חסד אדוננו ישוע המשיח ואהבת האל ורעות רוח הקודש עם כולכם!מעמק הדמעות,מעזה ספוגת הדם, אשר מיליון וחצי תושביה נשדדו משמחה שפעם שררה בליבותיהם, אני שולח לכם מילות אמונה ותקווה. באשר לאהבה, זו מילה אשר אפילו הנוצרים לא מעיזים עוד להשתמש, אפילו לא עבור עצמנו. היום, כוהני הדת של הכנסייה העלו את דגל התקווה. מי ייתן וחסד ורחמי האל יהיו עלינו וישאירו שריד בעזה. מי ייתן והאל לא יכבה את אורו של ישוע, אשר התפשט ע"י הדיאקון [שמש] פיליפ בתקופת הכנסייה הקדומה. מי ייתן ורחמי ישוע שהעיר מחדש את אהבתנו לאל, אשר נכון לעכשיו הינו כמו חולה בבית חולים במחלקת טיפול נמרץ.
ככהן דת וכאב, אני מבשר בשורות עצובות לגבי מותה של נערה אהובה אשר למדה בכיתה י’ בבית-הספר של המשפחה הקדושה, והיא הנוצרייה הראשונה שמתה במלחמה זו:
כריסטין ואדי אל-טורק
כריסטין נפטרה בבוקר ביום שבת, ה-2 לינואר 2009, עקב פחד וקור. החלונות בביתה היו פתוחים על מנת להגן על הילדים מפגיעת שביבי זכוכית, וכאשר טיל עבר ליד הבית ושכניה נפלו קורבן למתקפה ישראלית, כל גופה החל לרעוד מפחד. כאשר לא יכלה עוד לסבול זאת, היא זעקה לבורא וביקשה ממנו להשיבה הביתה, להעניק לה מחסה ללא בכי, ללא צעקות או קינה, אלא אושר ושמחה.
אחי ואחיותיי בישוע המשיח, מה שאתם רואים ושומעים על גבי מסכי הטלוויזיה שלכם אינה האמת הכואבת השלמה לגבי מה שהאנשים בעזה חווים. סבלם כל נפוץ בכל הארץ שלנו שאף טלוויזיה או רדיו יכולים לדווח על האמת כולה. המצור האכזרי על עזה הינו כסערה המחריפה עם חלוף השעות; אין זה רק פשע מלחמה אלא פשע כנגד האנושות. כיום, האנשים הסובלים בעזה פונים למצפון של כל בן-אנוש עם רצון טוב, אולם בקרוב מאד יהיה זה האלוהים שיחליט.
הילדים בעזה ישנים עם משפחותיהם במסדרונות בבתיהם (באם יש להם בית) או במקלחות כהגנה. הם רועדים מפחד מכל צליל, מכל תנועה ומכל מתקפה אלימה של מטוס אף-16. בשעה שזו אמת כי עד כה מטוסי האף-16 הציבו כיעד את מפקדות הממשלה ואת החמאס, אולם מקומות אלו ממוקמים באזור מיושב לא יותר מ-6 מטר מבתי האנשים; המרחק המינימאלי הנדרש ע"י חוקי הבנייה. לכן, בתי האנשים מושפעים קשות מהאלימות, דבר המביא למותם של ילדים רבים. ילדינו סובלים מטראומה, חרדה, תת-תזונה, תזונה לקויה, עוני והעדר חימום.
המצב בבתי-החולים הינו מחריד. בתי החולים שלנו לא היו מצוידים דיים לפני המלחמה, וכעת כשיש אלפי פצועים וחולים הזורמים אליהם, התוצאה הינה שניתוחים מבוצעים במסדרונות בית-החולים; חולים רבים נשלחים למצרים דרך מעבר רפיח. חלקם לא שבים משום שנפטרים בדרך. התנאים בבתי-החולים הינם מחפירים, שוברים את הלב ומגבירים את ההיסטריה.
