חברים רבים של הקלריסות העניות של ירושלים נתאספו במנזר של קלייר הקדושה בימים האחרונים עם רגשות כנים של חום לרגל יום החג של הקדושה הגדולה, חברה ושליחה של פרנסיס הקדוש, לרגל שמונה מאות השנים להקמת המסדר. היה זה מרגש לראות כיצד מקום זה של תפילה ושל חיפוש עצמי, שאינו רחוק מהר ציון, והממוקם בכביש סואן מירושלים לבית לחם, הינו כיום נקודת ציון, מרכז המקרין חיים והינו בלבבותיהם של רבים. בנוסף לנוכחותם של פרנציסקאנים רבים, הכנסייה הקטנה של המנזר היתה מלאה בכהני דת ונזירות מקהילות אחרות, מתנדבים, עולי רגל וחברים שבאו לקחת חלק בחגיגה.
בערב של ה-10 באוגוסט, תפילות הערב נערכו ע"י הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, אשר הוביל את ההתמקדות בהרהור בעיקר על משמעות העוני, ה"פריבילגיה" הקיצונית שרצתה בה כה כך עבור קהילתה, כך "שהאל לא ייתן לה לעזוב עד שתשיג את מה שחפצה." החוק שנכתב ע"י קלייר אושר ע"י האפיפיור אינוצנט הרביעי באותו יום שנפטרה הקדושה (11 באוגוסט 1253). ברם, העוני מתייחס כפי שהדגיש זאת הקוסטוד, לחסר של טובין חומריים, אשר קלייר תמיד ויתרה עליהם בהתלהבות, אלא גם ע"י "מודל של מערכת יחסים היכן שהחופש והכרת התודה במערכת היחסים עם האל והעולם נחווים". מעניקים עדות של חיים מלאי תשוקה דתית יכולת לעזוב הכל ולהתמלא ע"י מערכת יחסים עם האל.בסופו של טקס מרגש, הקוסטוד בירך באופן טקסי את שרידי של קלייר הקדושה, אשר נשמרים במנזר. רגע של שלווה בגן הנפלא הביא את המפגש לסיומו.
ושוב, בבוקרו של ה-11 באוגוסט, בכנסייה הקטנה של המנזר של הקלריסות העניות שהתמלאה לרגל סעודת האדון [מיסה] שנערכה ע"י מונסיניור ויליאם שומאלי, הבישוף המסייע של הפטריארך הלטיני של ירושלים. בין החוגגים המשתתפים היה האב פרידריך מנס, מסייע רוחני לקהילה של הקלריסות העניות בירושלים, והאב סטפן מילוביץ, האח הממונה כיום על הבזיליקה של מולד בבית לחם. ההשראה היתה מהדמות של ישוע כ"רועה הטוב" ו"שער לצאן" בספר הבשורה של יוחנן (פרק י:1-18), מונסיניור שומאלי הזכיר את שתי הפונקציות המוזכרות בשער, כסגירה, כהצעת הגנה וביטחון למי שבפנים וכניסה עם קבלת פנים חמה והכנסת אורחים לכל. ישנן מטלות חשובות מאד לשער של הברית, אולם גם לשער של הכנסייה באמצעות כהני הדת. בדומה לישוע, "הרועה הטוב אשר יודע את כל אחד מצאנו היטב, מטפל בהם, מגן עליהם ומוכן להקריב את חייו בעבורם (יוחנן, י:11), האדון מזמין אותנו ללכת בעקבות הדוגמא של אהבה ודאגה לחיי האחרים." דורות של גברים ונשים משך המאות נתנו את עצמם באופן מלא כך שהבשורה ואהבה הועברו ונחוו, כך שהכהונה של ישוע הושלמה וההתאחדות האוניברסאלית של כל בני האדם נתמלאה ושלום וצדק ישלטו". הרגע של איסוף התרומות, הפך לחי והיה לו מגע אלגנטי ועדין ע"י נזירה צעירה מרואנדה, אשר שרה את השיר הליטורגי בשפתה, ולווה בהצגת המתנות למזבח עם אור מרצד ; היה זה אכן מרגש.
