כשגשם בבוקר של יום שני של חג הפסחא, המאמינים והפרנציסקאנים נסעו לעמאוס קובייבה, כפר הממוקם מערבית מירושלים. על מנת להעביר את אנשי הקהילה ועולי הרגל למקום הקדוש, יצאו שישה אוטובוסים נסעו מירושלים וארבעה מבית לחם.
הרבה מאמינים אכן הגיעו לקריאה ואכן הכנסייה היתה מלאה לחלוטין. התופים של תנועת הצופים ליוותה את הכניסה הטקסית לתוך הבזיליקה. סעודת האדון נערכה על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, פיירבטיסטה פיצהבלה, במה שסביר שתהיה סעודת האדן הטקסית האחרונה שלו כקוסטוד, כשתפקידו מגיע לסיום. הליטורגיה הפכה לחיה תודות למקהלת מאניפיקאט.
האח הפרנציסקאני סאלם יוניס, האח הממונה על המקום הקדוש, שנמצא במקום זה כל השנה, העניק נאום חם ומקבל. הוא דיבר על מצב מיוחד של עמאוס אל-קוייבה, שהינו כעת כפר כמעט מוסלמי לגמרי. המקום גם קשה לעולי רגל מבחינת גישה משך השנה משום נקודות המבדק. למרות אתגרים אלה, אמר בנאומו, ישנה מערכת יחסים טובה בין תושבי הכפר. משלחת גדולה של השלטון המקומי הצטרפו אף הם לאירוע החגיגי. היתה אפשר לחוש את ההתלהבות של האח הפרנציסקאני שקיבל את קהל המאמינים, דבר שקורה רק פעמים בשנה: ביום החג של שמעון וקליאופס הקדושים (ספטמבר) וביום השני של חג הפסחא.
למעשה, בכל יום שני של חג הפסחא, הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש נוסעים לעמאוס על מנת להנציח את הופעתו של ישוע המשיח לשני התלמידים, קליאופס ושמעון. בדרך לעמאוס הם פגשו באדם שאמר שלהם שהמשיח היה צריך לסבול ולמות על מנת לזכות בכבוד והדר. הוא ישב עימם לאכול, לקח את הלחם ובצע אותו. ברגע זה, שני התלמידים זיהו אותו כישוע, אולם הוא נעלם. עם התלהבות מחודשת, שמעון וקליאופס חזרו לירושלים לספר לשאר התלמידים (שליחים) מה קרה להם.
הפרנציסקאנים בנו את המקום הקדוש של התגלות ישוע המשיח בתחילת המאה ה-20, על הריסות של כנסייה מהתקופה הצלבנית, שלפי המסורת היה ביתו של קליאופס.
בדרשה שלו, האח הפרנציסקאני פיראס חג'זין, כהן הדת של ירושלים, הזכיר כי זהו המקום שבו נערכה סעודת האדון הראשונה לאחר התחייה של ישוע המשיח. שמעון וקליאופס, המומים ממותו של ישוע, לא זיהו אותו, אפילו כשהוא הלך עימם. האח פיראס הזמין את כל אחד ואחד מהנוכחים למצוא את עמאוס שלהם בחיי היום יום, ולהכיר בסימנים של נוכחות ישוע המשיח בזמן שהולכים, וכמו כן לחדש גם אמנותם.
עם סיום סעודת האדון, המאמינים עמדו בצור ארוך לפני המזבח על מנת לקבל את הלחם המבורך, שהובא בסלים גדולים במהלך האופרטוריה – מידיו של הקוסטוד.
לאחר סיום האירוע, הנקהלים התקבצו במנזר, מוגנים מהגשם, ונהנו מאורחת צהריים שניתנה להם בחדר האוכל.
המאמינים לאחר מכן חזרו לכנסייה לתפילת ערבית. הסקרמנט המבורך נחשף ראשון, ולאחר מכן תפילת הערבית היתה על ידי שירה, ולבסוף – ברכת האוכריסטיה [הוחדה] ניתנה. יום זה הביא את השבוע הקדוש לסיומו לאחר חמישה ימים אינטנסיביים של חגיגות חג הפסחא במקומות של הייסורים והתחייה.
