ביום שבת. ה-31 במאי , האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש חגגו, לפי המסורת, את יום החג של הביקור במקום הקדוש שבעין כרם, הסמוך לירושלים. המקום הציורי, שבו המסורת הנוצרית מזהה את ביתם של זכריה ושל חנה, קיבל את פניהם של עולי הרגל ושל אנשי הדת באווירה של שמחה ותפילה, על מנת להנציח את המפגש בין מרים וחנה [אליזבט] המתואר בספר הבשורה לפי לוקאס (פרק א, 39-56).
בדרשה שלו, הקוסטוד של ארץ הקוד, האח פרנצ'סקו פאטון, ערך את האירוע עם הרהור המתמקד על שלוש פעלים בסיסיים: לבקר, להאמין ולשמוח. זכרון אישי החל את ההרהור: לפני 9 שנים, ביום של חג הביקור, הוא ערך את העצירה הרוחנית הראשונה בארץ הקודש, לפני הכניסה לירושלים. החל מאז, בדרך של הקוסטוד של המקומות הקדושים טווה תמיד בתפיסתו את המשמעות העמוקה של חגיגה זו הקשורה למרים.
הזיכרון הליטורגי של החג של הביקור של מרים אצל חנה הינו עתיק מאד ומתוארך לפחות למאה ה-13, אולם זה היה רשמי במסגרת לוח השנה הקתולי בשנת 1389 על ידי האפיפיור אורבאן השישי ונקבע לתאריך השני ביולי. לאחר הרפורמה הליטורגית של מועצת הוותיקן השנייה, התאריך הוזז ל-31 במאי, ממקם אותו באופן סימבולי בין החג של הבישור (25 במאי) ובין הולדתו של יוחנן המטביל (26 ביוני). בארץ הקודש, המקום הקדוש המוקדש לביקור, נמצא בכפר הממוקם בגבעה שבעין כרם, שהינו נקודת ציון של עליה לרגל, נאהב עקב יופיו והרוחניות האינטנסיבית שלו. הכנסייה שנבנתה על ידי הפרנציסקאנים במאה העשרים על גבי הריסות של מבנה עתיק יותר, מארח את התפילה של "מאניפיקאט" ביותר מארבעים שפות, עדות לטבעו האוניברסאלי של המסר של הבישור.
בדרשה שלו, הפועל הראשון שהודגש היה לבקר. מרים, לאחר שקיבלה את הבישור מהמלאך בנצרת, יצאה בחופזה על מנת להגיע לבת דודתה המבוגרת, חנה שחשבה שהיא עקרה, אולם היתה הרה. הביקור, הדגיש הקוסטוד, אינו רק תנועה פיזית, אלא תנועה של הלב: זה לטפל במישהו, להראות את הקירבה ולהעניק מתנה של נוכחות. ובמרים, המתנה הזו היתה אדירה ביותר: ישוע, עמנואל. לא במקרה, כתבי הקודש לרוב מדברים אודות הביקור של האל בקרב עמו על מנת להצביע על רחמים של ישועה.
הדינמיקה ששל "הביקור" גם הופכת עבורנו לקריאה אמיתית: ביקור של החולים, הקשישים, האחים והאחיות שלהם צרכים רוחניים וחומריים, כסימן של תקווה ושל אחווה.
הפועל השני הינו להאמין, שהינו המרכז במערכת היחסים בין מרים ובין האל. "תבורך מי שמאמינה", אמרה חנה בבשורה. לכן מרים הופכת לדמות של אישיות של רצון חופשי, על בסיס התנדבותי ובעלת אמונה מעמיקה. אמונה, כפי שהזכיר הקוסטוד, משמעו להיפתח לדבר האל ולתת לדבר האל לעבוד בחיינו. זהו האמון שמאפשר למרים לחיות כל שלב בקיומה - החל מהבישור עד הצליבה – המאופיין בוודאות שהאל נאמן להבטחותיו.
לבסוף, לשמוח. הבשורה של הביקור הינה סצנה של שמחה: חנה שמחה, יוחנן הקטן [שברחמה] מקפץ משמחה, מרים אומרת את ה"מאניפיקאט" ואפילו ישוע שעדיין בלתי נראה, כבר נוכח במימוש של אלוהותו. זוהי השמחה של רוח הקודש, שאינה מכחישה של הסבל בעולם, אלא משנה אותו, מאפשרת לנו לראות את הסיפר דרך עיניו של האל. "בתקופה המאופיינת על ידי מלחמה, עוני ואלימות", אמר הקוסטוד, "הרוח מאפשרת לנו לרקוד, מעניקה לנו עיניים חדשות וחיים של תקווה."
בסיום האירוע, הקוסטוד ציטט תפילה שנכתבה על ידי מונסניו טונינו בלו, בישוף מ-פוגליה ונביא של השלום, שראה במרים כמלווה במהלך המסע וכאמא דואגת. "גם עלינו להיות עולי רגל באמונה", הוא התפלל, "אנו נגיע לעיר במהרה, נשיא את אותם פירות השמחה שאת הבאת לחנה".
זהו מסר איתן לכל המאמינים: להיות, להידמות למרים, לשאת את השמחה, מבקרים מהורהרים, מאמינים איתנים ורקדנים של הרוח.
ביום זנה של ה-31 במאי, פנייה אוניברסאלית התקיימה בעין כרם: לגלות מחדש את היופי של הביקור, את העוצמה של האמונה ואת הנבואה של המשחה. משום שבמאת ובתמים – כפי ששרה מרים – "הכל יכול עשה דברים רבים עבורי".
Francesco Guaraldi
