ביום שבת ה-24 במרץ וביום ראשון ה-25 במרץ העיר נצרת חגגה באופן טקסי את הבישור של האדון, יום חג הקרוב במיוחד לאוכלוסיה המקומית שלה מסורת עתיקה של הנצחת אירוע חיוני זה בהיסטוריה של הנצרות באותו מקום שבו התרחש.
נצרת משמעה "נצר" ומתייחסת למילותיו של הנביא ישעיהו "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשו יפרה" (ישעיהו י"א:1). ה"נצר" שאליו מתייחס הנביא הוא ישוע אשר שמר על חיים סמויים בנצרת ובכפר נחום החל להפיץ את הבשורה הטובה של הישועה. לפי האפיפיור פאול ה-6, שלושה הדרכות או הוראות גדולות הגיעו מנצרת: הערך של השקט, חשיבות העבודה והמרכזיות של חיי המשפחה.
אולם הבשורה של הפדות החלה בנצרת באותו רגע שהמלאך בישר את ההתגלמות של האדון ברחמה של מרים. עם הבישור, ההיסטוריה האנושית השתנתה לתמיד תודות ל"כן" של מרים לתוכנית האל, מעשה יפה ביותר ומוצלח של כל הבריאה. בהתאם לבשורה של ג'יימס, המלאך הופיע קודם למרים ליד המעיין ולאחר מכן הופיע בשנית ליד ביתה, היכן שהבישור הושלם. ההריסות של הבית של מרים עדיין נשמרים במערה של הבישור, הקימור הרחב של אבן זו אשר ממוקמת בחלק התחתון של הבזיליקה הנוכחית. האבנים של מקום ענו זה, שניתן להעריכו בכל יום, מדברים בשקט אודות האל, אודות העדינות שלו והכבוד לבריאה שלו, אישה פשוטה מנצרת. המילים של המלאך שבירך "שמחי מרים, ברוכת החסד" מהדהדות מהמילים המשיחיות של הנביא צפניה "רוני בת ציון הריעו ישראל שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלים...ה' אלוהיך בקרבך ...ישיש עליך שמחה יחריד באהבתו יגיל עליך ברינה" (צפניה, ג:14, 16-18). זוהי הזמנה לשמוח "עלזי בכל ליבך"; ישנה תחושת העלאה של חוסר פחד " "לא תיראי רע עוד"; ישנה נוכחות האל "אלוהיך בקרבך"; ולבסוף, ישנה התערבות של ישועה של האל ""ה' אלוהיך בקרבך גבור יושיע". הדיווח על הבישור מאפשר לנו לראות את מרים כ"בת ציון" החדשה, אשר נקראת ע" י האל לשמחה גדולה. היא נקראת להיות אם של בן האלוהים, לקבל את המסר בשם כל האנושות לישועת עולם. מרים היא הבתולה של הברית שהאל מייסד עם כל האנושות. לנוצרים של ארץ הקודש, אשר כיום מפחדים אודות עתידם, המסר של הבישור חוזר: "ה' בקרבך לא תיראי עוד".
