"אנו ברי המזל. אנו יכולים לחגוג את הרז של הישועה כאן, במערה [גרוטו בלעז] היכן שישוע נולד, באבוס היכן שישוע התינוק הונח בה, באותו מקום שאירועים אלו התרחשו. הבה ננצל עד תומה את ההזדמנות הזו, נתפלל באופן אינטנסיבי עבור השלום, בייחוד בארץ הקודש ובבית לחם." כהן הדת של הקהילה בבית לחם, האב הפרנציסקאני מרוואן דידאס, התבטא במילים אלו בסעודת האדון של חצות במערה [גרוטו] שבבית לחם.
ייתכן ולא ידוע לכולם כי בשעה שנערכת סעודת האדון של חצות הנערכת ע"י הפטריארך הלטיני עם עשרות כהני דת, היא גם נחוגה בכנסייה הפרנציסקאנית של קתרינה הקדושה, בנוכחות של רשויות דיפלומטיות ועם ליטורגיה ומוסיקה, בו זמנית ובמקביל נערכת סעודת האדון של חצות במערה הקדושה. ישנן מספר סיבות פרקטיות ומסורתיות לכך: המערה יכולה להכיל רק מספר עשרות בתוך 30 המטרים המרובעים שלה, ולכן הליטורגיה נחגגת "למעלה", ורק בסופה הפטריארך יורד למערה, נושא את הפסל של הילד וחוזר לכנסייה הגדולה לסיום התפילה, לאחר שהניח את ישוע התינוק על הכוכב המסמן את המקום המדויק של הולדת ישוע ולאחר מכן באבוס, היכן שיישאר למשך מספר ימים, מוגן ע"י קופסת זכוכית.
אירוע זה מתרחש בשעה אחת וחצי בבוקר; המערה יכלה להישאר ריקה ושקטה החל מחצות ועד אחת וחצי, בהמתנה לילד, אולם אנו בבית לחם, שבארץ הקודש, נמצאים במקום היכן שחוקים ומסורות התפתחו ואושרו משך מאות שנים, בשעה שהיה צריך להשיג זכויות ולהסתכן באיבודן בכל יום מחדש (הסטאטוס קוו המפורסם של המקומות הקדושים); וכך ב-90 הדקות של ה"לטינים" ניתן לחגוג עד שלושה סעודות אדון [מיסות] (ושניים מהן נחוגו בחג המולד הזה).
בשעה שהאב מרוואן וסגן כהן הדת הקהילתי, האב האיתאם התכוננו לסעודת האדון, עלה ספק קטן: האם ניתן ללוות את השירה בפריטה על גיטרה במערה? הסטאטוס קוו אינו מציין פרטים אלו ולכן ההחלטה הטובה ביותר התבססה על הניסיון. האם דבר זה אירע כבר בעבר? כן, בשנים קודמות, אולם מבצעי טקס סעודת האדון לא ידעו על כך. כאשר דבר זה נעשה, אף אחד לא התלונן, דהיינו – היוונים והארמנים "הבעלים המשותפים של מערה", וזו נקודה לחיוב. באם יש זכות לסעודת האדון בשירה, האחרים אינם יכולים להתערב כיצד זה מתבצע, דהיינו – בפרטים הליטורגיים של זרם נוצרי אחר. האם דבר כזה אירע בכנסיית הקבר? אולי בניאו-קתשיזם אולם בתוך הקפלה של הצלבנים. הבעיה לכן היתה "פנימית": האם אפשר להיעזר בגיטרה, בייחוד בהיעדר של עוגב [אורגן] ? מסיבה זו, היכן שישנה ליטורגיה, חוק והיסטוריה טוויות זו בזו, יש לעשות זאת במהלך כ-50 שניות, כדי שיהיה זמן למקהלת הכנסייה שהחלה את "כבוד לאלוהים במרומים" ["גלוריה" בלטינית] של סעודת האדון של חצות. האב מרוואן החליט: גיטרה הינה בסדר. כשהוא עבר בכנסייה הוא החליף מבטים עם האח הממונה של בית לחם, האב הפרנציסקאני סטפן מילוביץ, אשר הינו אחראי על הסטאטוס קוו: " יש לנו גיטרה, זו לא בעיה, נכון?". האב סטפן חייך והנהן בהסכמה.
בסופו של דבר כולם הגיעו למערה, אולם לא היו גיטרות ולכן השירה לא לוותה בנגינה. סעודת האדון נערכה בנוכחות הקהילה של בית לחם והיתה כולה בשפה הערבית. השירה, כולל המזמורים, היו בערבית. הבשורה, שהושרה בהתאם למסורת המוסיקאלית הזו, מרגשת במיוחד גם משום שהאב מרוואן שר יפה. מעל למזבח עם הכוכב, היוונים הניחו את האיקונה הגדולה שלהם, אשר לא היתה שם בשעות אחר הצהריים במהלך התהלוכה. סעודת האדון נחוגה באבוס; עם המזבח היכן ששלושת החכמים העריצו את ישוע התינוק: זהו המקום היחיד שבו הלטיני יכולים לחגוג. ישנה אווירה של הערצה רבה ואינטימיות. כאשר נסתיימה סעודת האדון, הנקהלים וחלק מהנוכחים עזבו, בשעה שחלק מהאיטלקים נכנסו למערה עם כהני הדת אשר יחגגו במשך חצי שעה, יחד סגן כהן הדת של הכנסייה האב רמי אסכרייה ועם האב הפרנציסקאני ג’רזי קראי, שהיה עד לפני כשנה האח הממונה של המנזר של בית לחם. האב רמי החל את סעודת האדון בערבית, ובראותו את הקהל המשיך באיטלקית. סעודת האדון הינה ללא שירה, כפי שנתאפשר בחצי שעה, אולם בסופה מישהו החל לשיר "וירדת מהכוכבים" כשהכוהני הדת חזרו לטקס. כעת, על כולם היה לעזוב משום שיש להכין את המערה מחדש עבור הרגע הטקסי שנערך ע"י הפטריארך הלטיני פואד טוואל. ושוב, זהו חג המולד בבית לחם.
האח הפרנציסקאני ריקרדו צריאני