אבקש לספר לכם סיפור קצר לגבי המתרחש בבית-חולים למשפחת עבדול-לטיף. אחד מהילדים נעלם במהלך המתקפה הראשונה, וההורים במשך היומיים הראשונים של המלחמה תרו אחריו, אולם לא מצאו אותו. ביום השלישי, כשהמשפחה הלכה מסביב לבית-החולים, הם מצאו משפחת ג’רדה שנאספה סביב ילד פצוע ושפניו הושחתו, ושרגל אחד נקטעה מגופו. פניו לא הושחתו עקב מתקפות המטוסים שסבל מהם, אלא עקב רסיס זכוכית שנפל על פניו כשחלק מבית-החולים הותקף. משפחת עבדול-לטיף התקרבה למשפחת ג’רדה על מנת לנחמה. כאשר הגיעו ליליד הפצוע, מר עבדול-לטיף הבין שזהו בנו שלו ולא של משפחת ג’רדה. המשפחה התווכחה זה עם זה בנושא, והמתינה לילד שיתעורר ואז החליטו לספר להם מיהו הילד וכי הוא יילקח ע"י משפחת עבדול-לטיף.
אקצר במכתבי. העליתי את סבלנו אל-על לאלוהים כפי שהצגתי זאת לכם. אנשינו בעזה זוכים לטיפול כמו חיות בגן-חיות, אינם מקבלים מספיק מזון, הם בוכים אולם אף אחד לא מוחה את דמעותיהם. במקום מים, חשמל ומזון, ישנו פחד, טרור ומגבלות. אתמול, האופה סרב לתת לי לחם, מפני שלא רצה לתת לי לאכול דבר מה שהוכן מקמח שאינו ראוי למאכל בני-אדם – לאחר שהחל להשתמש בקמח פגום מכיוון שאזל הקמח התקין – על מנת לא לפגוע בהיותיו כהן דת. נשבעתי שלא לאכול לחם עד שתסתיים המלחמה.
אנו רוצים שתתפללו לאלוהים בלהט ותמשיכו להזכיר את הסבל בעזה לפני האל בכל סעודת האדון [מיסה] או בטקס שאתם עורכים. אני שולח מכתבים קצרים עם כתבי הקודש לקהילה הנוצרית שכאן על מנת להביא תקווה לליבותיהם. כולנו הסכמנו לומר את התפילה הבאה בכל שעה: "הו, אלוהי השלום, המטר עלינו שלום. הו, אלוהי השלום, הבא שלום לארצנו. היה רחום לאנשיך. אלוהים, אל נא תכעס עלינו לתמיד." אני מבקש מכם לעמוד כעת ולומר את אותה תפילה.
תפילותיכם שלכם עימנו ירעידו את העולם, יראו כי כל סוג של אהבה שאינה מתייחסת לאחים ולאחיותיך בעזה אינה אהבת ישוע ואהבת הכנסייה שלו, כאשר אינה מאפשרת למכשולים דתיים וחברתיים או אפילו למלחמות לעמוד בדרכנו. כשאהבתכם מגיעה אלינו כאן, בעזה, היא גורמת לנו לחוש שאנו חלק חיוני של ישוע ככנסייה אוניברסאלית אחת. המוסלמים שבקרבנו הינם אחינו ואחיותינו. אנו חולקים עימם אושר וסבל יחדיו. אנו עם אחד, העם הפלסטינאי. למרות כל המתרחש, האנשים שלנו בעזה מתנגדים למלחמה כדרך שבה משיגים שלום ומתעקשים כי הדרך לשלום הינו השלום עצמו. אנו בעזה סבלניים והחלטנו שאין כל ברירה אחרת מאשר התקשרות [שעבוד] או מוות עבור ארצנו. אנו רוצים לחיות כך שנוכל להלל את האל בפלסטין ולהיות עדים לישוע – אנו רוצים לחיות עבור פלסטין, לא למות עבורה – אולם באם חייבים אנו למות, אזי נמות בכבוד ובגבורה. הבה נתפלל יחדיו עבור השלום האמיתי שישוע מעניק. מי ייתן כי זאב וכבש יחיו יחד, פר וגור אריות ירעו יחדיו, וילדים יוכלו לשים בפיהם נחשים ללא שיינזקו מכך.
