ישוע אמר לאישה השומרונית "הבי לי מים לשתות" (ספר הבשורה לפי יוחנן ד:7). סביב דמותה זו של האישה הנוצרים של ירושלים התאספו במהלך השבוע של התפילה לאחדות הנוצרים. כמו בתורנות, החל מה-24 לינואר ועד ה-1 בפברואר, כל כנסייה ארחה את קהל המאמינים לשעה אחת של תפילה יומית. עקב חג המולד של הארמנים, שנחוג ב-19 בינואר, אירוע זה נחוג עם זמן השהייה ארוך ביחס לשאר העולם. למרות מצב זה, אירוע זה הביא יחד אנגליקנים, ארמנים, לותרנים, רומים-קתולים, סורים, אתיופים, קתולים לפי הזרם הביזנטי ואף את היוונים האורתודוכסים.
כל קהילה ארגנה תפילה בהתאם לזרם ולמנהגים שלה בשעה שהיתה דאגה אמיתית אודות האקומניים והשתתפות פעילה של האחרים. התפילה של יום שני, ה-26 בינואר, נערכה בקתדראלה של יעקב הקדוש ולכן נערך ללא חשמלי, אלא רק בליווי נרות ונרות בידי המאמינים. התפילה של יום שבת, ה-31 בינואר, נערכה אצל האתיופים, כשהמאמינים יחפים על שטיחים המכסים את רצפת הכנסייה. הטקסטים הוקראו ע"י נציגי המאמינים האחרים ובשפות שונות: ערבית, ארמית, סורית, אתיופית, ארמנית, אנגלית, גרמנית, איטלקית ועוד.
המחוות סימלו את האחדות שהיו רבות גם בקרב הלותרנים והמלכיתים. כולם יכלו לחלוק בלחם וביין, הזכירו את האחדות של כל הנוצרים בישוע המשיח. ביום רביעי, ה-29 בינואר, בבזיליקה של גת שמנים, הפרנציסקאנים הכינו ענפים של זיתים שנאספו מהגן בעבור הקהל: כל ענף הינו חלק מהאחדות של העץ, כמו הכנסיות השונות המאוחדות באחווה ובסולידריות לנוצרים הנרדפים עקב אמונתם. בנוסף, כבכל שנה, התפילה של יום חמישי נערכה בחדר הסעודה האחרונה (שחוקית שייך לקוסטודיה, אולם אסורה שם פעילות דתית). בתפילה זו נשמעה הצהרה אודות ההכרה הקולקטיבית בקנוניזציה של "הקדושים המעונים של השואה הארמנית" ע"י האח קוריון בגדסריאן במהלך התפילה בארמנית,והזכיר שגם כיום נוצרים מתים עדיים על אמונתם.
האווירה של השבוע הקדוש היתה ידידותית מאד ביחס לדו קיום של הנוצרים המקומיים. נשנוש ליווה לעיתים תכופות את הזמן לאחר התפילה ונוצל לשיחה ולהחלפת מידע לא פורמאלי. האח הפרנציסקאני סטפן מסביר: "הדו קיום של הנוצרים המקומיים קיים היטב משום שהם מיעוט קטן בהשוואה ליהודים ולמוסלמים. זה נכון, שאנו, הפרנציסקאנים, קשורים יותר לכנסיות שבאחריותנו ולמקומות הקדושים ובשבוע זה יש לנו האפשרות לבלות זמן עם האחרים. זה טוב להיפגש, לקבל את האחר בעיתוי של תפילה, וטוב להיות יחד: אקומניזם הינה רק יותר חמימות וקרבה כמו גם אגרת אפיפיורית!".
באם הנציגים של הכנסיות השונות של ארץ הקודש מדדו כיצד האחדות הנוצרית חשובה, הם גם ידעו עד כמה נושא זה רגיש ואתגר אמיתי, ועדות לכך בהטפה ובדרשות. "האם אתה יודע כל מה שקורה בעולם (אתאיזם, החלשות האמונה, מלחמות, אסונות...) כל זה יכול לקרות עקב פילוג בכנסייה אחת? רבים מאיתנו שונים, מסתגרים בתוך הכנסיות שלנו, לא מתעניינים בהשגת האחדות", התחרט הארכיבישוף המלכיתי יוסף ג'ולס זראי. "היום, בשבוע התפילה לאחדות הנוצרית, ישוע אומר לנו: אתה רודף אחרי המים, אולם אינך מרווה את צמאונך. חזור אלי ואתן לך מים חיים, את רוח הקודש."