בשעות אחר הצהריים של יום שבת, ה-24 במרץ, הפטריארך הלטיני של ירושלים, מונסיניור פואד טוואל, יחד עם מונסיניור כאמל בטש, הבישוף המסייע בדימוס של ירושלים, מונסיניור ג'יאצינטו בולוס מרקוזו, הבישוף המסייע של נצרת, ערכו את כניסתם הטקסית לבזיליקה של הבישור שבנצרת. מובילים את התהלוכה שבה הפטריארך והפמליה שלו נכנסים לכיכר שלפני הבזיליקה ברחובות העיר, היכן שקבוצות של צופים ערביים צועדים. יחד עם מונסיניור טווואל, היו נציגים אזרחיים ודתיים מהאזור, כהן הדת של נצרת, האח אמג'ד סברה, מספר רב של פרנציסקאנים החברים בקוסטודיה של ארץ הקודש, אנשי דת (גברים ונשים) המשתייכים לקהילות דתיות שונות בארץ הקודש, מספר רב של נוצרים מקומיים וקבוצת עולי רגל. הפטריארך התקבל בטקסיות בכניסה לבזיליקה ע"י האח ריקרדו בוסטוס, האח הממונה על המקום הקדוש של הבישור ושל כנסיית יוסף הקדוש, שבנצרת. לאחר ירידה לחלק התחתון של הבזיליקה, מונסיניור טוואל והפמליה שלו ופרנציסקאנים רבים כיבדו את המערה של הבישור, כרעו ברך לזמן קצר לפני המזבח הקטן, היכן שהמילים אודות בן האלוהים חרוטות באבן "והדבר נהיה בשר". לאחר מכן, בחלק העליון יותר בבזיליקה שהיה מלא באנשים, הפטריארך ערך את תפילת הערבית הטקסית יחד עם מונסיניור בטיש ו- מרקוזו, האח בוסטוס והאח סברה. האירוע היה לחי ע"י מקהלת הבזיליקה של הבישור. בסופה של התפילה, כל הנוכחים יכלו לברך את הנציגים ואיחלו להם חג שמח.
המקום הקדוש של הבישור עומד ממש באותה נקודה שלפי המסורת הנוצרית, המלאך גבריאל בישר למרים על ההתגלמות של ישוע ברחמה. בתחילת המאה השנייה, צאצאיה של משפחתה של מרים בנו בחשאי מבנה במקום זה. הבזיליקה הראשונה הושלמה במאה החמישית בסגנון ביזנטי. במאה ה-11 שרידי הבזיליקה העתיקה נבנו בסגנון רומי. מבנה זה נהרס אף הוא ונותרה ממנו רק המערה הקדושה. בשנת 1620 הקוסטודיה של ארץ הקודש קיבלה את האישור של הבעלות על ההריסות של הבזיליקה. בשנת 1730 עוד כנסייה נבנתה והיא הורחבה בשנת 1871 ונהרסה בשנת 1955 על מנת לבנות את הבזיליקה הנוכחית. החפירות הארכיאולוגית שבוצעו בין השנים 1955-59, במהלך העבודה על הבזיליקה החדשה שפכו אור על השרידים של שתי הכנסיות הקודמות יותר, הביזנטית והצלבנית, כמו גם על השרידים העתיקים (יהודים-נוצרים) של המבנה מתקופה מוקדמת בהרבה מאשר המבנה הביזנטי.
הבזיליקה הנוכחית נבנתה בין השנים 1960-69 והוקדשה ב-25 במרץ 1969 ע" הקרדינל גבריאל גארון. היא נבנתה לפי הדגם של הארכיטקט ג'ובאני מוציו ועשויה מאבן מקומית. החזות הראשית מתארת את הגואל [ישוע] בפסל עשוי ברונזה עם הסצינה של הבישור שנראית למעלה יותר ועם ארבעת האוונגליסטים התלמידים בתחתון יותר. החלק הדרומי, המוקדש למרים כבוגרת, נושא את הכותר "סאלבה רגינה" והוא באוריינטציה ממש כמו בכנסייה הפרנציסקאנית משנת 1730. מצד שמאל, חומה צלבנית ושלושה אפסים צלבניים נראים. הבפנים כולל בזיליקה תחתונה יותר ועליונה יותר. החלק התחתון, בסגנון של קריפטה,משמר את מערת הבישור – ביתה של מרים. הכנסייה העליונה יותר מוקדשת להעלאת האם בתולה של האל שנהיה לאדם. הפסגה של הכיפה המרכזית הגדולה מעוצבת כמו חבצלת סגורה, אשר מסמלת את הטוהר של מרים. פסיפס גדול במזבח הראשי מקבל השראה מהבמה מסותרת הפרנציסקאנית התיאולוגית של מרים מדריאטריקס של החסד ושל ההצהרה של מועצת הוותיקן השנייה אודות מרים, אם הכנסייה וכתוב שם "כנסייה קתולית והשליחים הקדושים כאחד" על גבי הפסגה של הפסיפס עצמו. במרכז ישנה הדמות של ישוע עם פיטר הקדוש והבתולה עם הכתר, מוקפים ע"י הכנסייה הכריזמטית והיררכית, עליה לרגל בארץ, הנעה לעבר ישוע. שני צידי הקפלות מוקדשות לסקרמנט המבורך ביותר ולמסדר פרנציסקאני, בייחוד לקוסטודיה של ארץ הקודש. מסורות פופולאריות של דבקות לגבירתנו [מרים] מוצגות באמצעות דגלים בקירות, ייצוגים יפים וצבעוניים של מרים מכל העולם, החשובה מכל מדינה או עם.
