הטקסיות שמזכירה באופן הדוק את התחייה, הסיפור החי, התקווה הפצועה וחידוש ההבטחות, יום החג של שמעון וקליאופס השליחים הקדושים התרחש בעמאוס והיהת לו חשיבות ייחודית השנה. הדרשה של האח פרנצ'סקו אילפו, הקוסטוד של ארץ הקודש, הדהדה כזהמנה דחופה לא להישאר אסירים של הכאב, האכזבה או של הלילה.
אל קובייבה, אשר בשמו הערבי משמעותו "הכיפה הקטנה", ממקום כ-11 ק"מ צפון-מערבית מירושלים, ברשות הפלסטינית, מעבר לחומת ההפרדה שבין ישראל ובין הגדה המערבית, ולפי המסורת הנוצרית מזוהה כעמאוס, המקום שבו התלמידים החלימו לאחר התיחייה של ישוע האדון כשהיה מלווה אותם על אם הדרך. כאן, ישנם את השרידים של הבזיליקה הביזנטית שנשמרו, יחד עם היישוב הקדום של הכפר ליד הדרך הרומית. השטי נרכש בשנת 1861 על ידי המרקיזה פאולינה דה ניקולאי אשר תרמה אותו לקוסטודיה של ארץ הקודש. כיום, הכפר ברטבט הגדול מוסלמי, אולם המקום הקודש ממשיך למשוך אליו עולי רגל נוצריים ומבקריםפ, ושומר על נוכחות בעלת משמעות עבור הקהילה המקומית, סימן של דו שיח ועדות אקומנית.
בדרשה שלו, האח אילפו הזכיר את ההתנסות של שני השליחים שהלכו עם פנים עצובות, מאוכזבין מהתקווה שנראה שהיא שבורה – השחרור שנראה שלעולם לא יגיע. זוהי הדמות של כל גבר ואישה שמקווים לישועה פוליטית או רוחנית ובמקום זאת, מוצאים את עצמם בחשכה של הכישלון. במצב זה, לא רק השליחים שמחפשים את ישוע המשיח, אלא הוא עצמו [ישוע] לוקח את היוזמה, הופך לעובר הלך המלווה במסעם, נכנס לתוך כאבם ולהתפכחות שלהם. ישוע מאיר את הדרך שלהם באמצעות כתבי הקודש, מראה שהסבל אינו עיוור אלא מוצא משמעות ומימוש במילים של הנביאים, ולבסוף משיב את התקווה באמצעות המחווה של בציעת הלחם – בזו של ההוחדה שמאירה את הערב ומחדשת את הקהילה.
המסר שהדהד באופן מיוחד עבור הקוסטודיה, שכיום מתמודדת בתקופה המאופיינת על ידי קונפליקט, מתח ועוני כשהתקווה נבחנת באופן חמור לעיתים תכופות. עמאוס אל-קובייבה, הממוקמת באזור הגבול וחווה פירוד, נותרה כסימן קונקרטי של קבלת פנים ושל עמידות רוחנית. ללכת ליד גברים ונשים של ארץ זו משמעה, כפי שהדגיש הקוסטוד, לא להיות צופים מרחוק אלא הולכי אורח של המסע, לחלוק את דבר האל ואת ההוחדה כך שישוע שקם לתחייה יאיר אפילו בלילות השחורים ביותר של הסבל.
ההתייחסות של "פנים עצובות" לא היה דימוי אבסטרקטי, אלא הזמנה להכיר בסבל ללא להסתירו, לאפדשר לעצמך שישוע יתקרב אליך אפילו כשישוע נראה מרוחק, ולחיות את הבציעה של הלחם כפרקטיקה יום יומית של חלוקה ודאגה לאחרים. השליחים של עמאוס, לאחר שזיהו את ישוע, מייד יצאו לבשר את ההתנסות שלהם ונקראו להיות עדים בתוככי הסתירות, הפחדים והתקווה שנפצעה.
יום החג של שמעון וקליאופס שבעמאוס הינו לכן אינו רק טקס של זיכרון נוסטלגי, אלא הזמנה לשנות את העצב לתקווה, את האכזבה להיות עדים. עם המסר של המסע, ההליכה של ישוע האדון, ההארה של דבר האל וההזנה של ההוחדה, האח אילפו קרא לקהילה הנוצרית לא להיכנס למצב של הסתגרות , אלא לפתוח את עצמם לרש זל התחייה אפילו בחשיכה. עבור הנוצרים של ארץ הקודש, ובאופן נרחב עבור כולם, יום חג זה הפך לסימן חי: התקווה יכולה להישבר, הלילה יכול ללגדול לעמוק, אולם ישוע שקם מהמתים ממשיך ללכת עם מי שמיואד, מציע אופק חדש והופך את האור לנראה כשהוא בוצע את הלחם.
Francesco Guaraldi
