"וימת שם משה עבד ה’ בארץ מואב על-פי ה’. ויקבר אותו בני בארץ מואב מול בית פעור ולא-ידע איש את-קבורתו עד היום הזה" (דברים, פרק ל"ד, פס’ 5-6).
ביום שבת, ה-1 לנובמבר, בחג של כל הקדושים, ידענו את הקבר של האח הפרנציסקאני מיקלה פיצירילו ז"ל. לא רצינו שיהיה זה במועד כה קרוב. אולם כשראינו אותו נקבר שם, בפסגת הר נבו, דבר זה הביא לנו נחמה כלשהי. בהמשך לדוגמא של האח הפרנציסקאני ג’רום מיחאיק (האב גרמאנה, שנפטר בשנת 1960), מחדש ההתעוררות של טקס יום הזיכרון למשה החל משנת 1935 ונקבר בחצר המנזר; האח מיחאיק הפקיד את האח מיקלה לאדמה שבהר נבו, שהינה כמו איחוד מחדש עם אהבתו הגדולה ביותר.
אין זה אפשרי לשחזר את עבודתו של האח מיקלה או את מה שהשיג בגבעה זו בירדן, אולם מקום זה מסכם היטב לא רק את עבודתו, אלא את האח מיקלה עצמו.
שם, הוא חי את אהבתו הרבה לארץ הקודש שבה הילך, כמובן, אולם גם הרהר; שם, בערה בו התשוקה למחקר ארכיאולוגי שאותו מימש בפועל, במקום זה ובכל מקום אחר; שם, משיכתו לכתבי הקודש, מה שהם חושפים ומה שעדיין מסתירים; שם, אהבתו לאומנות, לכל אומנות בכל עת; שם, אהבתו למין האנושי, בראש ובראשונה למשפחתו ולאחיו הפרנציסקאנים, אותם אהב לקבל בשמחה (ולהעסיקם בעבודה); שם, אהבתו לעבודת צוות, אהבתו למתנדבים שבאו לסייע לו ולסטודנטים של בתי הספר לפסיפס (במדבא וביריחו). שם, אהבתו לאל, שעבורו ערך את הליטורגיה הייחודית, ואשר השיפוצים המתמשכים היו כה יקרים לליבו עד שהתעכבו בשעה שהמתינו לשובו של מיקלה.
הוא אהב. הוא גם היה אהוב. כפי שמוכח באמצעות שיחות הטלפון והעדויות המגיעות מכל מקום למכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, למנזר ההצלפה, לקוסטודיה של ארץ הקודש ולמשלחת ברומא. כהוכחה נוספת, הכנסיות המלאות מפה לפה באיטליה, בטקס הלוויה בבזיליקה של אנת’וני הקדוש והיום – בירדן, בקהילת סוויפיה. החל מהעובדים, דרך השרים ועד לנסיך, שוב נאספו סביבו כל האנשים שבליבם נגע. נגיעה שלעיתים היתה מהירה מדי, כפי שאחד מחבריו, פרנקו קארדיני, כתב: "הוא היה אדם רחב לב, אולם הוא שנא להתפשר ואהב את האמת. לא היה זה נדיר, אי לכך, שהוא התווכח עם אדם כלשהו שאותו רצה מיקלה לשנות." לעיתים, בגלל שהיה בעל אישיות "נמהרת ועשויה ללא חת" , כפי שנזכר הקוסטוס, פיירבטיסטה פיצהבלה, הוא גם נפגש עם חבריו או עם אחיו בקוסטודיה והצליח לעיתים להכעיסם.
אחיו הפרנציסקאנים בקוסטודיה רצו להגיע בהרכב מלא, מכל ארץ הקודש, כולל מירדן ומסוריה, ובכך להראות את חיבתם, כמו גם את הכבוד שרכשו לו ואת הערכתם הרבה.