הרבה מאמינים אכן הגיעו לקריאה ואכן הכנסייה היתה מלאה לחלוטין. התופים של תנועת הצופים ליוותה את הכניסה הטקסית לתוך הבזיליקה. סעודת האדון נערכה על ידי הקוסטוד של ארץ הקודש, פיירבטיסטה פיצהבלה, במה שסביר שתהיה סעודת האדן הטקסית האחרונה שלו כקוסטוד, כשתפקידו מגיע לסיום. הליטורגיה הפכה לחיה תודות למקהלת מאניפיקאט.
האח הפרנציסקאני סאלם יוניס, האח הממונה על המקום הקדוש, שנמצא במקום זה כל השנה, העניק נאום חם ומקבל. הוא דיבר על מצב מיוחד של עמאוס אל-קוייבה, שהינו כעת כפר כמעט מוסלמי לגמרי. המקום גם קשה לעולי רגל מבחינת גישה משך השנה משום נקודות המבדק. למרות אתגרים אלה, אמר בנאומו, ישנה מערכת יחסים טובה בין תושבי הכפר. משלחת גדולה של השלטון המקומי הצטרפו אף הם לאירוע החגיגי. היתה אפשר לחוש את ההתלהבות של האח הפרנציסקאני שקיבל את קהל המאמינים, דבר שקורה רק פעמים בשנה: ביום החג של שמעון וקליאופס הקדושים (ספטמבר) וביום השני של חג הפסחא.
למעשה, בכל יום שני של חג הפסחא, הפרנציסקאנים של הקוסטודיה של ארץ הקודש נוסעים לעמאוס על מנת להנציח את הופעתו של ישוע המשיח לשני התלמידים, קליאופס ושמעון. בדרך לעמאוס הם פגשו באדם שאמר שלהם שהמשיח היה צריך לסבול ולמות על מנת לזכות בכבוד והדר. הוא ישב עימם לאכול, לקח את הלחם ובצע אותו. ברגע זה, שני התלמידים זיהו אותו כישוע, אולם הוא נעלם. עם התלהבות מחודשת, שמעון וקליאופס חזרו לירושלים לספר לשאר התלמידים (שליחים) מה קרה להם.
הפרנציסקאנים בנו את המקום הקדוש של התגלות ישוע המשיח בתחילת המאה ה-20, על הריסות של כנסייה מהתקופה הצלבנית, שלפי המסורת היה ביתו של קליאופס.
בדרשה שלו, האח הפרנציסקאני פיראס חג'זין, כהן הדת של ירושלים, הזכיר כי זהו המקום שבו נערכה סעודת האדון הראשונה לאחר התחייה של ישוע המשיח. שמעון וקליאופס, המומים ממותו של ישוע, לא זיהו אותו, אפילו כשהוא הלך עימם. האח פיראס הזמין את כל אחד ואחד מהנוכחים למצוא את עמאוס שלהם בחיי היום יום, ולהכיר בסימנים של נוכחות ישוע המשיח בזמן שהולכים, וכמו כן לחדש גם אמנותם.
עם סיום סעודת האדון, המאמינים עמדו בצור ארוך לפני המזבח על מנת לקבל את הלחם המבורך, שהובא בסלים גדולים במהלך האופרטוריה – מידיו של הקוסטוד.
לאחר סיום האירוע, הנקהלים התקבצו במנזר, מוגנים מהגשם, ונהנו מאורחת צהריים שניתנה להם בחדר האוכל.
המאמינים לאחר מכן חזרו לכנסייה לתפילת ערבית. הסקרמנט המבורך נחשף ראשון, ולאחר מכן תפילת הערבית היתה על ידי שירה, ולבסוף – ברכת האוכריסטיה [הוחדה] ניתנה. יום זה הביא את השבוע הקדוש לסיומו לאחר חמישה ימים אינטנסיביים של חגיגות חג הפסחא במקומות של הייסורים והתחייה.