ביום שבת בערב, האח ריקדו בוסטוס, יחד עם מונסיניור טוואל, בישופים אחרים וחברים רבים מהקהילה הפרנציסקאנית, הובילו תהלוכת לפידים עם השתתפות של מאות מאמינים. פסלה של מרים נישא בתהלוכה לפנים הבזיליקה והונח בחלק התחתון, מרחק קצר ממערת הבישור. הערצה של קבלת הלחם והיין (טקסית) נערכה בקריפטה שבבזיליקה עם השתתפות אינטנסיבית של אנשי דת, נוצרים מקומיים ועולי רגל.
בסיום ראשון בבוקר, בשעה 10, החלק העלון יותר של הבזיליקה, המעוטר כה יפה עם פרחים לבנים, היה המקום שבו מונסיניור טואל, העורך המרכזי של סעודת האדון הטקסית של יום החג של הבישור כאשר סייעו בידו מונסיניור כמאל ו-מרקוזו, בישוף איטלקי (המבקר בארץ) והאח ריקרדו בוסטוס. עשרות כהני דת ואנשי דת סייעו אף הם, כולל פרנציסקאנים רבים. אלפי בני אדם מילאו את הבזיליקה לרגל אירוע זה ואשר הגיעו לא רק מנצרת ומהגליל אלא מרושלים, בית לחם ומאזורים אחרים מארץ הקודש יחד עם קבוצה גדולה של עולי רגל ממוצאים שונים ואשר דוברים שפות שונות. הליטורגיה היתה לחיה תודת למקהלת הקוסטודיה של מאניפיקאט, בניצוחה של האניה סודה סברה וע"י מקהלת הבזיליקה של הבישור, ששרה גם את היצירה "סעודת האדון" המוקדשת ליוסף הקדוש שנכתב ע"י האח ארמנדו פירוצי, נגן העוגב של הקוסטודיה ומנהל מכון מאניפיקאט, בית הספר למוסיקה של הקוסטודיה שבירושלים. האח פירוצי ניגן בעוגב באירוע זה.
הליטורגיה כללה את המקראות של יום ראשון חמישי של תקופת צום הארבעים, עם טקסטים של הנביא ירמיהו (ל"א:31-34), תהילים 50 והאיגרת אל העברים (ה:7-9) אולם גם כלל את המקראות על פי לוקס (א:26-38). מונסיניור טוואל פתח את הדרשה שלו, בשפה הערבית ע"י ברכות חמות לכל הנוכחים: לבישופים שליוו אותו, האח הממונה וכהן הדת של הקהילה של הנצרת, הקהילה הפרנציסקאנית של הקוסטודיה, כהני הדת ואנשי דת אשר חגגו, המאמינים מארץ הקודש ואת כל המאמינים אשר צפו בסעודת האדון בטלוויזיה בשידור ישיר באירופה ובמזרח התיכון; לקהילה של האחים שבנצרת אשר חוגגת את יובל הכסף, המרכז החדש של מרים על מנת להרחיב את הידע אודותיה ולעולי רגל רבים מכל השפות ומכל המוצאים.
