בבוקר של יום חמישי, ה-22 במרץ, הקהילה הנוצרית הלטינית של ארץ הקודש התכוננה לחיות מחדש את הייסורים (פסיון), המוות ואת התחייה של האדון ישוע באותם המקומות שבהם התרחשו אירועים אלו לפני יותר מ-2000 שנה. כיום ההנצחה היתה של התחייה של לזרוס, חברו של ישוע ופרוטגוניסט של אירוע יוצא מן הכלל הזה, יחד עם שתי האחיות, מרים ומרתא, בכפר הקטן בית עניה, מרחק קצר מירושלים בדרך היורדת מהר הזיתים אל יריחו.
זהו אתר קדוש פרנציסקאני המנציח את ביתו של לזרוס, חברו של ישוע, ואת המקום של קברו של לזרוס. הכנסייה, אשר נבנתה ע"י הארכיטקט האיטלקי אנטוניו ברלוצי בחלקה הראשון של המאה ה-20, עומדת על שרידים של כנסייה ביזנטית וצלבנית שמסתירה מתחתיה מבנים עתיקים יותר, ביניהם ניתן לראות קבוצת בתים: הכפר שבו משפחתו של לזרוס, מרים ומרתא חיו. למעשה, סביר שהם הריסות ביתה של מרתא, היכן, כפי שקוראים בספר הבשורה, ישוע הגיע לנוח וליהנות מחום של שותפות אנושית. הכנסייה הנוכחת, בצורה של צלב יווני, הינה בעלת כיפה מרכזית המכוסה בפסיפס מוזהב, כשקרני השמש הבאות מלמעלה, מציגות פרספקטיבה פתוחה, מזכירה את סיפורו של לזרוס, אשר טעם את האור האמיתי אשר ממנו אנו מקבלים את חיי העולם.הקירות של ארבעת זרועות הצלב היווני מתחיל מהמרכז של הכיפה ומתאר בפסיפסים מרהיבים את האירועים מספרי הבשורה אשר מתייחסים למשפחה שבבית עניה: הכנסת האורחים שהוצעה ע"י מרים ומרתא, תחייתו של חברו של ישוע, לזרוס, המעשה העדין והנבואי של מרים אשר משחה שמן על רגלי האדון וניקתה אותו בשיערה והמילים המאפיינות את מקום הפולחן "אני התחייה והחיים" (יוחנן, 11:25). אירועים אלו יוצרים מחדש את האווירה של משפחה, מקבלת ושל ידידות שאפילו ישוע, בחייו הארציים, רצה לחווות.
לאחר סעודת האדון הראשונה, אשר התרחשה בשעה שש וחצי בבוקר, במקום המוקדש כקבר של לזרוס, כ-50 מטר מהמקום הפולחן הפרנציסקאני, ובשעה שבע וחצי הושרה סעודת האדון הטקסית שקדמה לה תפילת בוקר שנערכה בכנסייה של בית עניה. האח ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, היה המכהן הראשי ובקרב כהני הדת המסייעים היה האח ג'רזי קראי, מנהל מרכז המדיה הפרנציסקאני, מהמרכז הפרנציסקאני של הקוסטודיה של ארץ הקודש. הקהילה הפרנציסקאנית המקומית זכתה לייצוג ניכר גם כן, יחד עם אנשי דת רבים, נשים וגברים, מקהילות דתיות שונות בארץ הקודש, כמו כן גם חברים, מתנדבים ועמיתים של הקוסטודיה ומעט נוצרים מהקהילה המקומית דוברת הערבית.
עם סיום הטקס, לאחר רגעים פשוטים של חברות במנזר הפרנציסקאני הצמוד למקום הפולחן שבבית עניה, נערכה תהלוכה, עם קריאה של טקסטים מספר הבשורה, שירים ותפילות, נעים מאזור שמלפני קברו של לזרוס ועוברים דרך הר הזיתים, עם עצירות ב-אדיקול של עליית האדון השמיימה ובכנסיית תפילת האדון. כאן הסתיים מסע העליה לרגל עם רגע אינטנסיבי של תפילה, שבמהלכה הוזכר המצב בקשה של האוכלוסייה בסוריה במהלך החודשים האחרונים.