בכנסיית הגואל, כוהנת הדת קרי בלינגר סמית' קבעה את הנושא באופן מיידי: "אני יודע שככהן דת וכאישה לותרנית אני מייצגת מספר נושאים המעכבים את האחדות הנוצרית. (...) אולם איני מאמינה כי החיפוש אחר האחדות משמעה תיוג של ההבדלים או ניצחון של זרם אחד על השני. העולם זקוק יותר לבשורה מאשר הוכחה מי צודק."
לפי האב הקוסטוד, פיירבטיסטה פיצהבלה, "בהקשר קשה זה של המזרח התיכון, הנוצרים חייבים להיות מוכרים, לא בשל פעולותיהם העוצמתיות ומוסדותיהם (אלו אינן אסטרטגיות שיביאו את הישועה, וחוץ מזה - אין לנו כח!), אלא משום שהאהבה ההדדית ניכרת באמצעות מעשיהם. את אותה אהבה האל מביא לאנשים להקשר של האל השולח את בנו להושיעם. בהקשר זה, חלוקה ופילוג וקנאה הינם סותרים את העדות של הקריאה הנוצרית." הקוסטוד גם הדגיש את חשיבות תפקיד התפילה: "תפילה אינה התשובה לרוע הנוכח בעולם; דבר זה דורש פעולה קונקרטית ומתואמת. אולם זה מאפשר לנו להבין כיצד עלינו להתנהג במלחמה כנגד הרשע, שאנו המאמינים מתמודדים מולו כל העת. אין לנו לאמץ גישה לא ריאלית לתפילה. מטרתה אינה ליצור תוצאות אלא לגלות לנו גישה, מצב של מערכת יחסים. (...) לעיתים הנאמנות שלנו לקבוצה או תחושת פחד מהאחר עולה על הציווי של האהבה. היום בגת שמנים, אנו מחדשים את המחויבות שלנו לאהבה ולתמיכה הדדית, תפילה משותפת,כפי שהיתה בקהילות הנוצריות הראשונות, תחת הציווי של המושיע שלנו [ישוע]."
הלן מורלט
כל קהילה ארגנה תפילה בהתאם לזרם ולמנהגים שלה בשעה שהיתה דאגה אמיתית אודות האקומניים והשתתפות פעילה של האחרים. התפילה של יום שני, ה-26 בינואר, נערכה בקתדראלה של יעקב הקדוש ולכן נערך ללא חשמלי, אלא רק בליווי נרות ונרות בידי המאמינים. התפילה של יום שבת, ה-31 בינואר, נערכה אצל האתיופים, כשהמאמינים יחפים על שטיחים המכסים את רצפת הכנסייה. הטקסטים הוקראו ע"י נציגי המאמינים האחרים ובשפות שונות: ערבית, ארמית, סורית, אתיופית, ארמנית, אנגלית, גרמנית, איטלקית ועוד.
המחוות סימלו את האחדות שהיו רבות גם בקרב הלותרנים והמלכיתים. כולם יכלו לחלוק בלחם וביין, הזכירו את האחדות של כל הנוצרים בישוע המשיח. ביום רביעי, ה-29 בינואר, בבזיליקה של גת שמנים, הפרנציסקאנים הכינו ענפים של זיתים שנאספו מהגן בעבור הקהל: כל ענף הינו חלק מהאחדות של העץ, כמו הכנסיות השונות המאוחדות באחווה ובסולידריות לנוצרים הנרדפים עקב אמונתם. בנוסף, כבכל שנה, התפילה של יום חמישי נערכה בחדר הסעודה האחרונה (שחוקית שייך לקוסטודיה, אולם אסורה שם פעילות דתית). בתפילה זו נשמעה הצהרה אודות ההכרה הקולקטיבית בקנוניזציה של "הקדושים המעונים של השואה הארמנית" ע"י האח קוריון בגדסריאן במהלך התפילה בארמנית,והזכיר שגם כיום נוצרים מתים עדיים על אמונתם.
