יום ראשון, ה 14 בספטמבר. החג שנחגג היום במזבח גולגותא כנסיית הקבר הקדוש, חג תפארת הצלב, זרח באור חדש השנה. הליטורגיה שנערכה על ידי האב ארטמיו וויטורס התנהלה על פי הליטורגיה המסורתית. אכן, היא נחגגה "באור חדש" רק במשמעות המדויקת של המילה.
כמגיני המקום, יש לפרנציסקאנים שלושה תפקידים: תפילה, פעילות רוחנית, ותחזוק המקום. השאיפה לשמר מורשת זו הניעה אותם השנה ליזום שיפוצים בקפלת גולגותא.
בדומה למבנים המתוחזקים בשיתוף עם אחרים, ישנם בכנסיית הקבר הקדוש חללים משותפים וכאלה שהם פרטיים. הסטטוס קוו סטטוס קוו נחשב להסכם הבעלות המשותפת. אם כי כל התיקונים וההסדרים, כולל הזמנים לניקיון האזורים המשותפים, וכמובן שימושם, מתואמים דרך חוקים מדוקדקים, הרי שהחללים הפרטיים, עם שמושם ותחזוקם, הם תחת החלטת בעליהן.
"השיפוצים בקפלת גולגותא התמקדו בתאורה", הסביר ג’וזפה בלוצ’י, מנהל החברה-המשפחתית בלוצ’י אצ’י א-לוצ’י ממרטינה פראנקה שבאיטליה. "הם נתבקשו על ידי האב מישל פיצ’ירילו הפרנציסקאני, נשיא וועד הקוסטודיה לשימור האומנות הקדושה, לאחר שהבחין שמצבו של חלק מהפסיפס הדרדר בשל חום שנפלט משני מנורות. זו הייתה הסיבה העיקרית לשיפוצים. כל מערכת התאורה נבחנה מחדש. התקנו מנורות LED (דיודה פולטת-אור) אשר לא רק שצורכות מעט חשמל אלא שיש להן את היתרון שאינן פולטות חום. בנוסף, התאורה כולה תוכננה באופן שידגיש את הארכיטקטורה של האתר. ואכן, קפלת גולגותא המוארת באופן חדש, מתגלה בדרך אחרת. הפסיפסים המעטרים את הקשתות, נהנים מאור המתפזר בצורה אחידה ומאפשר לראותם כפי שאי פעם לא היה אפשרי. ניתן לחוש בג’וזפה את הסיפוק המקצועי של בעל מלאכה אשר עשה עבודה טובה, אך אם הוא מדבר עם כל כך הרבה רגש זה בשל היותו גם אביר במסדר כנסיית הקבר הקדוש. וכך, בדרכו שלו, הוא הצליח באופן דיסקרטי להניח אבן משלו בבניין.
עם תאורה חדשה זו החל הטקס בנוכחות קהל רב ומהורהר. בדרשתו, האב ארטמיו וויטורס Festa dell’Esaltazione della Santa Croce הזכיר את מקור החג. למעשה, זה היה ב 14 בספטמבר בשנת 335, שבסיליקת התחייה הקונסטנטינית נחנכה. היה זה חג של הכנסייה הקדומה הרווי בתרבות יהודית, ואשר הוכנס אל התקופה בה שולטת אווירת חג סוכות (הקרוי גם חג האסיף, וחג שמחת תורה). אך מה שהאב ארטמיו רצה להציב במרכז המדיטציה שלו היה הטיפשות (לכאורה) שבצלב, שנהייה כס מלכותו של ישוע מנצרת, מלך היהודים. "הצלב נתפס כמשהו לגמרי אבסורדי, כמו התאבדות חסרת הגיון", כפי שאמר הפילוסוף ניטשה. למרות זאת, הצלב הוא מה שמסוכך עלינו, ואנו מרוממים אותו מכיוון שהוא הבסיס של אמונתנו. "ישוע מלך דרך הצלב. המשיח נצלב עבור ישועתך, וישועתי." וישועה זו, אשר לא הושגה דרך החרב אלא על ידי הצלב, היא מה שחגגה הקהילה היום. הערצת הצלב אשר חתמה את הטקס הייתה, לפיכך, לא הערצה של מכאובים, אלא הודיה בעבור הישועה שהצלב השיג בעד המין האנושי. זו הסיבה שהנוצרים יכולים לשיר: "או צלב, תקוותנו היחידה".