רבים היפנו את הזרקור למיקלה. חלקם, כמו האחים הפרנציסקאנים יוג’ניו אליאטה וכרמלו פאפאלארדו בהר תבור, כמו האח הפרנציסקאני סטפאנו דה-לוקה במגדלה – הנותרים ימשיכו את עבודתם המדעית, כפי שמיקלה עצמו המשיך את עבודת עמיתיו ; עמיתים אלו שבעקבותיהם עבד מיקלה הינם האחים הפרנציסקאנים סילבסטר סאלר (נפטר ב- 1975), בלרמינו באגאטי (נפטר ב- 1990) ו-ווירג’יליו קורבו (נפטר ב-1991), כאשר אין לשכוח את העבודות העכשוויות של האחים סטניסלב לופראדה ו-ג’ובאני לוקה, שהינם גם כן הארכיאולוגים של הקוסטודיה.
במעבר הגבול שבבית-שאן, קבוצה שכללה כארבעים איש, ברובם פרנציסקאנים, הציגו את עצמם. הם הגיעו ברגע שהמעבר נפתח, אולם הם נאלצו להמתין בתואנה של כשל במערכת המחשבים. ההמתנה סיכנה את יכולתם להשתתף בסעודת האדון [מיסה בלעז]. לאחר שעתיים של המתנה, הם ידעו שהם יוכלו להגיע במחצית של סעודת האדון. קבוצה אחת התייאשה ושבה על עקבותיה, כשעצב רב שורר בנפשם. נותרו 24 איש, שנאלצו לעבור מנקודת ביקורת אחת לשנייה משני צידי הגבול וזאת אף על פי ההתערבות הממשלתית הן מהצד הישראלי והן מהצד הירדני (ארמון המלוכה); הם נאלצו להמתין כשעתיים נוספות. אולם אלו שנשארו בבית שאן נשארו איתנים במקומם. לפחות יוכלו להגיע לטקס הקבורה בהר נבו, שעתיים מבית שאן ברכב. הקו האווירי בין ירושלים ובין הר נבו הינו 47 מיילים; בפועל, לקח להם שמונה שעות להגיע מנקודת המוצא אל נקודת היעד.
בעמאן ניסו לדחות את סעודת האדון [מיסה בלעז] ככל הניתן על מנת להמתין למשתתפים, למשל לאנשים רשמיים ממשרד התרבות, נציגי מדאבא, נציגי משרד הארכיאולוגיה והעתיקות של ירדן, נציגי הנסיך חסן, נציגי הוואקף ושגרירי איטליה וספרד. מונסיניור פואד טוואל ערך את סעודת האדון, כשנעזר בקוסטוס של ארץ הקודש, פיירבטיסטה פיצהבלה; סגן הקוסטוס, ארטמיו ויטורס; כוהני דת פרנציסקאנים מירדן ומסוריה ומן הפטריארכיה, שהיו חברים של האח מיקלה במהלך ארבעים שנות שירותו בארץ הקודש ובירדן. בנוסף לכך, היתה גם נציגות לכנסיות המזרחיות, לאחר ששלחו נציג אחד או יותר מחבריהם. סעודת האדון נערכה בשפה הערבית - והטקסט היה שייך לחג כל הקדושים, אולם השירים היו שייכים לסעודת האדון המאפיין טקס קבורה.
הכנסייה היתה מלאה מפה לפה ואותה דביקות אפיינה הן את הנוצרים והן את המוסלמים. לאחר סיום סעודת האדון, פמליית הקבורה נסעה למדאבא ולהר נבו, עברה לאט ככל האפשר, כשעדיין ממתינים לאוטובוס מבית-שאן. יותר משעה מאשר התכנון המקורי, לכשהאוטובוס הגיעה בסופו של דבר לשערי המקום, האח מיקלה יכול היה לנוח במקום מנוחתו. הקבורה נערכה כטקס קבורה פרטי הכרוך בכאב, אולם גם עם תקווה; אותה תקווה שאותה האח מיקלה ייחס למשה, כאשר כתב כי "הוא נקבר עם חזון של תקווה כי הוא יהרהר מפסגת ההר בעיניו שלו".
האח מיקלה ינוח על משכבו בהר נבו, לצידו של האח הפרנציסקאני ג’רום מיחאיק; האח מיקלה עוד בחייו הקפיד להניח פרחים מלבלבים על קברו של ג’רום, למרות הידיעה כי החום הצפוי יכה שם לעיתים קרובות.