האווירה של השבוע הקדוש היתה ידידותית מאד ביחס לדו קיום של הנוצרים המקומיים. נשנוש ליווה לעיתים תכופות את הזמן לאחר התפילה ונוצל לשיחה ולהחלפת מידע לא פורמאלי. האח הפרנציסקאני סטפן מסביר: "הדו קיום של הנוצרים המקומיים קיים היטב משום שהם מיעוט קטן בהשוואה ליהודים ולמוסלמים. זה נכון, שאנו, הפרנציסקאנים, קשורים יותר לכנסיות שבאחריותנו ולמקומות הקדושים ובשבוע זה יש לנו האפשרות לבלות זמן עם האחרים. זה טוב להיפגש, לקבל את האחר בעיתוי של תפילה, וטוב להיות יחד: אקומניזם הינה רק יותר חמימות וקרבה כמו גם אגרת אפיפיורית!".
באם הנציגים של הכנסיות השונות של ארץ הקודש מדדו כיצד האחדות הנוצרית חשובה, הם גם ידעו עד כמה נושא זה רגיש ואתגר אמיתי, ועדות לכך בהטפה ובדרשות. "האם אתה יודע כל מה שקורה בעולם (אתאיזם, החלשות האמונה, מלחמות, אסונות...) כל זה יכול לקרות עקב פילוג בכנסייה אחת? רבים מאיתנו שונים, מסתגרים בתוך הכנסיות שלנו, לא מתעניינים בהשגת האחדות", התחרט הארכיבישוף המלכיתי יוסף ג'ולס זראי. "היום, בשבוע התפילה לאחדות הנוצרית, ישוע אומר לנו: אתה רודף אחרי המים, אולם אינך מרווה את צמאונך. חזור אלי ואתן לך מים חיים, את רוח הקודש."
בכנסיית הגואל, כוהנת הדת קרי בלינגר סמית' קבעה את הנושא באופן מיידי: "אני יודע שככהן דת וכאישה לותרנית אני מייצגת מספר נושאים המעכבים את האחדות הנוצרית. (...) אולם איני מאמינה כי החיפוש אחר האחדות משמעה תיוג של ההבדלים או ניצחון של זרם אחד על השני. העולם זקוק יותר לבשורה מאשר הוכחה מי צודק."
לפי האב הקוסטוד, פיירבטיסטה פיצהבלה, "בהקשר קשה זה של המזרח התיכון, הנוצרים חייבים להיות מוכרים, לא בשל פעולותיהם העוצמתיות ומוסדותיהם (אלו אינן אסטרטגיות שיביאו את הישועה, וחוץ מזה - אין לנו כח!), אלא משום שהאהבה ההדדית ניכרת באמצעות מעשיהם. את אותה אהבה האל מביא לאנשים להקשר של האל השולח את בנו להושיעם. בהקשר זה, חלוקה ופילוג וקנאה הינם סותרים את העדות של הקריאה הנוצרית." הקוסטוד גם הדגיש את חשיבות תפקיד התפילה: "תפילה אינה התשובה לרוע הנוכח בעולם; דבר זה דורש פעולה קונקרטית ומתואמת. אולם זה מאפשר לנו להבין כיצד עלינו להתנהג במלחמה כנגד הרשע, שאנו המאמינים מתמודדים מולו כל העת. אין לנו לאמץ גישה לא ריאלית לתפילה. מטרתה אינה ליצור תוצאות אלא לגלות לנו גישה, מצב של מערכת יחסים. (...) לעיתים הנאמנות שלנו לקבוצה או תחושת פחד מהאחר עולה על הציווי של האהבה. היום בגת שמנים, אנו מחדשים את המחויבות שלנו לאהבה ולתמיכה הדדית, תפילה משותפת,כפי שהיתה בקהילות הנוצריות הראשונות, תחת הציווי של המושיע שלנו [ישוע]."
הלן מורלט