נסתר מהעין תחת הגג של מנזר סאן סלבטורה, הפרנציסקאנים נחים. הם בני 88 ועד 101 שנה; הם הזכרון החי של הקוסטודיה. האח הפרנציסקאני ג'אד נמצא לצידם כבר 9 שנים אחרונות, והוא ממונה על בית האבות המאפשר לאחים אלו להמשיך ולחיות ברוחניות פרנציסקאנית.
המנזר של סאן סלבטורה הינו מעין כוורת של סדנאות ומשרדים, אולם בקומה העליונה ישנה רגיעה ושלווה ומשטר של תפילה: סתירה חזקה לרעש ולפעילות הרבה של העיר העתירה הממוקמת מתחתם. "הרבה אנשים כלל לא יודעים שיש לו חדרים עבור אחים פרנציסקאנים קשישים", אומר האח ג'אד. צוות של שישה אחיות, רופא, כל יום וכל הלילה, 24 שעות ביממה.
"הטיפול של הבוקר עבור האחים שלנו נעשה בסביבות 06:30 ולאחר מכן ב-7:30 יש לנו את סעודת האדון בקהילה וארוחת בוקר", משתף האח ג'אד. היום מתנהל לפי הקצב של האחים. מספר פעמים האח ג'אד מציין כי הכל נעשה על מנת להתאים לרוחניות הפרנציסקאנית עבור האחים שלהם בריאות לקויה וגיל מתקדם. למשל, תפילת ערבית מוחלפת ע"י הרוזארי וביום ראשון אחרי הצהריים ישנו זמן להשתחוויה (אדורציה בלעז). "בחגים גדולים, כמו חג מולד, הקוסטוד מגיע על מנת לערוך את סעודת האדון בקפלה הקטנה שלנו והפטריארך בא לברך אותם! התקנו גם את דרך הצלב במרפאה, כך שבחג המולד הם משתתפים ככל יכולתם. אנו מתפללים ובוהים למטה בכנסיית הקבר שכה יקרה לליבנו", ממשיך האח ג'אד. הגלימה הפרנציסקאנית נשמרת לאירועים חשובים; האחים מוצאים אותה כלא נוחה וכקושי ללבוש אותה כשהם מתקשים לנוע.
משך היום, האחים קוראים או מתקנים כתבי יד, כמו האח איגנציו מנציני; אחרים מקבלים מבקרים, מתפלים, מקשיבים למזמורים גרגוריאנים או צופים בטלוויזיה האיטלקית טלה-פאצה. האח ג'אד צוחק, "הם יודעים יוותר ממני! האח ג'וזפה מארה הוא הפרשן שלנו. אתה רואה אותו כפוף בכסאו, כמעט וישן, אולם הוא שומע הכל ואם אתה רוצה לדעת את החדשות אודות קרדינל מסוים, הוא יודע על כל חייו!". החום הינו מוחשי והוא נוכח בכל אנקדוטה קטנה בחיי היום יום.
לאחר הארוחה, אנו מוצאים את האח ג'אד והאחים שלו יושבים בחוץ במרפסת. יחד הם נזכרים בעבר של האב ג'וסטו ארטרז שהיה האח הממונה על כנסיית המולד בבית לחם או האב פליקס דל בואי, שכתב מספר ספרים. ישנו גם האב אמיליו ברצנה שהיה כמעט בכל מצרים. כמו שאר המרפאה, המרפסת הותאמה על מנת לספק נוחות והיא מקושטת בפרחים כאמצעי של האח ג'אד על מנת לעודד את האחים האחרים לבקר את האחים המבוגרים יותר. מעכשיו ואילך בכל יום רביעי בקיץ עושים על האש עבור הקהילה! כשאותו רעיון מהדהד גם במעלית שהותקנה בשנת 2007 כך שהאחים יוכלו ללכת ביתר קלות ולבקר. "האחים המבוגרים יותר שלנו מוצאים זאת כקושי לקבל את מצבם או מצב בריאותם", מציין האח ג'אד וכאשר הוא משכנע אחד מהם לצאת החוצה הם מודיעים שזו הפעם האחרונה ודי!. אולם האח ג'אד בסבלנות מזכיר להם שיהיו עוד סיורים כך שהם שמחים לשמוע ולראות שהם עדיים חשובים לקסטודיה.", משתף האח הפרנציסקאני הפלסטיני.
כאחראי על מתן תפקוד ולוגיסטיקה במרפאה, האח ג'אד הינו הראשון והעיקרי המלווה את האחים לקראת סוף חייהם. "הפעם הראשונה שאח נפטר, הוא לקח את ידי ושא אותי מה עשיתי כדי לקבל כזה ייעוד". האח ג'אד היה בקושי בן 26 בזמנו. לא לכול אחד יש האומץ להתמודד עם המוות. הוא מוסיף, "חלק מהאחים צחקו ואמרו שהפכתי לקשיש כמו אלו שאני מטפל בהם. דבר זה גורם לי לחייך משום שעל מנת להבין טוב יותר את האחים שהמבוגרים שלנו ואת החרדות שלהם, עלינו לשים עצמנו במקומם רגשית והן רוחנית.". האח ג'אד אכן מזהה שחל בו שינוי רב בשנים האחרונות. "היה לי מזג קופצני והיתה לי נטייה להיות מוטרד ולענות בחזרה להם. כיום אני הרבה יותר שלו וכשאחד האחים המבוגרים פוגע בי במילים, אני יודע שהוא לא עושה את זה בכוונה ואני יכול להישאר רגוע."
האחים הללו דורשים אומץ, שמחה והומר טוב ותודה לאל, תכונות אלו לא חסרות לאח ג'אד. למרות העייפות והמעורבות הגבוהה הקשורה לייעוד זה, פרנציסקאני זה מתבונן כעת לעתיד עם עקצוץ של נוסטלגיה. "יכאב לי לעזוב את המרפאה. מערכת היחסים האנושית הינה כה אינטנסיבית. לפני שעזבתי, האחים המבוגרים הודו לי. אני תמיד מופתע משום שאני זה שצריך להודות להם. לאחרונה נפטר האח ויאני דלאלנד שעלה לבית האב. "איני יודע אם זה בזכות החוויה הזו, אולם ביום שנפטר חשתי דבר מה שונה ונשארתי לידו.", הוא משתף באופן רגשי. הוא גם זוכר את הפטריארך הארמני האורתודוכסי תורקום השני מנוגיאן, שבילה יותר משבעה חודשים במרפאה של הקוסטודיה. "מה שריגש אותי בעיקר היה הגישה והרוך של האחים שלנו. הם קיבלו אותו כאחד משלהם. האח בסיליו טלטיאן, ארמני במוצאו, שר באוזניו מיסה בארמנית כל יום!. אין כל ספק" אחים קשישים אלו נותרים פרנציסקאנים עד לנשימתם האחרונה, והאח ג'אד הינו נוכח שם ולמלווה אותם לקראת חיי הנצח.
אמילי ריי