MAB
כמגיני המקום, יש לפרנציסקאנים שלושה תפקידים: תפילה, פעילות רוחנית, ותחזוק המקום. השאיפה לשמר מורשת זו הניעה אותם השנה ליזום שיפוצים בקפלת גולגותא.
בדומה למבנים המתוחזקים בשיתוף עם אחרים, ישנם בכנסיית הקבר הקדוש חללים משותפים וכאלה שהם פרטיים. הסטטוס קוו סטטוס קוו נחשב להסכם הבעלות המשותפת. אם כי כל התיקונים וההסדרים, כולל הזמנים לניקיון האזורים המשותפים, וכמובן שימושם, מתואמים דרך חוקים מדוקדקים, הרי שהחללים הפרטיים, עם שמושם ותחזוקם, הם תחת החלטת בעליהן.
"השיפוצים בקפלת גולגותא התמקדו בתאורה", הסביר ג’וזפה בלוצ’י, מנהל החברה-המשפחתית בלוצ’י אצ’י א-לוצ’י ממרטינה פראנקה שבאיטליה. "הם נתבקשו על ידי האב מישל פיצ’ירילו הפרנציסקאני, נשיא וועד הקוסטודיה לשימור האומנות הקדושה, לאחר שהבחין שמצבו של חלק מהפסיפס הדרדר בשל חום שנפלט משני מנורות. זו הייתה הסיבה העיקרית לשיפוצים. כל מערכת התאורה נבחנה מחדש. התקנו מנורות LED (דיודה פולטת-אור) אשר לא רק שצורכות מעט חשמל אלא שיש להן את היתרון שאינן פולטות חום. בנוסף, התאורה כולה תוכננה באופן שידגיש את הארכיטקטורה של האתר. ואכן, קפלת גולגותא המוארת באופן חדש, מתגלה בדרך אחרת. הפסיפסים המעטרים את הקשתות, נהנים מאור המתפזר בצורה אחידה ומאפשר לראותם כפי שאי פעם לא היה אפשרי. ניתן לחוש בג’וזפה את הסיפוק המקצועי של בעל מלאכה אשר עשה עבודה טובה, אך אם הוא מדבר עם כל כך הרבה רגש זה בשל היותו גם אביר במסדר כנסיית הקבר הקדוש. וכך, בדרכו שלו, הוא הצליח באופן דיסקרטי להניח אבן משלו בבניין.
עם תאורה חדשה זו החל הטקס בנוכחות קהל רב ומהורהר. בדרשתו, האב ארטמיו וויטורס Festa dell’Esaltazione della Santa Croce הזכיר את מקור החג. למעשה, זה היה ב 14 בספטמבר בשנת 335, שבסיליקת התחייה הקונסטנטינית נחנכה. היה זה חג של הכנסייה הקדומה הרווי בתרבות יהודית, ואשר הוכנס אל התקופה בה שולטת אווירת חג סוכות (הקרוי גם חג האסיף, וחג שמחת תורה). אך מה שהאב ארטמיו רצה להציב במרכז המדיטציה שלו היה הטיפשות (לכאורה) שבצלב, שנהייה כס מלכותו של ישוע מנצרת, מלך היהודים. "הצלב נתפס כמשהו לגמרי אבסורדי, כמו התאבדות חסרת הגיון", כפי שאמר הפילוסוף ניטשה. למרות זאת, הצלב הוא מה שמסוכך עלינו, ואנו מרוממים אותו מכיוון שהוא הבסיס של אמונתנו. "ישוע מלך דרך הצלב. המשיח נצלב עבור ישועתך, וישועתי." וישועה זו, אשר לא הושגה דרך החרב אלא על ידי הצלב, היא מה שחגגה הקהילה היום. הערצת הצלב אשר חתמה את הטקס הייתה, לפיכך, לא הערצה של מכאובים, אלא הודיה בעבור הישועה שהצלב השיג בעד המין האנושי. זו הסיבה שהנוצרים יכולים לשיר: "או צלב, תקוותנו היחידה".
MAB