אחים ואחיות יקרים,
כל אחד מאתנו עבר את החוויה הכואבת של אובדן אדם אהוב: הורה, אח, בן זוג, ילד, או חבר. זהו רגע של סבל, חושך וייאוש שנופל על כל אחד מאתנו, ואינו ניתן לכימות. הדמעות זולגות ללא שליטה, והיבבות חותכות לנו את המילים בגרוננו. ככל שהאובדן טרגי יותר (תאונה, מחלה ממושכת וכואבת, מוות פתאומי) כך אנו נאבקים יותר לעכל את חווית האובדן הבלתי הפיך שאנו קוראים לה מוות.
אז נשאלת השאלה: "למה?" לא השאלה הפילוסופית לגבי המשמעות הסופית של מה שקרה, אלא השאלה הקשורה לאדם הקונקרטי שנפטר ולמשמעות שהייתה לאדם עבורנו: "למה זה קרה לו או לה שהוא מת ככה?" מה שאומר בו זמנית: "למה זה קרה לי שאיבדתי אותו או אותה?".
אבל אף אחד מאתנו לא חווה מה זה אומר לגלוש באופן בלתי הפיך אל תעלומת המוות, להרגיש את החיים נוטשים אותנו ולהרגיש נטושים על ידי החיים, להרגיש את הקור והחושך משתלטים בהדרגה על גופנו ונפשנו ולנשום את נשימתנו האחרונה. , שוקעים במוות עם הפחד שאנחנו עומדים לשקוע אל האין.
הפסחא של ישוע מדבר אלינו על תחייתו ומזכיר לנו שזו לא חזרה מממלכת המתים, זה לא מציאה פתאומית לעצמנו כמו לאחר תרדמת או מוות לכאורה, אלא זה חציה, זהו - בדיוק - מעבר לעבר צורת חיים כל כך חדשה ומלאה עד שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין אותה.
חוסר היכולת של מרים המגדלית לזהות את ישוע שקם ואז ההפתעה שלה כשהיא שומעת את שמה ולבסוף את רצונה הלא מציאותי לשמור עליו, זו התגובה שהמפגש עם הקם גורם לנו בני האדם המסכנים.
זו אותה חוויה שחוו אותה תלמידי אמאוס בדרכם. המפגש עם ישוע שקם אינו המפגש עמו כמת וכמי שהוחזר לחיים אלא הוא המפגש עם מי שחי כעת באלוהים; זהו המפגש עם ישוע שגופו, כלומר, אנושיותו, משתנה כעת לחלוטין בכוחה של רוח הקודש; המפגש עם ישוע הוא שמראה לנו בעצמו מה גם אנחנו נהיה כשנחיה יחד איתו, בצורת הפסחא המפוארת שלו, חווית המוות, המובנת כעת כמעבר למוות ומעבר לו.
הקבר הריק שממנו אני מדבר אליכם הוא לא תפאורה של סרט שמספר סיפור שהומצא על ידי גברים שצריכים להשלות את עצמם שהמוות הוא לא הסוף של הכל. הקבר הריק שממנו אני מדבר אליכם הוא המצאה של אלוהים שהוא אבינו ואהב כל אחד מאתנו עד כדי כך שהוא שלח את בנו לחלוק את חיינו, עד הסוף, אפילו עד כדי חוויה של המוות עצמו; להבטיח שהבן הזה יוכל לקחת אותנו ביד ולהוביל אותנו דרך המוות כדי שנוכל לחיות באלוהים, להיות מסוגלים לחיות בצורה מלאה, להיות מסוגלים לחיות לנצח, להיות מסוגלים לחיות בדרך חדשה, לקום לתחייה יחד איתו.
זו הסיבה שתקווה עולה מהקבר הריק הזה; תקווה שמסוגלת להאיר אפילו את החוויות הגרועות ביותר של חיים ומוות שבהן אנו יכולים למצוא את עצמנו שקועים היום.
זו הסיבה שמהקבר הריק הזה אני מרגיש שאני יכול להגיד לכם בלי לחשוש שזו תהיה אשליה: חג פסחא שמח, כי האדון ישוע באמת קם. חג פסחא שמח, הבה נקום איתו גם! הללויה
חג פסחא שמח!