בסוף האירוע, לפני ההתאספות בגן עבור התרעננות וכיבוד, כולם יכלו לברך את הקהילה השמחה של הנזירות, והחלפת מילים קצרה זו הספיקה על מנת להזין כל סיפור של חברות אמת.
מנזר בקצה ירושלים, שנוסד בסוף המאה ה-19 ע:י הנזירה הצרפתייה אליזבט של הגולגולתא, אשר כה חפצה בנוכחותן של הקלריסות העניות בארץ הקודש. נווה מדבר של הרוח, אשר התגבר על קשיים רבים בעשורים האחרונים, וכיום כיום בו חיות 13 נזירות, מלאומים שונים, עם שהינו מורכב אולם גם אמיתי מאד בדינאמיקה שלו וברגישות שלו ואשר בימים האחרונים קיבל אישה צעירה חדשה אשר מבקשת להצטרף למנזר וללכת בעקבותיה של קלייר הקדושה. זהו סיפור אהבה שנמשך 800 שנה. זהו עולם שהינו אינטנסיבי מבחינת פשטות וענווה, חווית חיים שמטרתה לסייע לשאת עדות לפשטות של הבשורה ולשמחה של קבלת פנים בארץ זו שבה מחלוקות וסבל. זו המשמעות האמיתית ביותר, אומרת הנזירה כריסטינה, הממונה על המנזר, על הנוכחות בארץ הקודש של הקלריסות העניות, אשר תרמו לשמירת הזיכרון של סיפור הנגלה במקומות אלו ואשר ממשיך לחיות בכנסייה קטנה שבארץ הקודש.
האל ממשיך להיות קרוב ולפעול בשקט, בעוני ובהכרת תודה. זו "שפת המתנה" אשר היינה התוכן של חיים אלוהיים וקשר אותנטי עימו. המתנה נפתחת לרז של קבלה הכרחית, אולם רצוי וקביל כפרי של חופש ואמון. זה מלבלב מאהבה והכרת תודה ומתשוקה דתית שהינה בשפע ולה אחריות מוסרית של מערכת יחסים "כאילו כל מעשי הבריאה מונחות על כתפיה".
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – ג'ובאני זנרו
בערב של ה-10 באוגוסט, תפילות הערב נערכו ע"י הקוסטוד, האח פיירבטיסטה פיצהבלה, אשר הוביל את ההתמקדות בהרהור בעיקר על משמעות העוני, ה"פריבילגיה" הקיצונית שרצתה בה כה כך עבור קהילתה, כך "שהאל לא ייתן לה לעזוב עד שתשיג את מה שחפצה." החוק שנכתב ע"י קלייר אושר ע"י האפיפיור אינוצנט הרביעי באותו יום שנפטרה הקדושה (11 באוגוסט 1253). ברם, העוני מתייחס כפי שהדגיש זאת הקוסטוד, לחסר של טובין חומריים, אשר קלייר תמיד ויתרה עליהם בהתלהבות, אלא גם ע"י "מודל של מערכת יחסים היכן שהחופש והכרת התודה במערכת היחסים עם האל והעולם נחווים". מעניקים עדות של חיים מלאי תשוקה דתית יכולת לעזוב הכל ולהתמלא ע"י מערכת יחסים עם האל.בסופו של טקס מרגש, הקוסטוד בירך באופן טקסי את שרידי של קלייר הקדושה, אשר נשמרים במנזר. רגע של שלווה בגן הנפלא הביא את המפגש לסיומו.
