האסיפה המיוחדת של הסינוד של הבישופים של המזרח התיכון נערכת ברומא בין התאריכים 10-24 לאוקטובר. האפיפיור בנדיקטוס [ברוך] ה-16 החליט לערוך את הסינוד לאחר מסע העלייה לרגל לארץ הקודש במאי 2009, על מנת לשקף את הנושא "הכנסייה הקתולית במזרח התיכון: שותפות ועדות".
"בכל יום, האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש מעריצים את העדות ואת הנדיבות של יוזמה חרוצה של תנועה רוחנית ופיזית אשר מביאה מיליוני אנשים לשוב ולהיאסף בירושלים, היכן שהם מחפשים אחר המרכז, אחר הלב ואת מקור האמונה הראשוני של חיים נוצריים,”, כך אמר הקוסטוד של ארץ הקודש, האב הפרנציסקאני פיירבטיסטה פיצהבלה בנאומו ב-סינוד.
להלן הנאום של האב פיירבטיסטה פיצהבלה, הקוסטוד של ארץ הקודש:
“אבות מכובדים ונכבדים,
בעלי סמכות וחברי הסינוד הנוכחי,
בארץ הקודש, בדרך כלל הפרספקטיבה הקהילתית (פסטוראלית) נתפסת כנקודת התחלה של הבעיות והמצב יותר מאשר כקריאה לשירות הכנסייה של הנוצרים והכנסיות של ארצות מיוחדות ומבורכות אלו (ראה: אינסטרומנטום לאבוריס, מס’ 6).
אני, לעומת זאת, מאמין כי אנו נמצאים מבחינת זמן ומקום היכן שנדרש להתחיל מהקריאה לשירות הכנסייה וכי זה הולם לכנסיות של ארץ הקודש. יתרה על כן, נראה לי שזו יוזמה של האפיפיור בדרשת חנוכת [האירוע], כאשר ביקש מאיתנו לשמור על ארץ זו כפי שהאל עושה "מלמעלה". גם אני ארצה להתחיל את הנאום שלי בהצהרה של כנסיית ירושלים ביום חג השבועות: " פרתים אנחנו ומדים, עילמים ותושבי ארם נהרים, תושבי יהודה וקפדוקיה ופונטוס ואסיה, פיריגיה ופמפיליה, מצרים ומחוזות לוב סמוכים לקירניה, תושבי רומא המתגוררים כאן. יהודים וגרים, פרתים וערבים – והנה אנחנו שומעים אותם מספרים בלשונותינו את גדלות האלוהים! "מה זה צריך להיות?" (מעשי השליחים: ב’, 9-12)
המפגש האוניברסאלי של כל הלשונות בירושלים ומפגשם עם האל אינו רק זכרון, אלא הינו עדיין ההווה והעתיד.
היו, ממש כמו אז, כנסיית ירושלים נולדה והתפתחה עם הקריאה לשירות הכנסייה באופן אוניברסאלי ולפתיחות. בכל יום, האחים הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש מעריצים עדות זו – בתדירות רבה – ובנדיבות ובשקדנות מקדמים את התנועה הרוחנית והפיזית אשר מביאה מיליוני אנשים לשוב ולהיאסף בירושלים, היכן שהם מחפשים את המרכז, את הלב ואת המקור הראשוני של האמונה והחיים הנוצריים.
כקהילה נוצרית הגרה בארץ הקודש, עלינו לגלות מחדש ולחיות במקומות של המקורות. ברם אין זה פשוט ואינו רק שאלה של מקומות. אנו חווים זיכרון חי של ההתגלמות. התגלמות לא התרחשה רק במקום אח בזמן מסוים, אלא גם במרחב. חיים במרחב זה יחד עם החיות שלו הינה קריאה לשירות הכנסייה כולה. אנו מתבקשים לגלות מחדש ולפתח מודעות זו. כהני הדת והמאמינים של הכנסיות של ארץ הקודש חייבים לפתח ידע רחב יותר אודות מקומות אלו אשר הוגדרו כ"ספר הבשורה החמישי". המקומות הקדושים הינם מהווים הזדמנות חשובה לבישור ולתפילה, כמו גם בטחון בזהות הנוצרית של ארץ הקודש.
ירושלים בייחוד לא יכולה להיתפס כתוצאה של מאבק בין גורמים מנוגדים; היא נותרת נקודת התחלה והגעה של מי שמחפש את האמונה בישוע, ואכן, כל מי ששותף באמונה של אברהם. עולי הרגל אשר מגיעים לארץ הקודש מכל העולם, כמו הנוכחות של המאמינים היהודים והמוסלמים - נאספים מסביב לאותו אזור קדוש בעיר הקודש הנתפס בעיני המאמינים כהגשמה, אפילו אם רק חלקית, של הנבואות של האנשים שנאספו להר ציון ויונחו לגבי דרכי האל ויונחו ללכת בדרכיו (ראה, ישעיהו, ב: 2-4; מיכה: ד:2-4).