קודם לכן, ארון המתים עבר בפעם הראשונה בין המעברים, נישא על כתפי חבריו. היה זה רגע מרגש במיוחד. בפעם האחרונה, הארון עמד למרגלות הצלב גדול המימדים, ואשר החולש על האתר כולו ועל העמק. במקום זה הקוסטוס, פיירבטיסטה פיצהבלה, בירך את ארון המתים בפעם הראשונה. בפעם האחרונה הארון הגיע למנזר, ושם היה מוקף ע"י כל הנוכחים ; במקרה זה, המילה "מוקף" היתה מלאת משמעות ולא היתה כלל מילה ריקה מתוכן. תושבים מכפרים סמוכים, העובדים שעימם עבד במשך תקופה ארוכה כל כך, נדחקו מסביב לארון הן כדי לכסותו בחום והן כי קשה היה עבורם להיפרד ממנו. למשך זמן רב, הן משפחתו, אחותו והאחים שנכחו והן משפחתו הפרנציסקאנית לא יכלו להגיע לארונו של מיקלה. עבורם מיקלה היה מורה, אח, כהן דת ואב (דתי) שלהם.
הבאת גופתו של האח הפרנציסקאני מיקלה פיצירילו לירדן לא היתה משימה קלה כלל . היתה זו הפעם הראשונה שאדם זר, שנפטר בארץ זרה, נקבר בירדן. המשרדים הרלוונטיים, אי כך, לא הכירו את הפרוצדורה הכרוכה בכך; הם אפילו לא ידעו באם דבר זה אפשרי כלל. מטלה זו דרשה את ההתערבות של הארמון המלכותי על מנת להתגבר על מכשולים מנהליים.
בפתח הדלת של המנזר, הקוסטוס, סגן הקוסטוס ומשפחתו של האח מיקלה וכמו כן ראש הכפר המתינו למשתתפים על מנת לקבל את תנחומיהם. אולם למרות השעה המאוחרת, האנשים שעזבו היו מעטים ביותר. משפחתו של מיקלה והאחים מהמסדר הפרנציסקאני נשארו גם כן. הם חלקו את זיכרונותיהם. אין זה קל לחלוק את הזיכרונות האישיים בנוכחות מצלמות ומיקרופונים כשהרבה עיניים אדומות ודמעות, קול חנוק מרגשות נכחו שם. "הוא היה הר געש, תמיד מתפרץ", "ייקח עשור שנים להשלים את כל מה שעשה, את החפירות, השיפוץ, המיזמים, המאמרים, הספרים.", "זהו אובדן עצום עבור הקוסטודיה, אובדן ברור, מודע ובעל הכרה עבור ארץ הקודש. הוא עזר בדרכים כה רבות על מנת שיהיה ידוע לכל ושיהיה נאהב".
"עלינו להתקדם קדימה", הצהיר הקוסטוס והוסיף "עידן חדש נפתח בפני הקוסטודיה. עלינו לשמור את עבודתו חיה ונושמת וללכת בעקבותיו באותה רוח, עם אותה התלהבות, עם אותה תשוקה ואפילו באם זה יתבצע בדרך שונה משום שלאב הפרנציסקאני פיצירילו אין תחליף."
החברים הנטושים ממעבר בית שמש חגגו את סעודת האדון בקפלת המנזר. סעודת האדון החגיגית וסעודת האדון של חג כל הקדושים היתה של כל אלו שהיו באותו יום עם האל. במהלך תקופת זמן זו, קברו של מיקלה זכה לביקורים אין סופיים, בדממה. משם ניתן היה לראות את השמש השוקעת, את הגבעות הצבועות בגוניהם, נוף של יופי משכר. משה מת כפי שהטקסט בעברית ציין "בפיו של האל", תרתי משמע. משה מת "על פי פקודת האל", חלק תרגמו מוות ב"נשיקת האל", כפי שפירשו חכמי התלמוד.
