כבודו,
כשזוכרים את המשמעות של המגבית של יום שישי הגדול נזכרים במחויבות אשר מתוארכת לזמן של השליחים. שאול השליח מעיד באגרתו אל הגלטים: עזרו לנו לזכור את העניים וזהו הדבר שאני נלהב לעשות (ב:10). והוא מאשש זאת באגרת אל הקורינתים (היאגרת הראשונה אל הקורינתים 16:2; האיגרת השנייה אל הקורינתים, 8:9) ובאגרת אל הרומים: "ואני הולך....לערוך תרומות מספר עבור העניים שבקרב הקדושים שבירושלים" (15:25-26).
ארץ הקודש מצפה לאחווה של כנסייה האוניברסאלית ושואפת להדדיות בשיתוף החוויה של החסד והסבל המסמל את מסעה. ארץ הקודש מבקשת הכרה, ראשית כל, לחסד של הסינוד של הבישופים במזרח התיכון ולביקור האפיפיור בקפריסין. אירועים אלו הגבירו את העניין של העולם והגבירו מאד את מספר עולי הרגל בעקבות צעדיו ההיסטוריים של אדוננו ישוע המשיח. אולם הסבל הינו ברור לעין בעליית המדרגה של האלימות נגד הנוצרים במזרח התיכון אשר את התוצאה חשים בפועל כאן בארץ הקודש. הנוצרים של המזרח התיכון חווים בפועל את התופעה של הקדוש המעונה וסובלים עקב חוסר היציבות או עקב העדר של שלום. הסימן המטריד ביותר הינו הגירתם ההמונית. אמנם ישנו סימן חיובי קטן מאד במצבים מספר שאינם מספיקים להפוך את הנטייה של הסבל של ההגירה הנוצרית אשר הופכת את האזור כלולו לדל, מייבשת אותו מכוחות של ויטאליות [חיות] הכוללת את הדור הצעיר.
כן עלינו לחבור אל האפיפיור ולעודד את הנוצרים של ירושלים, ישראל והרשות הפלסטינאית, של ירדן והמדינות הסמוכות שבמזרח התיכון במילותיו של האפיפיור עצמו: אסור לנו לפטור עצמו מלפעול בהעדר השלום. השלום הינו אפשרי. השלום הינו צורך דחוף. השלום הוא תנאי שאין לוותר עליו כתנאי לחיים אנושיים ולחברה בעלת ערך. שלום הינו גם הפיצוי הטוב ביותר למניעת הגירה מהמזרח התיכון (בנקדיטוס ה-16, דרשה מסעודת האדון בסגירת הסינוד של הבישופים של המזרח התיכון).
פנייה זו בעבור המגבית מוטבעת בה הסיבה של השלום, אשר אחינו ואחיותינו בארץ הקודש רוצים להיות בו כלים יעילים בידי האל לטובתו של כל המזרח התיכון.
המגבית תחל עם תחילת המסע של צום הארבעים עד לחג הפסחא ותתרחש ביום שישי הגדול או בכל תאריך אחר הנוח בהקשר מקומי. ברם, המגבית נותרת אמצעי חשוב ושאל ניתן לוותר עליו על מנת לקדם את חייהם של הנוצרים שבארץ האהובה.
העדה של הכנסיות המזרחיות פועלת כדובר בעבור כנסיות אלו וצרכיהם לדאגה קהילתית, חינוך, סיוע חברתי ולצדקה. תודות לסולידאריות אוניברסאלית, הם ממשיכים לשלש את הסבל והתקווה כאנשים מכובדים, מתפתחים בשיתוף פעולה אקומני ובין-דתי. הם יעניקו את הכבוד לאל ויגנו על זכויות וחובות הפרט והקהילות, החל מתרגול אישי וציבורי של חופש דת. הם יעמדו לצד העני, ללא כל הבחנה, יתרמו לקידום חברתי של המזרח התיכון. ומעל לכל, הם יחיו את הברכות של ה"אשרי" שבבשורה בסליחה ובפיוס.