בבישור של המלך למרים, מונסיניור טוואל המשיך, האל בפעם הראשונה התגלה בשלישו הקדוש: רוח הקודש ירדה על מרים, כוחו של האל כיסה אותה עם צילו והבן נתעבר ברחמה. האל מחפש אחר התאחדות עם האדם על מנת להבין את תוכניתו של הפדות, והאנושות נכנסת להתאחדות אמיתית עם האל תודות לתשובתה של מרים, אשר היתה הסכמה לקבלת הישועה, תחושת הקריאה שלה והאחריות שאליה היא נקראה. לא היה זה מעשה אישי, אלא פתוח לכל האנושות: ישוע נולד ומת עבור המין האנושי כולו ואנו שייכים לכנסייה משום שהישועה יש לה מאפיין כנסייתי ומאחד, מזכיר לנו ללא הרף את מערכת היחסים שלנו עם האחרים. כמו ההתנסות של מרים, דבר ה' עדיין מאתגר אותנו כיום, שופך אור על יכולתנו לקבל אירועים בחיינו ולהקריב את מה שמתבקש מאיתנו.עלינו להרהר אודות יכולתנו לקבל את המסר ואת בקשות האל, הדרך שבה מקבלים אורחים ועולי רגל בארץ הקודש, את המוכנות שלנו לתת להם ההארה אנושית והאותנטית, תרבותית ורוחנית. לאחר המפגש שלה עם המלאך מרים עזבה בחופזה לבת דודתה חנה [אליזבט] על מנת לסייע לה בהריונה בגילה המתקדם. במילים של תפילת ה"מאניפיקאט" מרים מהללת את נוכחות האל בחייה ומבטאת זאת בברכה ובהודיה. גם אנו,נקראים להיות קרובים, לא מהוססים, לחברי המשפחה, חברים ומכרים כשיש אירוע חשוב – משמח או טרגי – לבוא לחייהם, לסייע להם, לחזק את אמונתם ולהדגים רוח אחדות והשתייכות למשפחה אנושית ודתית.
הפטריארך סיים את הדרשה בהרהור מעודן אודות המצב של הנוצרים במזרח התיכון, אשר חשים פחד עקב אי היציבות הפוליטית וחוסר הוודאות באזור לאחר מכן, הוא פנה לממשלות, מבקש מהם שהם יועשרו מניסיונה ומאהבתה של המשפחה הקדושה ולהרחיק עצמם מאלימות ומאינטרס אישי. הוא פנה למוסלמים, אשר עימם הנוצרים של ארץ הקודש חיו עימם זמן רב, שירדפו שלום באמצעות אהבת האל והשכן, שיתוף פעולה בביית מולדת משותפת, להתקדם באזרחות טובה, חופש דת והגנה על זכויות האדם. פנייתו האחרונה הינה למרים שסייע לקהילות הנוצריות שבמזרח התיכון לחיות את דבר ה', להתמודד עם קשיים ארץ זו, ולהיות תמיד דוגמא של אהבה וסובלנות. מי ייתן ומרים תביא שלום בכל הלבבות ובכל המשפחות, ותברך את הצעירים, האמהות, הזקנים, את הגליל ואת כל ארץ הקודש, ואת העולם כולו.
בסופה של הליטורגיה של ההוחדה, כהן הדת של נצרת, האח אמג'ד סברה, בישר לנקהלים בשורות טובות כי החל מהשנה הבאה הקהילה הקתולית תחגוג את חג הפסחא יחד הקהילה האורתודוכסית; צעד חשוב בהתפתחות של אקומיזם בארץ הקודש.
לצלילי ההמנון של "שמחי, מרים מנצרת", הבישופים וכהני הדת המסייעים יצרו תהלוכה קצרה לתוך הבזיליקה על מנת להנציח את ההתגלמות של דבר ה' ובמהלכה הוקרא הטקסט של הבשורה לפי יוחנן (א:1-18) ושל הבישור לפי מתי (א:18-25).