לפי ספר הבשורה לפי יוחנן, "וששת ימים לפני חג הפסח בא שוע לבית היני מקום לעזור אשר העיר אותו מעם המתים ויעשו לו שם משתה בערב" (יוחנן, י"ב:1-2). האפיפיור ברוך [בנדיקטוס] ה-16 כתב: "ספר הבשורה מדגיש את אווירת הפסח האינטנסיבית בהרהור שלנו: הארוחה בבית עניה היתה הקדמה למותו של ישוע כסימן ממרים, הוקרה למורה אשר הוא מקבל אותה כקדימון לקבורתו (ראה יוחנן י"ב:7). ברם, מבשר גם אודות התחייה באמצעות נוכחותו של לזרוס שקם מהמתים, עד רב עוצמה לעוצמתו של שוע המשיח על המוות. לא רק המשמעות של פסח, הסיפור של הארוחה בבית עניה משתלבת עם הרזוננס והייסורים, מלא באהבה ודבקות, שמחה וכאב: שמחה לרגל ביקור של ישוע והשליחים, בתחיית לזרוס ופסח המתקרב; צער עמוק משום שפסח יהיה האחרון." הבה נלך בעקבות האדון ישוע בדרך מבית עניה שתיקח אותו בפעם האחרונה, במהלך הימים האחרונים של הייסורים לדרך של הכבוד של התחייה אשר המילים והאירועים של בית עניה הינם ההקדמה והציפייה להם.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – האח ג'ורג'יו ויניה
זהו אתר קדוש פרנציסקאני המנציח את ביתו של לזרוס, חברו של ישוע, ואת המקום של קברו של לזרוס. הכנסייה, אשר נבנתה ע"י הארכיטקט האיטלקי אנטוניו ברלוצי בחלקה הראשון של המאה ה-20, עומדת על שרידים של כנסייה ביזנטית וצלבנית שמסתירה מתחתיה מבנים עתיקים יותר, ביניהם ניתן לראות קבוצת בתים: הכפר שבו משפחתו של לזרוס, מרים ומרתא חיו. למעשה, סביר שהם הריסות ביתה של מרתא, היכן, כפי שקוראים בספר הבשורה, ישוע הגיע לנוח וליהנות מחום של שותפות אנושית. הכנסייה הנוכחת, בצורה של צלב יווני, הינה בעלת כיפה מרכזית המכוסה בפסיפס מוזהב, כשקרני השמש הבאות מלמעלה, מציגות פרספקטיבה פתוחה, מזכירה את סיפורו של לזרוס, אשר טעם את האור האמיתי אשר ממנו אנו מקבלים את חיי העולם.הקירות של ארבעת זרועות הצלב היווני מתחיל מהמרכז של הכיפה ומתאר בפסיפסים מרהיבים את האירועים מספרי הבשורה אשר מתייחסים למשפחה שבבית עניה: הכנסת האורחים שהוצעה ע"י מרים ומרתא, תחייתו של חברו של ישוע, לזרוס, המעשה העדין והנבואי של מרים אשר משחה שמן על רגלי האדון וניקתה אותו בשיערה והמילים המאפיינות את מקום הפולחן "אני התחייה והחיים" (יוחנן, 11:25). אירועים אלו יוצרים מחדש את האווירה של משפחה, מקבלת ושל ידידות שאפילו ישוע, בחייו הארציים, רצה לחווות.
לאחר סעודת האדון הראשונה, אשר התרחשה בשעה שש וחצי בבוקר, במקום המוקדש כקבר של לזרוס, כ-50 מטר מהמקום הפולחן הפרנציסקאני, ובשעה שבע וחצי הושרה סעודת האדון הטקסית שקדמה לה תפילת בוקר שנערכה בכנסייה של בית עניה. האח ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, היה המכהן הראשי ובקרב כהני הדת המסייעים היה האח ג'רזי קראי, מנהל מרכז המדיה הפרנציסקאני, מהמרכז הפרנציסקאני של הקוסטודיה של ארץ הקודש. הקהילה הפרנציסקאנית המקומית זכתה לייצוג ניכר גם כן, יחד עם אנשי דת רבים, נשים וגברים, מקהילות דתיות שונות בארץ הקודש, כמו כן גם חברים, מתנדבים ועמיתים של הקוסטודיה ומעט נוצרים מהקהילה המקומית דוברת הערבית.
עם סיום הטקס, לאחר רגעים פשוטים של חברות במנזר הפרנציסקאני הצמוד למקום הפולחן שבבית עניה, נערכה תהלוכה, עם קריאה של טקסטים מספר הבשורה, שירים ותפילות, נעים מאזור שמלפני קברו של לזרוס ועוברים דרך הר הזיתים, עם עצירות ב-אדיקול של עליית האדון השמיימה ובכנסיית תפילת האדון. כאן הסתיים מסע העליה לרגל עם רגע אינטנסיבי של תפילה, שבמהלכה הוזכר המצב בקשה של האוכלוסייה בסוריה במהלך החודשים האחרונים.
לפי ספר הבשורה לפי יוחנן, "וששת ימים לפני חג הפסח בא שוע לבית היני מקום לעזור אשר העיר אותו מעם המתים ויעשו לו שם משתה בערב" (יוחנן, י"ב:1-2). האפיפיור ברוך [בנדיקטוס] ה-16 כתב: "ספר הבשורה מדגיש את אווירת הפסח האינטנסיבית בהרהור שלנו: הארוחה בבית עניה היתה הקדמה למותו של ישוע כסימן ממרים, הוקרה למורה אשר הוא מקבל אותה כקדימון לקבורתו (ראה יוחנן י"ב:7). ברם, מבשר גם אודות התחייה באמצעות נוכחותו של לזרוס שקם מהמתים, עד רב עוצמה לעוצמתו של שוע המשיח על המוות. לא רק המשמעות של פסח, הסיפור של הארוחה בבית עניה משתלבת עם הרזוננס והייסורים, מלא באהבה ודבקות, שמחה וכאב: שמחה לרגל ביקור של ישוע והשליחים, בתחיית לזרוס ופסח המתקרב; צער עמוק משום שפסח יהיה האחרון." הבה נלך בעקבות האדון ישוע בדרך מבית עניה שתיקח אותו בפעם האחרונה, במהלך הימים האחרונים של הייסורים לדרך של הכבוד של התחייה אשר המילים והאירועים של בית עניה הינם ההקדמה והציפייה להם.
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – האח ג'ורג'יו ויניה