ומי ייתן והשלום של ישוע, "אשר אליו גם נקראתם בגוף אחד" יהיה עימכם כולם ויגן עליכם. אמן.
אחיכם,
האב מנואל מוסאלאם
כהן הדת של "המשפחה הקדושה"
עזה
ה-3 לינואר 2009
ככהן דת וכאב, אני מבשר בשורות עצובות לגבי מותה של נערה אהובה אשר למדה בכיתה י’ בבית-הספר של המשפחה הקדושה, והיא הנוצרייה הראשונה שמתה במלחמה זו:
כריסטין ואדי אל-טורק
כריסטין נפטרה בבוקר ביום שבת, ה-2 לינואר 2009, עקב פחד וקור. החלונות בביתה היו פתוחים על מנת להגן על הילדים מפגיעת שביבי זכוכית, וכאשר טיל עבר ליד הבית ושכניה נפלו קורבן למתקפה ישראלית, כל גופה החל לרעוד מפחד. כאשר לא יכלה עוד לסבול זאת, היא זעקה לבורא וביקשה ממנו להשיבה הביתה, להעניק לה מחסה ללא בכי, ללא צעקות או קינה, אלא אושר ושמחה.
אחי ואחיותיי בישוע המשיח, מה שאתם רואים ושומעים על גבי מסכי הטלוויזיה שלכם אינה האמת הכואבת השלמה לגבי מה שהאנשים בעזה חווים. סבלם כל נפוץ בכל הארץ שלנו שאף טלוויזיה או רדיו יכולים לדווח על האמת כולה. המצור האכזרי על עזה הינו כסערה המחריפה עם חלוף השעות; אין זה רק פשע מלחמה אלא פשע כנגד האנושות. כיום, האנשים הסובלים בעזה פונים למצפון של כל בן-אנוש עם רצון טוב, אולם בקרוב מאד יהיה זה האלוהים שיחליט.
הילדים בעזה ישנים עם משפחותיהם במסדרונות בבתיהם (באם יש להם בית) או במקלחות כהגנה. הם רועדים מפחד מכל צליל, מכל תנועה ומכל מתקפה אלימה של מטוס אף-16. בשעה שזו אמת כי עד כה מטוסי האף-16 הציבו כיעד את מפקדות הממשלה ואת החמאס, אולם מקומות אלו ממוקמים באזור מיושב לא יותר מ-6 מטר מבתי האנשים; המרחק המינימאלי הנדרש ע"י חוקי הבנייה. לכן, בתי האנשים מושפעים קשות מהאלימות, דבר המביא למותם של ילדים רבים. ילדינו סובלים מטראומה, חרדה, תת-תזונה, תזונה לקויה, עוני והעדר חימום.
המצב בבתי-החולים הינו מחריד. בתי החולים שלנו לא היו מצוידים דיים לפני המלחמה, וכעת כשיש אלפי פצועים וחולים הזורמים אליהם, התוצאה הינה שניתוחים מבוצעים במסדרונות בית-החולים; חולים רבים נשלחים למצרים דרך מעבר רפיח. חלקם לא שבים משום שנפטרים בדרך. התנאים בבתי-החולים הינם מחפירים, שוברים את הלב ומגבירים את ההיסטריה.