מונסיניור טוואל סיים את האירוע הטקסי עם דקלום של "אנג'לוס דומיני" [מלאכי האל] ולאחר מכן ברך את האנשים במחילה שלמה
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות - - מירוסלב ג'דלוס
נצרת משמעה "נצר" ומתייחסת למילותיו של הנביא ישעיהו "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשו יפרה" (ישעיהו י"א:1). ה"נצר" שאליו מתייחס הנביא הוא ישוע אשר שמר על חיים סמויים בנצרת ובכפר נחום החל להפיץ את הבשורה הטובה של הישועה. לפי האפיפיור פאול ה-6, שלושה הדרכות או הוראות גדולות הגיעו מנצרת: הערך של השקט, חשיבות העבודה והמרכזיות של חיי המשפחה.
אולם הבשורה של הפדות החלה בנצרת באותו רגע שהמלאך בישר את ההתגלמות של האדון ברחמה של מרים. עם הבישור, ההיסטוריה האנושית השתנתה לתמיד תודות ל"כן" של מרים לתוכנית האל, מעשה יפה ביותר ומוצלח של כל הבריאה. בהתאם לבשורה של ג'יימס, המלאך הופיע קודם למרים ליד המעיין ולאחר מכן הופיע בשנית ליד ביתה, היכן שהבישור הושלם. ההריסות של הבית של מרים עדיין נשמרים במערה של הבישור, הקימור הרחב של אבן זו אשר ממוקמת בחלק התחתון של הבזיליקה הנוכחית. האבנים של מקום ענו זה, שניתן להעריכו בכל יום, מדברים בשקט אודות האל, אודות העדינות שלו והכבוד לבריאה שלו, אישה פשוטה מנצרת. המילים של המלאך שבירך "שמחי מרים, ברוכת החסד" מהדהדות מהמילים המשיחיות של הנביא צפניה "רוני בת ציון הריעו ישראל שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלים...ה' אלוהיך בקרבך ...ישיש עליך שמחה יחריד באהבתו יגיל עליך ברינה" (צפניה, ג:14, 16-18). זוהי הזמנה לשמוח "עלזי בכל ליבך"; ישנה תחושת העלאה של חוסר פחד " "לא תיראי רע עוד"; ישנה נוכחות האל "אלוהיך בקרבך"; ולבסוף, ישנה התערבות של ישועה של האל ""ה' אלוהיך בקרבך גבור יושיע". הדיווח על הבישור מאפשר לנו לראות את מרים כ"בת ציון" החדשה, אשר נקראת ע" י האל לשמחה גדולה. היא נקראת להיות אם של בן האלוהים, לקבל את המסר בשם כל האנושות לישועת עולם. מרים היא הבתולה של הברית שהאל מייסד עם כל האנושות. לנוצרים של ארץ הקודש, אשר כיום מפחדים אודות עתידם, המסר של הבישור חוזר: "ה' בקרבך לא תיראי עוד".
בשעות אחר הצהריים של יום שבת, ה-24 במרץ, הפטריארך הלטיני של ירושלים, מונסיניור פואד טוואל, יחד עם מונסיניור כאמל בטש, הבישוף המסייע בדימוס של ירושלים, מונסיניור ג'יאצינטו בולוס מרקוזו, הבישוף המסייע של נצרת, ערכו את כניסתם הטקסית לבזיליקה של הבישור שבנצרת. מובילים את התהלוכה שבה הפטריארך והפמליה שלו נכנסים לכיכר שלפני הבזיליקה ברחובות העיר, היכן שקבוצות של צופים ערביים צועדים. יחד עם מונסיניור טווואל, היו נציגים אזרחיים ודתיים מהאזור, כהן הדת של נצרת, האח אמג'ד סברה, מספר רב של פרנציסקאנים החברים בקוסטודיה של ארץ הקודש, אנשי דת (גברים ונשים) המשתייכים לקהילות דתיות שונות בארץ הקודש, מספר רב של נוצרים מקומיים וקבוצת עולי רגל. הפטריארך התקבל בטקסיות בכניסה לבזיליקה ע"י האח ריקרדו בוסטוס, האח הממונה על המקום הקדוש של הבישור ושל כנסיית יוסף הקדוש, שבנצרת. לאחר ירידה לחלק התחתון של הבזיליקה, מונסיניור טוואל והפמליה שלו ופרנציסקאנים רבים כיבדו את המערה של הבישור, כרעו ברך לזמן קצר לפני המזבח הקטן, היכן שהמילים אודות בן האלוהים חרוטות באבן "והדבר נהיה בשר". לאחר מכן, בחלק העליון יותר בבזיליקה שהיה מלא באנשים, הפטריארך ערך את תפילת הערבית הטקסית יחד עם מונסיניור בטיש ו- מרקוזו, האח בוסטוס והאח סברה. האירוע היה לחי ע"י מקהלת הבזיליקה של הבישור. בסופה של התפילה, כל הנוכחים יכלו לברך את הנציגים ואיחלו להם חג שמח.
