יום חמישי, ה-12 במאי. כל התלמידים מכל בתי הספר של ארץ הקודש, כל אחד מכיתתו והובחנו זה מזה בכובעים צבעוניים, הובלו ע"י מוריהם, לקחו חלק בשמחה ב"יום הספורט".
אחרי הצהריים, בסמוך לטיילת היפה של יפו, התקיימו מספר משחקים הדורשים ריכוז ומאמץ ספורטיבי שהמתינו להם בחצר הגדולה בבית הספר.
בעבור אלו מאיתנו שהגיעו לגיל מסוים, נדהמנו מעד כמה משחקים ניתן למצוא בחברה של ימינו. משחקי כדור, משחקים הבוחנים איזון או סחרחורת, עוברים דרך קרני לייזר ותורמים יותר ליום מלא שלום ומאותגר, מלא בשמחה ובחברות.
השנה 12 כיתות, יחד עם הילדים הבוגרים יותר , מכרו כריכים ומשקאות קרים, ואספו סכום כסף מכובד אשר יסייע לממן את המסיבה של סיום השנה. כל זה יכול להוות חלק מפעילות נורמאלית של בית הספר, כולל יום הספורט. ברם, בהתבוננות מעמיקה יותר, ניתן לראות פרטים רבים יותר, בבית ספרנו, שהינם מעבר לאירוע הנוכחי וכיצד ריבוי נקודות אלו הינם חשובים באופן בלתי רגיל.
היה זה שיעור חשוב לנו עבור אנשי המערב של ימינו, המלאים פחד מן האחר. מה שיכול להיחשב כבלתי אפשרי לא רק שיכול להיות אפשרי, אלא נורמאלי, שליו ומלא שמחה. אנו אוספים את הפירות של סינרגיה גדולה, או אף יותר מזה, של שיתוף פעולה גדול. מורה ערבי-אורתודוכסי הינו אחראי על פעילות זו, המורה לספורט, בתפקיד מוביל, הינו יהודי-ישראלי היו בין אלו שנמצאו בכל אזור שבו היה ציוד הספורט.
המורים במשחקים המגוונים הינם נוצרים מקהילות שונות, מוסלמים ויהודים. הצעירים, נוצרים ומוסלמים, הפכו את האווירה לשמחה ובאווירת אחווה עם שאר המשתתפים. המוסיקה, עם שירים מודרניים ומקצבים שצעירים כה מחבבים, שודרו ברמקולים ע"י תקליטן. היה זה יום בארץ אחרת. כה שונה מהחדשות השליליות כל כך אשר בהם אנו מופגזים יום יום. היום התרחש באווירה עם שמחה רבה ובטבעיות חיובית, ונראה שנוצר על מנת להוכיח לנו כי אפשרי לחיות בשלום ובדו-קיום באם אשים רוצים בזאת.
מדליות חולקו לכל המנצחים והגביע ניתן לכיתה שלה הציון הגבוה ביותר בנקודות. המנון בית הספר של ארץ הקודש הושמע, כשכולם שרו ברגש רב, וסימן את סופו של היום.
בסופו של יום, בעוזבי את בית הספר תוך הליכה לעבר המנזר, עייף במקצת, מצאתי את הילדים הבוגרים יותר יושבים על המדרגות ומדברים בידידות. אמרתי "איפה הבית שלכם?", כלומר – "ובכן, מתי אתם הולכים?"". וכיאה לאוריינטלים הם ענו בשאלה "למה, האם בית הספר הוא לא הבית שלנו?", כלומר התכוונו לומר כי זה כיף לנו להישאר כאן ואנו חשים בבית. תשובתם הזכירה לי משהו…ולא הוספתי לומר עוד.
הבעתי את תודתי להם בחיוך ופילסתי את דרכי ביניהם, ממשיך עם אור בלב את הדרך למנזר. תודה לאל.
האח הפרנציסקאני ארטורו ואסאטורו
מנהל בית הספר התיכון של ארץ הקודש, יפו
אחרי הצהריים, בסמוך לטיילת היפה של יפו, התקיימו מספר משחקים הדורשים ריכוז ומאמץ ספורטיבי שהמתינו להם בחצר הגדולה בבית הספר.
בעבור אלו מאיתנו שהגיעו לגיל מסוים, נדהמנו מעד כמה משחקים ניתן למצוא בחברה של ימינו. משחקי כדור, משחקים הבוחנים איזון או סחרחורת, עוברים דרך קרני לייזר ותורמים יותר ליום מלא שלום ומאותגר, מלא בשמחה ובחברות.
השנה 12 כיתות, יחד עם הילדים הבוגרים יותר , מכרו כריכים ומשקאות קרים, ואספו סכום כסף מכובד אשר יסייע לממן את המסיבה של סיום השנה. כל זה יכול להוות חלק מפעילות נורמאלית של בית הספר, כולל יום הספורט. ברם, בהתבוננות מעמיקה יותר, ניתן לראות פרטים רבים יותר, בבית ספרנו, שהינם מעבר לאירוע הנוכחי וכיצד ריבוי נקודות אלו הינם חשובים באופן בלתי רגיל.
היה זה שיעור חשוב לנו עבור אנשי המערב של ימינו, המלאים פחד מן האחר. מה שיכול להיחשב כבלתי אפשרי לא רק שיכול להיות אפשרי, אלא נורמאלי, שליו ומלא שמחה. אנו אוספים את הפירות של סינרגיה גדולה, או אף יותר מזה, של שיתוף פעולה גדול. מורה ערבי-אורתודוכסי הינו אחראי על פעילות זו, המורה לספורט, בתפקיד מוביל, הינו יהודי-ישראלי היו בין אלו שנמצאו בכל אזור שבו היה ציוד הספורט.
המורים במשחקים המגוונים הינם נוצרים מקהילות שונות, מוסלמים ויהודים. הצעירים, נוצרים ומוסלמים, הפכו את האווירה לשמחה ובאווירת אחווה עם שאר המשתתפים. המוסיקה, עם שירים מודרניים ומקצבים שצעירים כה מחבבים, שודרו ברמקולים ע"י תקליטן. היה זה יום בארץ אחרת. כה שונה מהחדשות השליליות כל כך אשר בהם אנו מופגזים יום יום. היום התרחש באווירה עם שמחה רבה ובטבעיות חיובית, ונראה שנוצר על מנת להוכיח לנו כי אפשרי לחיות בשלום ובדו-קיום באם אשים רוצים בזאת.
מדליות חולקו לכל המנצחים והגביע ניתן לכיתה שלה הציון הגבוה ביותר בנקודות. המנון בית הספר של ארץ הקודש הושמע, כשכולם שרו ברגש רב, וסימן את סופו של היום.
בסופו של יום, בעוזבי את בית הספר תוך הליכה לעבר המנזר, עייף במקצת, מצאתי את הילדים הבוגרים יותר יושבים על המדרגות ומדברים בידידות. אמרתי "איפה הבית שלכם?", כלומר – "ובכן, מתי אתם הולכים?"". וכיאה לאוריינטלים הם ענו בשאלה "למה, האם בית הספר הוא לא הבית שלנו?", כלומר התכוונו לומר כי זה כיף לנו להישאר כאן ואנו חשים בבית. תשובתם הזכירה לי משהו…ולא הוספתי לומר עוד.
הבעתי את תודתי להם בחיוך ופילסתי את דרכי ביניהם, ממשיך עם אור בלב את הדרך למנזר. תודה לאל.
האח הפרנציסקאני ארטורו ואסאטורו
מנהל בית הספר התיכון של ארץ הקודש, יפו