בנשיקה מסר האל את מיקלה פיצירילו על מנת שיגיע לביתו. נרצה לומר כפי שכתוב בתהלים פרק י"ט (פסוק 9) "פקודי ה’ ישרים משמחי-לב. מצות ה’ ברה מאירת עיניים
MAB
"מן ההר שממנו הביט משה עם תקווה לעתיד, גם אני מנסה להתבונן קדימה, רואה כל כך הרבה אנשים צעירים אשר רוצים לחיות בשלום בעולם שלא יכול לסבול יותר מלחמה ושנאה"
האח הפרנציסקאני מיקלה פיצירילו
ביום שבת, ה-1 לנובמבר, בחג של כל הקדושים, ידענו את הקבר של האח הפרנציסקאני מיקלה פיצירילו ז"ל. לא רצינו שיהיה זה במועד כה קרוב. אולם כשראינו אותו נקבר שם, בפסגת הר נבו, דבר זה הביא לנו נחמה כלשהי. בהמשך לדוגמא של האח הפרנציסקאני ג’רום מיחאיק (האב גרמאנה, שנפטר בשנת 1960), מחדש ההתעוררות של טקס יום הזיכרון למשה החל משנת 1935 ונקבר בחצר המנזר; האח מיחאיק הפקיד את האח מיקלה לאדמה שבהר נבו, שהינה כמו איחוד מחדש עם אהבתו הגדולה ביותר.
אין זה אפשרי לשחזר את עבודתו של האח מיקלה או את מה שהשיג בגבעה זו בירדן, אולם מקום זה מסכם היטב לא רק את עבודתו, אלא את האח מיקלה עצמו.
שם, הוא חי את אהבתו הרבה לארץ הקודש שבה הילך, כמובן, אולם גם הרהר; שם, בערה בו התשוקה למחקר ארכיאולוגי שאותו מימש בפועל, במקום זה ובכל מקום אחר; שם, משיכתו לכתבי הקודש, מה שהם חושפים ומה שעדיין מסתירים; שם, אהבתו לאומנות, לכל אומנות בכל עת; שם, אהבתו למין האנושי, בראש ובראשונה למשפחתו ולאחיו הפרנציסקאנים, אותם אהב לקבל בשמחה (ולהעסיקם בעבודה); שם, אהבתו לעבודת צוות, אהבתו למתנדבים שבאו לסייע לו ולסטודנטים של בתי הספר לפסיפס (במדבא וביריחו). שם, אהבתו לאל, שעבורו ערך את הליטורגיה הייחודית, ואשר השיפוצים המתמשכים היו כה יקרים לליבו עד שהתעכבו בשעה שהמתינו לשובו של מיקלה.
הוא אהב. הוא גם היה אהוב. כפי שמוכח באמצעות שיחות הטלפון והעדויות המגיעות מכל מקום למכון הפרנציסקאני לחקר המקרא, למנזר ההצלפה, לקוסטודיה של ארץ הקודש ולמשלחת ברומא. כהוכחה נוספת, הכנסיות המלאות מפה לפה באיטליה, בטקס הלוויה בבזיליקה של אנת’וני הקדוש והיום – בירדן, בקהילת סוויפיה. החל מהעובדים, דרך השרים ועד לנסיך, שוב נאספו סביבו כל האנשים שבליבם נגע. נגיעה שלעיתים היתה מהירה מדי, כפי שאחד מחבריו, פרנקו קארדיני, כתב: "הוא היה אדם רחב לב, אולם הוא שנא להתפשר ואהב את האמת. לא היה זה נדיר, אי לכך, שהוא התווכח עם אדם כלשהו שאותו רצה מיקלה לשנות." לעיתים, בגלל שהיה בעל אישיות "נמהרת ועשויה ללא חת" , כפי שנזכר הקוסטוס, פיירבטיסטה פיצהבלה, הוא גם נפגש עם חבריו או עם אחיו בקוסטודיה והצליח לעיתים להכעיסם.
אחיו הפרנציסקאנים בקוסטודיה רצו להגיע בהרכב מלא, מכל ארץ הקודש, כולל מירדן ומסוריה, ובכך להראות את חיבתם, כמו גם את הכבוד שרכשו לו ואת הערכתם הרבה.
רבים היפנו את הזרקור למיקלה. חלקם, כמו האחים הפרנציסקאנים יוג’ניו אליאטה וכרמלו פאפאלארדו בהר תבור, כמו האח הפרנציסקאני סטפאנו דה-לוקה במגדלה – הנותרים ימשיכו את עבודתם המדעית, כפי שמיקלה עצמו המשיך את עבודת עמיתיו ; עמיתים אלו שבעקבותיהם עבד מיקלה הינם האחים הפרנציסקאנים סילבסטר סאלר (נפטר ב- 1975), בלרמינו באגאטי (נפטר ב- 1990) ו-ווירג’יליו קורבו (נפטר ב-1991), כאשר אין לשכוח את העבודות העכשוויות של האחים סטניסלב לופראדה ו-ג’ובאני לוקה, שהינם גם כן הארכיאולוגים של הקוסטודיה.