המקום הקדוש של הבישור עומד ממש באותה נקודה שלפי המסורת הנוצרית, המלאך גבריאל בישר למרים על ההתגלמות של ישוע ברחמה. בתחילת המאה השנייה, צאצאיה של משפחתה של מרים בנו בחשאי מבנה במקום זה. הבזיליקה הראשונה הושלמה במאה החמישית בסגנון ביזנטי. במאה ה-11 שרידי הבזיליקה העתיקה נבנו בסגנון רומי. מבנה זה נהרס אף הוא ונותרה ממנו רק המערה הקדושה. בשנת 1620 הקוסטודיה של ארץ הקודש קיבלה את האישור של הבעלות על ההריסות של הבזיליקה. בשנת 1730 עוד כנסייה נבנתה והיא הורחבה בשנת 1871 ונהרסה בשנת 1955 על מנת לבנות את הבזיליקה הנוכחית. החפירות הארכיאולוגית שבוצעו בין השנים 1955-59, במהלך העבודה על הבזיליקה החדשה שפכו אור על השרידים של שתי הכנסיות הקודמות יותר, הביזנטית והצלבנית, כמו גם על השרידים העתיקים (יהודים-נוצרים) של המבנה מתקופה מוקדמת בהרבה מאשר המבנה הביזנטי.
הבזיליקה הנוכחית נבנתה בין השנים 1960-69 והוקדשה ב-25 במרץ 1969 ע" הקרדינל גבריאל גארון. היא נבנתה לפי הדגם של הארכיטקט ג'ובאני מוציו ועשויה מאבן מקומית. החזות הראשית מתארת את הגואל [ישוע] בפסל עשוי ברונזה עם הסצינה של הבישור שנראית למעלה יותר ועם ארבעת האוונגליסטים התלמידים בתחתון יותר. החלק הדרומי, המוקדש למרים כבוגרת, נושא את הכותר "סאלבה רגינה" והוא באוריינטציה ממש כמו בכנסייה הפרנציסקאנית משנת 1730. מצד שמאל, חומה צלבנית ושלושה אפסים צלבניים נראים. הבפנים כולל בזיליקה תחתונה יותר ועליונה יותר. החלק התחתון, בסגנון של קריפטה,משמר את מערת הבישור – ביתה של מרים. הכנסייה העליונה יותר מוקדשת להעלאת האם בתולה של האל שנהיה לאדם. הפסגה של הכיפה המרכזית הגדולה מעוצבת כמו חבצלת סגורה, אשר מסמלת את הטוהר של מרים. פסיפס גדול במזבח הראשי מקבל השראה מהבמה מסותרת הפרנציסקאנית התיאולוגית של מרים מדריאטריקס של החסד ושל ההצהרה של מועצת הוותיקן השנייה אודות מרים, אם הכנסייה וכתוב שם "כנסייה קתולית והשליחים הקדושים כאחד" על גבי הפסגה של הפסיפס עצמו. במרכז ישנה הדמות של ישוע עם פיטר הקדוש והבתולה עם הכתר, מוקפים ע"י הכנסייה הכריזמטית והיררכית, עליה לרגל בארץ, הנעה לעבר ישוע. שני צידי הקפלות מוקדשות לסקרמנט המבורך ביותר ולמסדר פרנציסקאני, בייחוד לקוסטודיה של ארץ הקודש. מסורות פופולאריות של דבקות לגבירתנו [מרים] מוצגות באמצעות דגלים בקירות, ייצוגים יפים וצבעוניים של מרים מכל העולם, החשובה מכל מדינה או עם.
