, כולל אחים ואחיות לאמונה מקהילות דתיות רבות מירושלים.
כולם היו מאוחדים בליבם והודו לאל על המתנה של פרנסיס הקדוש לכנסייה. המקהלה הנפלאה של הקוסטודיה שרה היטב, וצירפה את קולה לקולות הקהל
האח הרווה פאנסאט, המנהל החדש של מכון התנ"ך [אקול ביבליק] נשא את הדרשה. הוא הזמין את הנקהלים להתבונן מעבר לאופי הלירי של ההליכה בעקבות פרנסיס הקדוש באמצעות ויתור על הדימוי העצמי של כל אחד מאיתנו. "הויתור אינו כאב פשוט; הוא ההתרגעות עם ישוע, האושר עם פרנסיס, השלום והרחמים עם השליח שאול [פאולוס]…..תן לנו להסכים ולוותר כך שנוכל להאמין בעצמנו שנוכל להיות מה שהאל רצה שנהיה, כפי שהאל מכיר אותנו". דבר זה הזכיר לנו בזמן שהטקס נמשך, להכיר בישוע במהלך סעודת האדון. כולם הכירו מחדש באל והלכו מחדש בעקבותיו ובעקבות מה שעיצב פרנסיס הקדוש; אחר כך נאספו כולם בעקבות ההזמנה מטעמו של האח פיירבטיסטה לכיבוד ולקבלת הפנים, ולאחר מכן קהילת המושיע הקדוש (סאן סאלבטורה) ואורחיהם פרשו לאכול ארוחה חגיגית ובאווירת האחווה.
Mab