במעבר הגבול שבבית-שאן, קבוצה שכללה כארבעים איש, ברובם פרנציסקאנים, הציגו את עצמם. הם הגיעו ברגע שהמעבר נפתח, אולם הם נאלצו להמתין בתואנה של כשל במערכת המחשבים. ההמתנה סיכנה את יכולתם להשתתף בסעודת האדון [מיסה בלעז]. לאחר שעתיים של המתנה, הם ידעו שהם יוכלו להגיע במחצית של סעודת האדון. קבוצה אחת התייאשה ושבה על עקבותיה, כשעצב רב שורר בנפשם. נותרו 24 איש, שנאלצו לעבור מנקודת ביקורת אחת לשנייה משני צידי הגבול וזאת אף על פי ההתערבות הממשלתית הן מהצד הישראלי והן מהצד הירדני (ארמון המלוכה); הם נאלצו להמתין כשעתיים נוספות. אולם אלו שנשארו בבית שאן נשארו איתנים במקומם. לפחות יוכלו להגיע לטקס הקבורה בהר נבו, שעתיים מבית שאן ברכב. הקו האווירי בין ירושלים ובין הר נבו הינו 47 מיילים; בפועל, לקח להם שמונה שעות להגיע מנקודת המוצא אל נקודת היעד.
בעמאן ניסו לדחות את סעודת האדון [מיסה בלעז] ככל הניתן על מנת להמתין למשתתפים, למשל לאנשים רשמיים ממשרד התרבות, נציגי מדאבא, נציגי משרד הארכיאולוגיה והעתיקות של ירדן, נציגי הנסיך חסן, נציגי הוואקף ושגרירי איטליה וספרד. מונסיניור פואד טוואל ערך את סעודת האדון, כשנעזר בקוסטוס של ארץ הקודש, פיירבטיסטה פיצהבלה; סגן הקוסטוס, ארטמיו ויטורס; כוהני דת פרנציסקאנים מירדן ומסוריה ומן הפטריארכיה, שהיו חברים של האח מיקלה במהלך ארבעים שנות שירותו בארץ הקודש ובירדן. בנוסף לכך, היתה גם נציגות לכנסיות המזרחיות, לאחר ששלחו נציג אחד או יותר מחבריהם. סעודת האדון נערכה בשפה הערבית - והטקסט היה שייך לחג כל הקדושים, אולם השירים היו שייכים לסעודת האדון המאפיין טקס קבורה.
הכנסייה היתה מלאה מפה לפה ואותה דביקות אפיינה הן את הנוצרים והן את המוסלמים. לאחר סיום סעודת האדון, פמליית הקבורה נסעה למדאבא ולהר נבו, עברה לאט ככל האפשר, כשעדיין ממתינים לאוטובוס מבית-שאן. יותר משעה מאשר התכנון המקורי, לכשהאוטובוס הגיעה בסופו של דבר לשערי המקום, האח מיקלה יכול היה לנוח במקום מנוחתו. הקבורה נערכה כטקס קבורה פרטי הכרוך בכאב, אולם גם עם תקווה; אותה תקווה שאותה האח מיקלה ייחס למשה, כאשר כתב כי "הוא נקבר עם חזון של תקווה כי הוא יהרהר מפסגת ההר בעיניו שלו".
האח מיקלה ינוח על משכבו בהר נבו, לצידו של האח הפרנציסקאני ג’רום מיחאיק; האח מיקלה עוד בחייו הקפיד להניח פרחים מלבלבים על קברו של ג’רום, למרות הידיעה כי החום הצפוי יכה שם לעיתים קרובות.
