גברים אשר מתחייבים לשרת כדיאקון קבוע באירופה אינם זוכים להיות בחדשות, אך הם בהחלט ראויים לכך במחוז ירושלים, מכיוון שזה קורה בפעם הראשונה.
וכך זה ארע ביום ראשון, ה 15 ביוני, ששלושה בעלים ואבות [1] מונו לשרת כ’עוזרי-כוהן’ וכ’מקריאים’ [2].
באסם גהטאס, סאמיר אל הודאלי, ואדל מוגהראבי הם גברים בשנות הארבעים לחייהם. הם מעורבים מאוד בחיי הקהילה, ובשנה וחצי האחרונות הם השתתפו בקורס מיוחד בו התמקדו על למודי מקרא ותיאולוגיה בסמינר המחוז בבית ג’אלה. הקורס ימשיך בחודשים ובשנים הקרובות ויסתיים, "אינשאללה!", בעזרת השם, בהסמכתם כדיאקונים קבועים בעוד שנה או שנתיים.
כאשר נשאל מונסיניור מישל סבאח מדוע יש "התעכבות" (במינוי דיאקונים קבועים) בירושלים בהשוואה למערב, הוא חייך, "כנסיית רומא מתקדמת לאט. כנסיית ירושלים מתקדמת מאוד, מאוד לאט". בכל מקרה, הוא מכחיש שהתחלת משרת הדיאקון הקבוע מטרתה להקל על מחסור בכוהנים. "תודה לאל", הוא אומר, "יש לנו כוהן-דת לכל אחת מן הקהילות, ובסמינר לא חסרים פרחי כהונה. אך אנו מעוניינים להיות פתוחים למגוון הפעילויות הכרוכות ברעיית הקהילות ולהמחיש את מקומם של המאמינים מן השורה בשירות הכנסייה". לכן, אם מחוז ירושלים נפתח לגבי תפקיד הדיאקון הקבוע, משמעות הדבר, אומר מונסיניור סבאח, "היא להציע את החסד הנובע מתפקיד ייחודי זה לאנשים אשר ייקראו למלאו ועבור הכנסייה המקומית. זהו אחד מפירות סינודה.
למעשה, הסינודה כתבה שמשרת הדיאקון הקבוע היא אחת משאיפותיה ליישום החלטותיה, אך לקח זמן לאשר את ההחלטה וליישמה. בתרבות הכנסייתית המתאפיינת בנתינת כבוד מרבי לכוהני-דת, הועלתה שאלה לגבי קבלת התפקיד החדש הזה. סאמיר אל הודאלי טוען, "שבתום החגיגה כאשר קבלנו את האיחולים הלבביים מכולם, נראה שכולם שמחו בשבילנו. הם אמרו לנו כך, וראינו את השמחה על פניהם." אך האם תפקידם יוגבל על ידי הכוהנים עצמם? "להפך, כוהן הקהילה שלנו, האב איברהים פאלטאס הפרנציסקאני, עודד אותנו. הוא היה האחד שקרא לנו לבחור במסלול הזה. ואני מכיר מספר כוהנים במחוז אשר היו חפצים לחלוק תפקיד זה עמנו."
רצונו של סאמיר היה תמיד להיות אחד מהמאמינים מן השורה בכנסייה. "הכרתי את האב באטיסטלי הפרנציסקאני [3] במשך זמן רב. בצעירותי, הוא שאל אותי, "למה שלא תהייה כוהן-דת?" עניתי לו ש 50.5% מהסיבות שלי הן נגד, ו 49.5% מהסיבות הן בעד. כשלמדתי ברומא, תפקיד המאמין מן השורה משך אותי יותר. כאשר התחתנתי, אמר לי האב, "אז ה 0.5% נצחו!".
דיאקוני העתיד מתמידים בדרך אל התפקיד עם הסכמתן המלאה של נשותיהן, אשר חייבות לחתום על מסמכים מסוימים עם בעליהן ואף לבקש במכתב להתקבל אישית אל חלק מהשלבים החשובים בתהליך ההכשרה. "זו באמת החלטה משפחתית", אומר סאמיר, "מכיוון שזה ישנה את הקצב של כולנו".
המשפחות הראו את הסכמתן במשך הטקס על ידי השתתפות פעילה בקריאה ובתהלוכת התרומות.
"ישנם אנשים החושבים שהכנסייה תשלם לנו. ייתכן שיחזירו לנו על הוצאות מסוימות, בעיקר על נסיעות, שנעשה במשך מילוי תפקידנו בהווה ובעתיד, אך אנו נתמוך בעצמנו דרך עבודה במקצוע שלנו. הכנסייה לא נותנת לנו דבר. זהו שירות הניתן לכנסייה", מתעקש סאמיר.
