בתאריך ה-26 בינואר, האפיפיור, במהלך תפילת הערבית בבזיליקה של שאול הקדוש מחוץ לחומות ברומא שסיים את השבוע האקומני של התפילות, והזכיר כי הנושא השנה לשבוע התפילה למען האחדות הנוצרית הוצע ע"י הקהילה הנוצרית של ירושלים ומהווה הזמנה להגות ולהרה על המודל של חיי השליחים: "ויהיו שוקדים על תורת השליחים ועל ההתחברות ועל בציעת הלחם ועל התפילה" (מעשי השליחים: ב,42).
"בחיפוש אחר ייסוד מחדש של אחדות בין הזרמים הנוצריים השונים",אמר האפיפיור, "יכול לכן לא רק להיות מצומצם להכרת ההבדלים ההדדיים והשגת דו קיום: אנו משתוקקים לאחדות אשר ישוע עצמו התפלל אליה והיא מטבעה נוכחת בהצהרת האמונה, בסקרמנטים ובייעוד. הדרך אל אחדות זו צריכה להיות בעלת אופי מוסרי,תגובה לקריאה מדויקת של האדון. מסיבה זו, עלינו להדוף את הפיתוי של התחמקות ופסימיזם, אשר הינה העדר אמון בכוחה של רוח הקודש."
הדרשה של האפיפיור, באותה יום שהכנסייה חגגה את המרתו של שאול הקודש, הזכירה כיצד השליח המיסיונר הגדול הזה לא שכח מעולם את ההתאחדות עם כנסיית ירושלים, תמיד תמך בנוצרים של קהילה זו, ראה בכך לא רק עבודת צדקה, אלא כסימן והבטחה של אחדות בין הכנסיות חדשות שנוצרו ובין הכנסייה הקדומה של עיר הקודש, סימן לאחרות של הכנסייה האחת של ישוע המשיח.
מילים אלו הינן בעלות משמעות עבור כל מי שלקח חלק בשבועה התפילה לאחדות הנוצרית בירושלים.
נוכחות של זרמים נוצרים רבים בארץ הקודש הפכו מפגשים אלו לייחודיים. בשום מקום אחר בעולם זרמים נוצרים כה רבים נפגשים כמו בירושלים. האקומניזם כאן הינו דבר מה קונקרטי, צורך קיומי ומציאות שיש לעצבה.
את המפגש האחרון שתקיים בקתדרלת האנגליקנית של גו’ורג’ הקודש ביום ראשון ה-30 בינואר. התפילה, שנערה ע"י הכומר סוהיל ס’ דוואני, העביר מסר של נוסטלגיה למפגש האחרון. היה זה סיכוי אחרון לפגוש האחד את השני מבחינת ביטוי שונה של הנצרות אשר העשיר את כולם.
הבישוף האנגליקני נזכר כיצד אחת מאחת מפעולותיו הראשונות לאחר שקיבל את תפקידו לפני כארבע שנים היה לפעול למען השלום והפיוס והוא הדגיש כיצד "פיוס" הינו יותר מסתם מילה, והוא אירוע מתמשך או חוויה המערבת את האדם כמכלול והופכת לסגנון חיים.
המונח "פיוס", המשך הכומר סוהיל, צריכה להיות מודעת לטבעה של הכנסייה. אסור לנו להיות אדישים אלא עלינו להיות פעילים בחיפוש אחר הפיוס. במשך של השומרוני הטוב., הכהן והלוי לא עשו כל מעשה רע, אולם האדישות שלהם היתה לכשעצמה היתה רשע. הבישוף הדגיש כי מנקודת השקפתו, כנוצרים עלינו לפעול לפיוס, בייחדו בעולם זה שבו האדם חווה יותר ויותר את הפילוג.
"לכן אם תקריב תקריב קרבנך אל המזבח ושם תיזכר כי יש לאחיך דבר עליך. עזוב תעזוב את קרבנך לפני המזח וקדם ללכת לכפר פני אחיך ואחרי כן בוא הקרב את קרבנך" (הבשורה לפי מתי, ה:23-24). פיוס הופך לתנאי מקדים להתאחדות עם האל ועם האחרים. הדרשה באה לסופה עם הזמנה לאהוב זה את זה במעשים לא רק במילים.
התפילה לוותה בדיסקרטיות עם ההשלכה הרבה של האורגן (עוגב) והכינור. במהלך התהלוכה הסופית, נגן העוגב הציג את כישרונו, ומשך את תשומת לב של כל הנוכחים. הם נותרו להאזין לביצועיו לפני שהלכו לכיבוד הקל היכן שבאווירה של אחווה הוחלפו ברכות במה שלרוע המזל היה המפגש האחרון של השבוע האקומני, והותיר רבים עם הרצון להמשיך ולהיפגש עוד מוקדם עד כמה שניתן.
מרקו גבסו