האפיפיור בנדיקטוס [ברוך] מזמין אותנו ללכת מעבר לסיוע קונקרטי, למרות שהינו בעל ערך רב. מערכת היחסים צריכה להיות אינטנסיבית יותר על מנת להשיג "רוחניות אמיתית המעוגנת לארצו של ישוע: ככל שאנו מאריכים את האוניברסאליות ואת הייחודיות של אישיותו של המשיח, אך אנו מתבוננים בהכרת תודה לארץ שבה ישוע נולד, היכן שחי והיכן שנתן את חייו לנו. האבנים שעליהם הלך ישוע הגואל עדיים טעונות בזיכרון של רגליו וממשיכות לזעוק את הבשורה הטובה.....נוצרים אשר שוכנים בארצו של ישוע נושאים עדות לאמונתם בישוע שקם לתחייה...הם נקראם לשרת לא רק כאבוקות של אמונה עבור הכנסייה האוניברסאלית, אלא גם כשעור של הרמוניה, חוכמה ושיווי משקל בחיי החברות שבהם הם היו באופן מסורתי וממשיכים להיות, בחברות פלורליסטיות, בעלות קבוצות אתניות מרובות ורב-דתיות" (תוכחה לאחר הסינוד האפיפיורי, וורבום דומיני [=דבר האל], 89).
בשם האב הקדוש אני מודה לכוהני הדת ולמאמינים של הכנסייה כולה, סמוך ובטוח שהם יפגינו את נדיבותם. לתודתי הכנה שותפה גם הכנסייה הלטינית, הנאספת במחוז הבישופות של ירושלים ובקוסטודיה הפרנציסקאנית, כמו גם ע"י הכנסייה המלכיתית, המרונית, הסורית, הארמנית והכלדנית אשר יחד מרכיבות את הכנסייה הקתולית של ארץ הקודש.
עם איחולי האחווה בישוע המשיח
הקרדינל לאונרדו סנדרי
יו"ר
סיריל ואסיל
מזכיר הארכיבישוף
2009-2010 דו"ח של הקוסטודיה של ארץ הקודש
כשזוכרים את המשמעות של המגבית של יום שישי הגדול נזכרים במחויבות אשר מתוארכת לזמן של השליחים. שאול השליח מעיד באגרתו אל הגלטים: עזרו לנו לזכור את העניים וזהו הדבר שאני נלהב לעשות (ב:10). והוא מאשש זאת באגרת אל הקורינתים (היאגרת הראשונה אל הקורינתים 16:2; האיגרת השנייה אל הקורינתים, 8:9) ובאגרת אל הרומים: "ואני הולך....לערוך תרומות מספר עבור העניים שבקרב הקדושים שבירושלים" (15:25-26).
ארץ הקודש מצפה לאחווה של כנסייה האוניברסאלית ושואפת להדדיות בשיתוף החוויה של החסד והסבל המסמל את מסעה. ארץ הקודש מבקשת הכרה, ראשית כל, לחסד של הסינוד של הבישופים במזרח התיכון ולביקור האפיפיור בקפריסין. אירועים אלו הגבירו את העניין של העולם והגבירו מאד את מספר עולי הרגל בעקבות צעדיו ההיסטוריים של אדוננו ישוע המשיח. אולם הסבל הינו ברור לעין בעליית המדרגה של האלימות נגד הנוצרים במזרח התיכון אשר את התוצאה חשים בפועל כאן בארץ הקודש. הנוצרים של המזרח התיכון חווים בפועל את התופעה של הקדוש המעונה וסובלים עקב חוסר היציבות או עקב העדר של שלום. הסימן המטריד ביותר הינו הגירתם ההמונית. אמנם ישנו סימן חיובי קטן מאד במצבים מספר שאינם מספיקים להפוך את הנטייה של הסבל של ההגירה הנוצרית אשר הופכת את האזור כלולו לדל, מייבשת אותו מכוחות של ויטאליות [חיות] הכוללת את הדור הצעיר.