החגיגה הייתה נהדרת ואדל, באסם וסאמיר, שלושת הפלסטינאים הראשונים בדרכם אל תפקיד הדיאקון הקבוע, זרחו. מיטב איחולנו עמכם!
Mab
הכירו את שלושת דיאקוני העתיד:
באסם גהטאס נולד ב 1966. הוא עוסק בענף הרוקחות. כבר זמן רב הוא מעורב מאוד בפעילות ’לגיון מרים’, והוא משמש כנשיאה הנוכחי בפרובינציית ישראל ופלסטין. כמו כן הוא משתתף בפעילותן של כמה וועדות של המחוז. הוא חבר קהילת בית-חאנינה בירושלים. באסם נשוי לטרז ואב לשלושה ילדים.
סאמיר אל הודאלי, נולד ב 1962, למד אנגלית באוניברסיטת בית לחם ותקשורת חברתית ברומא. מאז 1994 הוא משרת כמנהל מרכז הפטריארכיה להוראת הדת (קאטכיזם). הוא חבר בקהילת בית-סאפאפה בירושלים ומשתתף גם במקהלת קהילת המושיע הקדוש וגם במקהלת קוסטודית ארץ הקודש. הוא נשוי למינרווה ויש להם שני בנים.
אדל מוגהרבי נולד ב 1966, למד אנגלית באוניברסיטת בית לחם, פילוסופית בבית-ג’אלה, וכן למד מקרא, ליטורגיה, ותולדות הכנסייה באוניברסיטה הלאטרנית ברומא. הוא מורה הדת הנוכחי אצל אחיות המחרוזת בבית-חאנינה (קהילתו). הוא נשוי לקולה, ויש להם שלושה ילדים.
[1] למעשה, ישנם חמישה גברים המתכוננים לתפקיד הדיאקון. אחד מהם הוא יווני קתולי (מלקיטי) המתגורר בבית-לחם, והאחר הוא קתולי לטיני מנצרת.
[2] ’עוזר-כוהן’ ו’מקריא’: תפקידים אילו, נקראו בעבר "מסדרים קטנים" והם עדין בשימוש כיום. הם כוללים שירות בזמן סעודת האדון, במזבח ובהקראת דבר אדוני.
[3] ג’ובאני באטיסטלי, הקוסטוס הקודם של ארץ הקודש.
וכך זה ארע ביום ראשון, ה 15 ביוני, ששלושה בעלים ואבות [1] מונו לשרת כ’עוזרי-כוהן’ וכ’מקריאים’ [2].
באסם גהטאס, סאמיר אל הודאלי, ואדל מוגהראבי הם גברים בשנות הארבעים לחייהם. הם מעורבים מאוד בחיי הקהילה, ובשנה וחצי האחרונות הם השתתפו בקורס מיוחד בו התמקדו על למודי מקרא ותיאולוגיה בסמינר המחוז בבית ג’אלה. הקורס ימשיך בחודשים ובשנים הקרובות ויסתיים, "אינשאללה!", בעזרת השם, בהסמכתם כדיאקונים קבועים בעוד שנה או שנתיים.
כאשר נשאל מונסיניור מישל סבאח מדוע יש "התעכבות" (במינוי דיאקונים קבועים) בירושלים בהשוואה למערב, הוא חייך, "כנסיית רומא מתקדמת לאט. כנסיית ירושלים מתקדמת מאוד, מאוד לאט". בכל מקרה, הוא מכחיש שהתחלת משרת הדיאקון הקבוע מטרתה להקל על מחסור בכוהנים. "תודה לאל", הוא אומר, "יש לנו כוהן-דת לכל אחת מן הקהילות, ובסמינר לא חסרים פרחי כהונה. אך אנו מעוניינים להיות פתוחים למגוון הפעילויות הכרוכות ברעיית הקהילות ולהמחיש את מקומם של המאמינים מן השורה בשירות הכנסייה". לכן, אם מחוז ירושלים נפתח לגבי תפקיד הדיאקון הקבוע, משמעות הדבר, אומר מונסיניור סבאח, "היא להציע את החסד הנובע מתפקיד ייחודי זה לאנשים אשר ייקראו למלאו ועבור הכנסייה המקומית. זהו אחד מפירות סינודה.
