ה 9 ביוני. האב חלים נוג’אים הזמין אותנו לחגיגת סוף שנת הלימודים בטריפולי. האב ז’וזפה אינצ’לי ואני החלטנו לבוא, והגענו מוקדם כדי להספיק לבקר במנזר ובכנסייה. הקבלן שפגשנו הסביר לנו שכל האבק מסביב הוא בשל תקרת המרתף, שכן עמודי העץ התומכים בה נחלשו ויש סכנה שרצפת משרד המנהל שמעל תתמוטט.
בזמן שנקבע לחגיגה, הלכנו אל חצר קטנה בסמוך למנזר. שם הוקמה במה קטנה אשר עוטרה עם נייר בשלל צבעים ועם פרחים כדי ליצור במקום אווירה עליזה.
החגיגה החלה עם ההמנון הלבנוני. בנאומו הקצר והספונטאני, האב חלים סיכם את שנת הלימודים, בעולמו הקטן של בית הספר היסודי, ודיבר על האירועים הקשים, אשר לעיתים היו דרמתיים, בחודשים האחרונים של היסטורית לבנון. הוא הביע את תקוותו שתקופה קשה זו אכן הסתיימה עם בחירתו של נשיא הרפובליקה. האב חלים הביע משאלה שהמצב יחזור לקדמותו, מצב בו כולם חיים ביחד עם כבוד הדדי, בלי הבחנה בין הפלגים הדתיים והפוליטיים.
האב חלים הזכיר את התוכניות לעתיד בית הספר: "הצעד הבא יכלול בניית פעוטון או גן ילדים. אנו נתאמץ לקדם את בית הספר, בעזרת האל. כוונתנו היא לארגן מחדש את מערכת החינוך וההוראה, ולכן נצטרך שיתוף פעולה יעיל עם ההורים כדי שנוכל להמשיך בשיפור המצב." ההורים הביעו את תמיכתם עם מחיאות כפיים מתמשכות.
אחד התלמידים הנחה את התוכנית והציג את ההופעה של כל כתה. התוכנית כללה ריקודים ערביים ודבקה ומילות הסבר על מצב התלמידים ומאמציהם. היו אפילו כמה שירים אירוניים על המצב הפוליטי.
התוכנית הוכנה על ידי המורה האחראית על החגיגה וכולם העריכו את הנגיעות האומנותיות שלה בבחירת התחפושות. הילדים היו לבושים בלבוש לבנוני מסורתי, ולאחר מכן כצוענים או כרקדנים ערביים. בחירת המוזיקה נעשתה אף היא בטעם טוב וההופעה כולה הייתה מתואמת, מה שמראה שיתוף פעולה מצוין עם המורה.
החגיגה נמשכה כשעה וחצי באווירה עליזה ולשביעות רצונם של כולם, ההורים והמורים. נשים מוסלמיות רבות, הלובשות רעלה, הגיעו לחגיגה וללא התנשאות הצטרפו בספונטאניות אל מחיאות הכפיים, כשהן מלוות את השירים בקצב.
היום הסתיים עם ארוחת ערב שנערכה עבור המורים, עוזרי המנהל וכן עבור חלק מן האורחים, תחת קשתות המנזר.
דרך נוכחותנו, האב ז’וזפה ואני רצינו לעודד את המנהל וצוותו, ולהציע מחווה זו גם בשם הקוסטודיה, כדי שימשיכו, בעזרת אלוהים, עם שליחותם החינוכית בטריפולי למרות כל הקשיים הממשיכים ללא הרף. לאחר 150 שנות פעילות עם האוכלוסייה המקומית, אשר ברובה היא מוסלמית, קוסטודיית ארץ הקודש ממשיכה בדרך זו את עבודתה החינוכית בטריפולי, ואת אהבתה לנזירים הפרנציסקאנים ולקדושיהם, פרנצ’סקו ואנטוניו.
האב הפרנציסקאני יוסף קוסטנטין
בזמן שנקבע לחגיגה, הלכנו אל חצר קטנה בסמוך למנזר. שם הוקמה במה קטנה אשר עוטרה עם נייר בשלל צבעים ועם פרחים כדי ליצור במקום אווירה עליזה.
החגיגה החלה עם ההמנון הלבנוני. בנאומו הקצר והספונטאני, האב חלים סיכם את שנת הלימודים, בעולמו הקטן של בית הספר היסודי, ודיבר על האירועים הקשים, אשר לעיתים היו דרמתיים, בחודשים האחרונים של היסטורית לבנון. הוא הביע את תקוותו שתקופה קשה זו אכן הסתיימה עם בחירתו של נשיא הרפובליקה. האב חלים הביע משאלה שהמצב יחזור לקדמותו, מצב בו כולם חיים ביחד עם כבוד הדדי, בלי הבחנה בין הפלגים הדתיים והפוליטיים.
האב חלים הזכיר את התוכניות לעתיד בית הספר: "הצעד הבא יכלול בניית פעוטון או גן ילדים. אנו נתאמץ לקדם את בית הספר, בעזרת האל. כוונתנו היא לארגן מחדש את מערכת החינוך וההוראה, ולכן נצטרך שיתוף פעולה יעיל עם ההורים כדי שנוכל להמשיך בשיפור המצב." ההורים הביעו את תמיכתם עם מחיאות כפיים מתמשכות.
אחד התלמידים הנחה את התוכנית והציג את ההופעה של כל כתה. התוכנית כללה ריקודים ערביים ודבקה ומילות הסבר על מצב התלמידים ומאמציהם. היו אפילו כמה שירים אירוניים על המצב הפוליטי.
התוכנית הוכנה על ידי המורה האחראית על החגיגה וכולם העריכו את הנגיעות האומנותיות שלה בבחירת התחפושות. הילדים היו לבושים בלבוש לבנוני מסורתי, ולאחר מכן כצוענים או כרקדנים ערביים. בחירת המוזיקה נעשתה אף היא בטעם טוב וההופעה כולה הייתה מתואמת, מה שמראה שיתוף פעולה מצוין עם המורה.
החגיגה נמשכה כשעה וחצי באווירה עליזה ולשביעות רצונם של כולם, ההורים והמורים. נשים מוסלמיות רבות, הלובשות רעלה, הגיעו לחגיגה וללא התנשאות הצטרפו בספונטאניות אל מחיאות הכפיים, כשהן מלוות את השירים בקצב.
היום הסתיים עם ארוחת ערב שנערכה עבור המורים, עוזרי המנהל וכן עבור חלק מן האורחים, תחת קשתות המנזר.
דרך נוכחותנו, האב ז’וזפה ואני רצינו לעודד את המנהל וצוותו, ולהציע מחווה זו גם בשם הקוסטודיה, כדי שימשיכו, בעזרת אלוהים, עם שליחותם החינוכית בטריפולי למרות כל הקשיים הממשיכים ללא הרף. לאחר 150 שנות פעילות עם האוכלוסייה המקומית, אשר ברובה היא מוסלמית, קוסטודיית ארץ הקודש ממשיכה בדרך זו את עבודתה החינוכית בטריפולי, ואת אהבתה לנזירים הפרנציסקאנים ולקדושיהם, פרנצ’סקו ואנטוניו.
האב הפרנציסקאני יוסף קוסטנטין