אבקש לספר לכם סיפור קצר לגבי המתרחש בבית-חולים למשפחת עבדול-לטיף. אחד מהילדים נעלם במהלך המתקפה הראשונה, וההורים במשך היומיים הראשונים של המלחמה תרו אחריו, אולם לא מצאו אותו. ביום השלישי, כשהמשפחה הלכה מסביב לבית-החולים, הם מצאו משפחת ג’רדה שנאספה סביב ילד פצוע ושפניו הושחתו, ושרגל אחד נקטעה מגופו. פניו לא הושחתו עקב מתקפות המטוסים שסבל מהם, אלא עקב רסיס זכוכית שנפל על פניו כשחלק מבית-החולים הותקף. משפחת עבדול-לטיף התקרבה למשפחת ג’רדה על מנת לנחמה. כאשר הגיעו ליליד הפצוע, מר עבדול-לטיף הבין שזהו בנו שלו ולא של משפחת ג’רדה. המשפחה התווכחה זה עם זה בנושא, והמתינה לילד שיתעורר ואז החליטו לספר להם מיהו הילד וכי הוא יילקח ע"י משפחת עבדול-לטיף.
אקצר במכתבי. העליתי את סבלנו אל-על לאלוהים כפי שהצגתי זאת לכם. אנשינו בעזה זוכים לטיפול כמו חיות בגן-חיות, אינם מקבלים מספיק מזון, הם בוכים אולם אף אחד לא מוחה את דמעותיהם. במקום מים, חשמל ומזון, ישנו פחד, טרור ומגבלות. אתמול, האופה סרב לתת לי לחם, מפני שלא רצה לתת לי לאכול דבר מה שהוכן מקמח שאינו ראוי למאכל בני-אדם – לאחר שהחל להשתמש בקמח פגום מכיוון שאזל הקמח התקין – על מנת לא לפגוע בהיותיו כהן דת. נשבעתי שלא לאכול לחם עד שתסתיים המלחמה.
אנו רוצים שתתפללו לאלוהים בלהט ותמשיכו להזכיר את הסבל בעזה לפני האל בכל סעודת האדון [מיסה] או בטקס שאתם עורכים. אני שולח מכתבים קצרים עם כתבי הקודש לקהילה הנוצרית שכאן על מנת להביא תקווה לליבותיהם. כולנו הסכמנו לומר את התפילה הבאה בכל שעה: "הו, אלוהי השלום, המטר עלינו שלום. הו, אלוהי השלום, הבא שלום לארצנו. היה רחום לאנשיך. אלוהים, אל נא תכעס עלינו לתמיד." אני מבקש מכם לעמוד כעת ולומר את אותה תפילה.
תפילותיכם שלכם עימנו ירעידו את העולם, יראו כי כל סוג של אהבה שאינה מתייחסת לאחים ולאחיותיך בעזה אינה אהבת ישוע ואהבת הכנסייה שלו, כאשר אינה מאפשרת למכשולים דתיים וחברתיים או אפילו למלחמות לעמוד בדרכנו. כשאהבתכם מגיעה אלינו כאן, בעזה, היא גורמת לנו לחוש שאנו חלק חיוני של ישוע ככנסייה אוניברסאלית אחת. המוסלמים שבקרבנו הינם אחינו ואחיותינו. אנו חולקים עימם אושר וסבל יחדיו. אנו עם אחד, העם הפלסטינאי. למרות כל המתרחש, האנשים שלנו בעזה מתנגדים למלחמה כדרך שבה משיגים שלום ומתעקשים כי הדרך לשלום הינו השלום עצמו. אנו בעזה סבלניים והחלטנו שאין כל ברירה אחרת מאשר התקשרות [שעבוד] או מוות עבור ארצנו. אנו רוצים לחיות כך שנוכל להלל את האל בפלסטין ולהיות עדים לישוע – אנו רוצים לחיות עבור פלסטין, לא למות עבורה – אולם באם חייבים אנו למות, אזי נמות בכבוד ובגבורה. הבה נתפלל יחדיו עבור השלום האמיתי שישוע מעניק. מי ייתן כי זאב וכבש יחיו יחד, פר וגור אריות ירעו יחדיו, וילדים יוכלו לשים בפיהם נחשים ללא שיינזקו מכך.
ומי ייתן והשלום של ישוע, "אשר אליו גם נקראתם בגוף אחד" יהיה עימכם כולם ויגן עליכם. אמן.
אחיכם,
האב מנואל מוסאלאם
כהן הדת של "המשפחה הקדושה"
עזה
ה-3 לינואר 2009