לכן ישנו צורך לחדש את הטיפול ויצירה ושל הקתשיזם של מי שמכין עצמו להיות כהן דת קהילתי ושל המאמינים כך שכולם יאותגרו לבשורה ולייעוד הנוכחי של זמננו אלו ובארץ זו שלנו. כהן הדת אשר מתרכז יותר במילת האל הנלמדת, בתפילה ובבישור זה נראה חיוני (ראה, אינסטרומנטום לאבוריס, מס’ 8, 62-69).
הקשיים, ואפילו המגבלות, אשר מגבילים את בישור הבשורה אינן צריכים לגרום לנו לשמור רק על הקיים אלא לבקש מאיתנו כאינדיבידואלים וכקהילה, להיות יצירתיים, ומסוגלים לתת עדות והד לעדות.
יתרה על כך, עולי הרגל מצד אחד, ריבוי המאפיינים – רב-לשוניות, ריבוי מוצאים וריבוי טקסים/זרמים – של הכנסייה בארץ הקודש מצד שני, דורשים מאיתנו להיות "מוחצנים" ככנסייה., ועליי לומר, פתוחים לאחרים ולאחר. הכנסייה של ארץ הקודש תמיד היוותה מיעוט. היותה מיעוט הינה חלק מזהותה ואין עלינו לפנות לכיוון זה של דרמה. מצב זה מזכיר לנו כי אין אנו מתקיימים בעבור עצמנו, אלא נכנסים למערכות יחסים עם אנשים הפוגשים אותנו ומדרבים אותנו להיות קונסטרוקטיביים. ולכן, אם לומר את האמת, דבר זה מתרחש. למרות שאמו מהווים קצת יותר מאחוז אחד של האוכלוסייה, הכנסייה מגיעה ליותר מ-5% מהאוכלוסייה באמצעות עבודתה.
הרשו לי כאן להזכיר את השירות של הקוסטודיה של ארץ הקודש בחינוך, סיוע בהכשרה אוניברסיטאית, המוצעת לא רק לנוצרים לטיניים אלא למאמינים של עדות ודתות אחרות. בשנים האחרונות, הקוסטודיה של ארץ הקודש פתחה בשיתוף פעולה במיזם של טיפול קהילתי בקבוצות של קתולים דוברי עברית ובמהגרים קתוליים (ראה, אינסוטרומנטום לאבוריס, מס’ 49-53).
המרכזים ללימוד, מחקר וקבלה ותקשורת חברתית של המרכז האוריינטלי שבקהיר, יד הזכרון של שאול הקדוש שבדמשק, מכון מאניפיקאט למוסיקה, המרכז למולטימדיה הפרנציסקאני והפקולטה למדעים וארכיאולוגיה שבירושלים – כולם פתוחים לנוצרים מכל הזרמים.
היותנו מיעוט לא מונעת מאיתנו להיות עדים נלהבים לאמונה ולהשתייכות, מלהיות חזקים ובעלי יעדים תרבותיים מדויקים, המקום היחידי של עימות אפשרי בארץ שלנו. להיות מיעוט לא הופך אותנו למסוגרים, אלא פתוחים לצורות חדשות של יצירתיות, אשר אינם רק מותרים אלא לעיתים מצופים מאיתנו מצידם של האחים שלנו בני האמונה האחרת.
עבורנו, החיים בארץ הקודש, המחויבות האקומנית בראש ובראשונה כוללת את כל המפגשים היום-יומיים של אנשים, אחים ואחיות, אשר מעבר לשוני, חולקים ושותפים לדרך הנוצרית המשותפת במחויבות לשלום (אינסטרומנטום לאבוריס, מס’ 82).
אולם זהו גם ביטוי יום יומי של מטלה אשר דעת קדומה והיסטוריה העניקו לנו וכי ארץ הקודש הפכה למוחשית ולקונקרטית. עד כמה שהתסריט הפוליטי עדין וקשה, וללא להיכנס לשאלות עדינות אשר כבר נידונו בקרבינו, אפילו בקרבינו, אבקש להדגיש כאן כי לא תמיד ברור לנו ולא תמיד תלוי בנו, הנוצרים של ארץ הקודש, אשר אינם דרושים דרישות טריטוריאליות ועמדה של פריבילגיה, על מנת לשמר, להשאיר את הנראות ואת הקנאות בהגנה בכל הדרכים האפשריות בכל המקומות הציבוריים, המאפיינים הנוצריים של ארץ הקודש ושל ירושלים, אינו תמיד ברור ולא תמיד מתקבל
Il Custode di Terra Santa al Sinodo