כן עלינו לחבור אל האפיפיור ולעודד את הנוצרים של ירושלים, ישראל והרשות הפלסטינאית, של ירדן והמדינות הסמוכות שבמזרח התיכון במילותיו של האפיפיור עצמו: אסור לנו לפטור עצמו מלפעול בהעדר השלום. השלום הינו אפשרי. השלום הינו צורך דחוף. השלום הוא תנאי שאין לוותר עליו כתנאי לחיים אנושיים ולחברה בעלת ערך. שלום הינו גם הפיצוי הטוב ביותר למניעת הגירה מהמזרח התיכון (בנקדיטוס ה-16, דרשה מסעודת האדון בסגירת הסינוד של הבישופים של המזרח התיכון).
פנייה זו בעבור המגבית מוטבעת בה הסיבה של השלום, אשר אחינו ואחיותינו בארץ הקודש רוצים להיות בו כלים יעילים בידי האל לטובתו של כל המזרח התיכון.
המגבית תחל עם תחילת המסע של צום הארבעים עד לחג הפסחא ותתרחש ביום שישי הגדול או בכל תאריך אחר הנוח בהקשר מקומי. ברם, המגבית נותרת אמצעי חשוב ושאל ניתן לוותר עליו על מנת לקדם את חייהם של הנוצרים שבארץ האהובה.
העדה של הכנסיות המזרחיות פועלת כדובר בעבור כנסיות אלו וצרכיהם לדאגה קהילתית, חינוך, סיוע חברתי ולצדקה. תודות לסולידאריות אוניברסאלית, הם ממשיכים לשלש את הסבל והתקווה כאנשים מכובדים, מתפתחים בשיתוף פעולה אקומני ובין-דתי. הם יעניקו את הכבוד לאל ויגנו על זכויות וחובות הפרט והקהילות, החל מתרגול אישי וציבורי של חופש דת. הם יעמדו לצד העני, ללא כל הבחנה, יתרמו לקידום חברתי של המזרח התיכון. ומעל לכל, הם יחיו את הברכות של ה"אשרי" שבבשורה בסליחה ובפיוס.
האפיפיור בנדיקטוס [ברוך] מזמין אותנו ללכת מעבר לסיוע קונקרטי, למרות שהינו בעל ערך רב. מערכת היחסים צריכה להיות אינטנסיבית יותר על מנת להשיג "רוחניות אמיתית המעוגנת לארצו של ישוע: ככל שאנו מאריכים את האוניברסאליות ואת הייחודיות של אישיותו של המשיח, אך אנו מתבוננים בהכרת תודה לארץ שבה ישוע נולד, היכן שחי והיכן שנתן את חייו לנו. האבנים שעליהם הלך ישוע הגואל עדיים טעונות בזיכרון של רגליו וממשיכות לזעוק את הבשורה הטובה.....נוצרים אשר שוכנים בארצו של ישוע נושאים עדות לאמונתם בישוע שקם לתחייה...הם נקראם לשרת לא רק כאבוקות של אמונה עבור הכנסייה האוניברסאלית, אלא גם כשעור של הרמוניה, חוכמה ושיווי משקל בחיי החברות שבהם הם היו באופן מסורתי וממשיכים להיות, בחברות פלורליסטיות, בעלות קבוצות אתניות מרובות ורב-דתיות" (תוכחה לאחר הסינוד האפיפיורי, וורבום דומיני [=דבר האל], 89).
בשם האב הקדוש אני מודה לכוהני הדת ולמאמינים של הכנסייה כולה, סמוך ובטוח שהם יפגינו את נדיבותם. לתודתי הכנה שותפה גם הכנסייה הלטינית, הנאספת במחוז הבישופות של ירושלים ובקוסטודיה הפרנציסקאנית, כמו גם ע"י הכנסייה המלכיתית, המרונית, הסורית, הארמנית והכלדנית אשר יחד מרכיבות את הכנסייה הקתולית של ארץ הקודש.
עם איחולי האחווה בישוע המשיח
הקרדינל לאונרדו סנדרי
יו"ר
סיריל ואסיל
מזכיר הארכיבישוף
2009-2010 דו"ח של הקוסטודיה של ארץ הקודש