קודם לכן, ארון המתים עבר בפעם הראשונה בין המעברים, נישא על כתפי חבריו. היה זה רגע מרגש במיוחד. בפעם האחרונה, הארון עמד למרגלות הצלב גדול המימדים, ואשר החולש על האתר כולו ועל העמק. במקום זה הקוסטוס, פיירבטיסטה פיצהבלה, בירך את ארון המתים בפעם הראשונה. בפעם האחרונה הארון הגיע למנזר, ושם היה מוקף ע"י כל הנוכחים ; במקרה זה, המילה "מוקף" היתה מלאת משמעות ולא היתה כלל מילה ריקה מתוכן. תושבים מכפרים סמוכים, העובדים שעימם עבד במשך תקופה ארוכה כל כך, נדחקו מסביב לארון הן כדי לכסותו בחום והן כי קשה היה עבורם להיפרד ממנו. למשך זמן רב, הן משפחתו, אחותו והאחים שנכחו והן משפחתו הפרנציסקאנית לא יכלו להגיע לארונו של מיקלה. עבורם מיקלה היה מורה, אח, כהן דת ואב (דתי) שלהם.
הבאת גופתו של האח הפרנציסקאני מיקלה פיצירילו לירדן לא היתה משימה קלה כלל . היתה זו הפעם הראשונה שאדם זר, שנפטר בארץ זרה, נקבר בירדן. המשרדים הרלוונטיים, אי כך, לא הכירו את הפרוצדורה הכרוכה בכך; הם אפילו לא ידעו באם דבר זה אפשרי כלל. מטלה זו דרשה את ההתערבות של הארמון המלכותי על מנת להתגבר על מכשולים מנהליים.
בפתח הדלת של המנזר, הקוסטוס, סגן הקוסטוס ומשפחתו של האח מיקלה וכמו כן ראש הכפר המתינו למשתתפים על מנת לקבל את תנחומיהם. אולם למרות השעה המאוחרת, האנשים שעזבו היו מעטים ביותר. משפחתו של מיקלה והאחים מהמסדר הפרנציסקאני נשארו גם כן. הם חלקו את זיכרונותיהם. אין זה קל לחלוק את הזיכרונות האישיים בנוכחות מצלמות ומיקרופונים כשהרבה עיניים אדומות ודמעות, קול חנוק מרגשות נכחו שם. "הוא היה הר געש, תמיד מתפרץ", "ייקח עשור שנים להשלים את כל מה שעשה, את החפירות, השיפוץ, המיזמים, המאמרים, הספרים.", "זהו אובדן עצום עבור הקוסטודיה, אובדן ברור, מודע ובעל הכרה עבור ארץ הקודש. הוא עזר בדרכים כה רבות על מנת שיהיה ידוע לכל ושיהיה נאהב".
"עלינו להתקדם קדימה", הצהיר הקוסטוס והוסיף "עידן חדש נפתח בפני הקוסטודיה. עלינו לשמור את עבודתו חיה ונושמת וללכת בעקבותיו באותה רוח, עם אותה התלהבות, עם אותה תשוקה ואפילו באם זה יתבצע בדרך שונה משום שלאב הפרנציסקאני פיצירילו אין תחליף."
החברים הנטושים ממעבר בית שמש חגגו את סעודת האדון בקפלת המנזר. סעודת האדון החגיגית וסעודת האדון של חג כל הקדושים היתה של כל אלו שהיו באותו יום עם האל. במהלך תקופת זמן זו, קברו של מיקלה זכה לביקורים אין סופיים, בדממה. משם ניתן היה לראות את השמש השוקעת, את הגבעות הצבועות בגוניהם, נוף של יופי משכר. משה מת כפי שהטקסט בעברית ציין "בפיו של האל", תרתי משמע. משה מת "על פי פקודת האל", חלק תרגמו מוות ב"נשיקת האל", כפי שפירשו חכמי התלמוד.
בנשיקה מסר האל את מיקלה פיצירילו על מנת שיגיע לביתו. נרצה לומר כפי שכתוב בתהלים פרק י"ט (פסוק 9) "פקודי ה’ ישרים משמחי-לב. מצות ה’ ברה מאירת עיניים
MAB
"מן ההר שממנו הביט משה עם תקווה לעתיד, גם אני מנסה להתבונן קדימה, רואה כל כך הרבה אנשים צעירים אשר רוצים לחיות בשלום בעולם שלא יכול לסבול יותר מלחמה ושנאה"
האח הפרנציסקאני מיקלה פיצירילו