ושוב, בבוקרו של ה-11 באוגוסט, בכנסייה הקטנה של המנזר של הקלריסות העניות שהתמלאה לרגל סעודת האדון [מיסה] שנערכה ע"י מונסיניור ויליאם שומאלי, הבישוף המסייע של הפטריארך הלטיני של ירושלים. בין החוגגים המשתתפים היה האב פרידריך מנס, מסייע רוחני לקהילה של הקלריסות העניות בירושלים, והאב סטפן מילוביץ, האח הממונה כיום על הבזיליקה של מולד בבית לחם. ההשראה היתה מהדמות של ישוע כ"רועה הטוב" ו"שער לצאן" בספר הבשורה של יוחנן (פרק י:1-18), מונסיניור שומאלי הזכיר את שתי הפונקציות המוזכרות בשער, כסגירה, כהצעת הגנה וביטחון למי שבפנים וכניסה עם קבלת פנים חמה והכנסת אורחים לכל. ישנן מטלות חשובות מאד לשער של הברית, אולם גם לשער של הכנסייה באמצעות כהני הדת. בדומה לישוע, "הרועה הטוב אשר יודע את כל אחד מצאנו היטב, מטפל בהם, מגן עליהם ומוכן להקריב את חייו בעבורם (יוחנן, י:11), האדון מזמין אותנו ללכת בעקבות הדוגמא של אהבה ודאגה לחיי האחרים." דורות של גברים ונשים משך המאות נתנו את עצמם באופן מלא כך שהבשורה ואהבה הועברו ונחוו, כך שהכהונה של ישוע הושלמה וההתאחדות האוניברסאלית של כל בני האדם נתמלאה ושלום וצדק ישלטו". הרגע של איסוף התרומות, הפך לחי והיה לו מגע אלגנטי ועדין ע"י נזירה צעירה מרואנדה, אשר שרה את השיר הליטורגי בשפתה, ולווה בהצגת המתנות למזבח עם אור מרצד ; היה זה אכן מרגש.
בסוף האירוע, לפני ההתאספות בגן עבור התרעננות וכיבוד, כולם יכלו לברך את הקהילה השמחה של הנזירות, והחלפת מילים קצרה זו הספיקה על מנת להזין כל סיפור של חברות אמת.
מנזר בקצה ירושלים, שנוסד בסוף המאה ה-19 ע:י הנזירה הצרפתייה אליזבט של הגולגולתא, אשר כה חפצה בנוכחותן של הקלריסות העניות בארץ הקודש. נווה מדבר של הרוח, אשר התגבר על קשיים רבים בעשורים האחרונים, וכיום כיום בו חיות 13 נזירות, מלאומים שונים, עם שהינו מורכב אולם גם אמיתי מאד בדינאמיקה שלו וברגישות שלו ואשר בימים האחרונים קיבל אישה צעירה חדשה אשר מבקשת להצטרף למנזר וללכת בעקבותיה של קלייר הקדושה. זהו סיפור אהבה שנמשך 800 שנה. זהו עולם שהינו אינטנסיבי מבחינת פשטות וענווה, חווית חיים שמטרתה לסייע לשאת עדות לפשטות של הבשורה ולשמחה של קבלת פנים בארץ זו שבה מחלוקות וסבל. זו המשמעות האמיתית ביותר, אומרת הנזירה כריסטינה, הממונה על המנזר, על הנוכחות בארץ הקודש של הקלריסות העניות, אשר תרמו לשמירת הזיכרון של סיפור הנגלה במקומות אלו ואשר ממשיך לחיות בכנסייה קטנה שבארץ הקודש.
האל ממשיך להיות קרוב ולפעול בשקט, בעוני ובהכרת תודה. זו "שפת המתנה" אשר היינה התוכן של חיים אלוהיים וקשר אותנטי עימו. המתנה נפתחת לרז של קבלה הכרחית, אולם רצוי וקביל כפרי של חופש ואמון. זה מלבלב מאהבה והכרת תודה ומתשוקה דתית שהינה בשפע ולה אחריות מוסרית של מערכת יחסים "כאילו כל מעשי הבריאה מונחות על כתפיה".
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – ג'ובאני זנרו