למעשה, הסינודה כתבה שמשרת הדיאקון הקבוע היא אחת משאיפותיה ליישום החלטותיה, אך לקח זמן לאשר את ההחלטה וליישמה. בתרבות הכנסייתית המתאפיינת בנתינת כבוד מרבי לכוהני-דת, הועלתה שאלה לגבי קבלת התפקיד החדש הזה. סאמיר אל הודאלי טוען, "שבתום החגיגה כאשר קבלנו את האיחולים הלבביים מכולם, נראה שכולם שמחו בשבילנו. הם אמרו לנו כך, וראינו את השמחה על פניהם." אך האם תפקידם יוגבל על ידי הכוהנים עצמם? "להפך, כוהן הקהילה שלנו, האב איברהים פאלטאס הפרנציסקאני, עודד אותנו. הוא היה האחד שקרא לנו לבחור במסלול הזה. ואני מכיר מספר כוהנים במחוז אשר היו חפצים לחלוק תפקיד זה עמנו."
רצונו של סאמיר היה תמיד להיות אחד מהמאמינים מן השורה בכנסייה. "הכרתי את האב באטיסטלי הפרנציסקאני [3] במשך זמן רב. בצעירותי, הוא שאל אותי, "למה שלא תהייה כוהן-דת?" עניתי לו ש 50.5% מהסיבות שלי הן נגד, ו 49.5% מהסיבות הן בעד. כשלמדתי ברומא, תפקיד המאמין מן השורה משך אותי יותר. כאשר התחתנתי, אמר לי האב, "אז ה 0.5% נצחו!".
דיאקוני העתיד מתמידים בדרך אל התפקיד עם הסכמתן המלאה של נשותיהן, אשר חייבות לחתום על מסמכים מסוימים עם בעליהן ואף לבקש במכתב להתקבל אישית אל חלק מהשלבים החשובים בתהליך ההכשרה. "זו באמת החלטה משפחתית", אומר סאמיר, "מכיוון שזה ישנה את הקצב של כולנו".
המשפחות הראו את הסכמתן במשך הטקס על ידי השתתפות פעילה בקריאה ובתהלוכת התרומות.
"ישנם אנשים החושבים שהכנסייה תשלם לנו. ייתכן שיחזירו לנו על הוצאות מסוימות, בעיקר על נסיעות, שנעשה במשך מילוי תפקידנו בהווה ובעתיד, אך אנו נתמוך בעצמנו דרך עבודה במקצוע שלנו. הכנסייה לא נותנת לנו דבר. זהו שירות הניתן לכנסייה", מתעקש סאמיר.
החגיגה הייתה נהדרת ואדל, באסם וסאמיר, שלושת הפלסטינאים הראשונים בדרכם אל תפקיד הדיאקון הקבוע, זרחו. מיטב איחולנו עמכם!
Mab
הכירו את שלושת דיאקוני העתיד:
באסם גהטאס נולד ב 1966. הוא עוסק בענף הרוקחות. כבר זמן רב הוא מעורב מאוד בפעילות ’לגיון מרים’, והוא משמש כנשיאה הנוכחי בפרובינציית ישראל ופלסטין. כמו כן הוא משתתף בפעילותן של כמה וועדות של המחוז. הוא חבר קהילת בית-חאנינה בירושלים. באסם נשוי לטרז ואב לשלושה ילדים.
סאמיר אל הודאלי, נולד ב 1962, למד אנגלית באוניברסיטת בית לחם ותקשורת חברתית ברומא. מאז 1994 הוא משרת כמנהל מרכז הפטריארכיה להוראת הדת (קאטכיזם). הוא חבר בקהילת בית-סאפאפה בירושלים ומשתתף גם במקהלת קהילת המושיע הקדוש וגם במקהלת קוסטודית ארץ הקודש. הוא נשוי למינרווה ויש להם שני בנים.
אדל מוגהרבי נולד ב 1966, למד אנגלית באוניברסיטת בית לחם, פילוסופית בבית-ג’אלה, וכן למד מקרא, ליטורגיה, ותולדות הכנסייה באוניברסיטה הלאטרנית ברומא. הוא מורה הדת הנוכחי אצל אחיות המחרוזת בבית-חאנינה (קהילתו). הוא נשוי לקולה, ויש להם שלושה ילדים.
[1] למעשה, ישנם חמישה גברים המתכוננים לתפקיד הדיאקון. אחד מהם הוא יווני קתולי (מלקיטי) המתגורר בבית-לחם, והאחר הוא קתולי לטיני מנצרת.
[2] ’עוזר-כוהן’ ו’מקריא’: תפקידים אילו, נקראו בעבר "מסדרים קטנים" והם עדין בשימוש כיום. הם כוללים שירות בזמן סעודת האדון, במזבח ובהקראת דבר אדוני.
[3] ג’ובאני באטיסטלי, הקוסטוס הקודם של ארץ הקודש.