יפו: האריתראים הגיעו | Custodia Terrae Sanctae

יפו: האריתראים הגיעו

נאית, הדס, תרדוס, הלנה ואברהם הגיעו לאחרונה לתל-אביב. לאחר תור הסודאנים, עתה תורם של האריתראים, אשר הגיעו לכאן לאחר שעזבו את ארצם הרחוקה. הם סיפרו לי על הרפתקאותיהם וחוויותיהם הקשות. הם רצו להימלט מהעוני, מהקשיים ומהמשטר הצבאי הנוקשה שבו צעירים - בנים ובנות – מחוייבים לשרת בצבא לתקופת זמן בלתי מוגבלת, ללא כל מוטיבציה הגיונית כלשהי. במשך שנים רבות, כמו במקרה של מדינות שבהם קיימת דיקטטורה. הם חוו השחתה פסיכולוגית ופיזית עקב כך.

הם עזבו את אריתריאה כמו ביציאת מצרים. תחנת המעבר הראשונה היתה סודאן, שעלתה להם 700$: כסף זה, כללית, ניתן להם מקרובים שכבר חיים בחוץ לארץ. לאחר התשלום הזה, כולם קיבלו את ההכוונה של הדרך שבה ניתן להגיע למחנה פליטים: זה הכל. לאחר מכן, שנעזבו לגורלם, נטושים ומורעבים, צמאים, חשופים לחום ולקור, לסכנות מצד פושעים, ניצול של נשים צעירות….700$ היה המחיר של המידע. הם הלכו; ברי המזל יכלו לעבור חלק מהמסע צפופים במשאית כמו חיות. ממש כמו חיות – לדבריהם – ללא אפשרות להתנועע, או אפילו להזיז רגל או יד. המסע היה ארוך ולרוב הם נעו בלילה. במהלך היום, הם נחו, מסתתרים, מפחדים ממפגשים לא צפויים ונמנעים מביקורות. זו הדרך העתיקה של המסע, שנשאר כשהיה, ובחלקו כלל הליכה במדבר, ששם אורך המסע מחושב לפי מספר הלילות.

התשלום השני נעשה במצרים. עוד 700$ עבור מעבר נוסף קשה ובעייתי. היו הרבה בדיקות. אלו שרצו לקחת סיכון רב יותר והיו בעלי אפשרות כלכלית רבה יוותר, הלכו למערב, לעבר לוב ומחופיה קיוו להגיע לאירופה בהפלגה על ספינות רעועות שבשימוש ואשר נראות בטלוויזיה כיום. המחיר לסיכון גבוהה זה היה רב ביותר.

עבור האחרים, מעבר בחצי האי סיני, באמצע המדבר היתה האופציה הנותרת. על מנת לשרוד, הם אכלו מעט ביסקוויטים; הם שתו מים מעורבבים בדלק, על מנת לחיות על המינימום. הגבול עם ישראל היה המסוכן ביותר. החיילים המצרים ירו על כל מי שניסה להתקרב לגדר המתכת הגבוהה עם חוטי טייל למעלה. עבור רבים – יותר מדי - המסע הסתיים כאן, כאשר נורו למוות. היה פחד רב אולם הייאוש, הרצון לחיות והאינסטינקט לשרוד עורר את המוטיבציה לטפס על הגדר ולקפוץ לשטח ישראלי; חלק מהנשים עשו כך, עייפות ובכוחותיהם האחרונים, כשילדיהם עליהן. הם הגיעו לארץ המובטחת שבה ניתן להם מקלט מדיני כפליטים פוליטיים.

הם נשארו בישראל עם ניירת שמתחדשת כל חודשיים או שלוש, שהינה התקופה שבה מותרת שהות ארעית.

כל אלו שפגשתי היו כולם נוצרים. לאחר שהות בבית חולים על מנת להחלים, הם החלו לעבוד בעבודות שהוצעו להם: ניקוי דירות וחנויות ומסעדות. הם לא יודעים מה צופן להם העתיד ואין להם עודף ציפיות. אף על פי כן, הם מודים לאל שהניח להם לבטוח בו. הם אינם יכולים לשוב אחורנית. כאן – הם אומרים – יש עבודה, אוכל, והרבה פירות. בעבודה, הם שולחים כסף מועט למשפחותיהם ששרדו במצב של צרכים קיצוניים.

יש בידי האפשרות לבקר את חלקם. הלכתי לדירותיהם, במרתף ליד התחנה המרכזית בתל-אביב, באזור שהפך לסביבה פופולארית עבור עובדים זרים. הן ביקשו שאנסה את המאכלים המסורתיים שלהם והציעו לי קפה שהוכן בטקסיות רבה. הם אכלו בשימוש ביד ימין באיסוף המזון, מעט כמו אנשים עניים אשר מכבדים את המסורת של המזון המועט כל כך, מחולק לכולם מצלחת אחת. כמו מעדן, הם נתנו לי כף. חבל בחלק השני של החדר שתלויים עליו בגדי ילדה קטנה לייבוש. סמל לחיים חדשים. בפינה אחת, ג’ורג’, בן מספר חודשים, ישן בשלווה, מוגן ע"י תמונה קדושה שהונחה בעריסתו. אימו לא היתה בבית, חיפשה עבודה. ג’ורג’ נותר עם חברה צעירה אשר חלקה את הדירה וסייעה בטיפול בתינוק. גם היא אימא: אימא לילדה בת שנתיים, דיאנה, ובן תינוק, רוביאל, בן מספר שבועות. היא גם כן אימא לג’ורג’. אמהות אלו עוזרות האחת לרעותה. הכוח לשמור על החיים מביאים לסימני תקווה ושמחה.

חייהם אלו הינם קשים, ועדיין השלווה לא נעלמה מפניהם. הם ממשיכים באמונתם באל.

האח הפרנציסקאני ארטורו ואסאטורו