ביום שבת בערב, האח ריקדו בוסטוס, יחד עם מונסיניור טוואל, בישופים אחרים וחברים רבים מהקהילה הפרנציסקאנית, הובילו תהלוכת לפידים עם השתתפות של מאות מאמינים. פסלה של מרים נישא בתהלוכה לפנים הבזיליקה והונח בחלק התחתון, מרחק קצר ממערת הבישור. הערצה של קבלת הלחם והיין (טקסית) נערכה בקריפטה שבבזיליקה עם השתתפות אינטנסיבית של אנשי דת, נוצרים מקומיים ועולי רגל.
בסיום ראשון בבוקר, בשעה 10, החלק העלון יותר של הבזיליקה, המעוטר כה יפה עם פרחים לבנים, היה המקום שבו מונסיניור טואל, העורך המרכזי של סעודת האדון הטקסית של יום החג של הבישור כאשר סייעו בידו מונסיניור כמאל ו-מרקוזו, בישוף איטלקי (המבקר בארץ) והאח ריקרדו בוסטוס. עשרות כהני דת ואנשי דת סייעו אף הם, כולל פרנציסקאנים רבים. אלפי בני אדם מילאו את הבזיליקה לרגל אירוע זה ואשר הגיעו לא רק מנצרת ומהגליל אלא מרושלים, בית לחם ומאזורים אחרים מארץ הקודש יחד עם קבוצה גדולה של עולי רגל ממוצאים שונים ואשר דוברים שפות שונות. הליטורגיה היתה לחיה תודת למקהלת הקוסטודיה של מאניפיקאט, בניצוחה של האניה סודה סברה וע"י מקהלת הבזיליקה של הבישור, ששרה גם את היצירה "סעודת האדון" המוקדשת ליוסף הקדוש שנכתב ע"י האח ארמנדו פירוצי, נגן העוגב של הקוסטודיה ומנהל מכון מאניפיקאט, בית הספר למוסיקה של הקוסטודיה שבירושלים. האח פירוצי ניגן בעוגב באירוע זה.
הליטורגיה כללה את המקראות של יום ראשון חמישי של תקופת צום הארבעים, עם טקסטים של הנביא ירמיהו (ל"א:31-34), תהילים 50 והאיגרת אל העברים (ה:7-9) אולם גם כלל את המקראות על פי לוקס (א:26-38). מונסיניור טוואל פתח את הדרשה שלו, בשפה הערבית ע"י ברכות חמות לכל הנוכחים: לבישופים שליוו אותו, האח הממונה וכהן הדת של הקהילה של הנצרת, הקהילה הפרנציסקאנית של הקוסטודיה, כהני הדת ואנשי דת אשר חגגו, המאמינים מארץ הקודש ואת כל המאמינים אשר צפו בסעודת האדון בטלוויזיה בשידור ישיר באירופה ובמזרח התיכון; לקהילה של האחים שבנצרת אשר חוגגת את יובל הכסף, המרכז החדש של מרים על מנת להרחיב את הידע אודותיה ולעולי רגל רבים מכל השפות ומכל המוצאים.
בבישור של המלך למרים, מונסיניור טוואל המשיך, האל בפעם הראשונה התגלה בשלישו הקדוש: רוח הקודש ירדה על מרים, כוחו של האל כיסה אותה עם צילו והבן נתעבר ברחמה. האל מחפש אחר התאחדות עם האדם על מנת להבין את תוכניתו של הפדות, והאנושות נכנסת להתאחדות אמיתית עם האל תודות לתשובתה של מרים, אשר היתה הסכמה לקבלת הישועה, תחושת הקריאה שלה והאחריות שאליה היא נקראה. לא היה זה מעשה אישי, אלא פתוח לכל האנושות: ישוע נולד ומת עבור המין האנושי כולו ואנו שייכים לכנסייה משום שהישועה יש לה מאפיין כנסייתי ומאחד, מזכיר לנו ללא הרף את מערכת היחסים שלנו עם האחרים. כמו ההתנסות של מרים, דבר ה' עדיין מאתגר אותנו כיום, שופך אור על יכולתנו לקבל אירועים בחיינו ולהקריב את מה שמתבקש מאיתנו.עלינו להרהר אודות יכולתנו לקבל את המסר ואת בקשות האל, הדרך שבה מקבלים אורחים ועולי רגל בארץ הקודש, את המוכנות שלנו לתת להם ההארה אנושית והאותנטית, תרבותית ורוחנית. לאחר המפגש שלה עם המלאך מרים עזבה בחופזה לבת דודתה חנה [אליזבט] על מנת לסייע לה בהריונה בגילה המתקדם. במילים של תפילת ה"מאניפיקאט" מרים מהללת את נוכחות האל בחייה ומבטאת זאת בברכה ובהודיה. גם אנו,נקראים להיות קרובים, לא מהוססים, לחברי המשפחה, חברים ומכרים כשיש אירוע חשוב – משמח או טרגי – לבוא לחייהם, לסייע להם, לחזק את אמונתם ולהדגים רוח אחדות והשתייכות למשפחה אנושית ודתית.
הפטריארך סיים את הדרשה בהרהור מעודן אודות המצב של הנוצרים במזרח התיכון, אשר חשים פחד עקב אי היציבות הפוליטית וחוסר הוודאות באזור לאחר מכן, הוא פנה לממשלות, מבקש מהם שהם יועשרו מניסיונה ומאהבתה של המשפחה הקדושה ולהרחיק עצמם מאלימות ומאינטרס אישי. הוא פנה למוסלמים, אשר עימם הנוצרים של ארץ הקודש חיו עימם זמן רב, שירדפו שלום באמצעות אהבת האל והשכן, שיתוף פעולה בביית מולדת משותפת, להתקדם באזרחות טובה, חופש דת והגנה על זכויות האדם. פנייתו האחרונה הינה למרים שסייע לקהילות הנוצריות שבמזרח התיכון לחיות את דבר ה', להתמודד עם קשיים ארץ זו, ולהיות תמיד דוגמא של אהבה וסובלנות. מי ייתן ומרים תביא שלום בכל הלבבות ובכל המשפחות, ותברך את הצעירים, האמהות, הזקנים, את הגליל ואת כל ארץ הקודש, ואת העולם כולו.
בסופה של הליטורגיה של ההוחדה, כהן הדת של נצרת, האח אמג'ד סברה, בישר לנקהלים בשורות טובות כי החל מהשנה הבאה הקהילה הקתולית תחגוג את חג הפסחא יחד הקהילה האורתודוכסית; צעד חשוב בהתפתחות של אקומיזם בארץ הקודש.
לצלילי ההמנון של "שמחי, מרים מנצרת", הבישופים וכהני הדת המסייעים יצרו תהלוכה קצרה לתוך הבזיליקה על מנת להנציח את ההתגלמות של דבר ה' ובמהלכה הוקרא הטקסט של הבשורה לפי יוחנן (א:1-18) ושל הבישור לפי מתי (א:18-25).
מונסיניור טוואל סיים את האירוע הטקסי עם דקלום של "אנג'לוס דומיני" [מלאכי האל] ולאחר מכן ברך את האנשים במחילה שלמה
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות - - מירוסלב ג'דלוס