ביום רביעי הזה של השבוע השלישי של תקופת צום הארבעים, העלייה לרגל המסורתית השנייה בזמן ההכנה לחג הפסחא התקיימה, כשהאירוע הטקסי התרחש בשעה 16:00 במקום הקדוש של גת שמנים, היכן שישוע חווה את הרגעים הראשונים של הייסורים,התפלל וסבל בלילה שבו נבגד ונאסר בגן הזיתים.
הקהילה הפרנציסקאנית של ארץ הקודש הגיעה במספרים גדולים לרגל סעודת האדון הטקסית שנערכה לאחר תפילת ערבית, עם האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, שערך אותו. הנוכחים הללו התאספו סביב המזבח הגבוה, לרגלי הסלע שבו סבל ישוע, המוגן ומועשר ע"י גדר ברזל המקיפה אותו, נכחו אחים פרנציסקאנים רבים וכהני דת נוספים שסייעו. בצד המזבח מאחורה היתה המקהלה, שלוותה ע"י העוגב שניגן בו האח ארמנדו פירוצי, מנהל מכון מאניפיקט, בית ספר למוסיקה של הקוסטודיה של ארץ הקודש שבירושלים. בתוך הבזיליקה מלאת החיים, היכון שאור בין הערביים חלחל מבעד לויטראז' הסגלגל סייע להגיע להרהור מעמק, ושם נאספו אנשי דת רבים (גברים ונשים) ממסדרים שונים שלהם נוכחות בארץ הקודש, חברים בקהילות נוצריות מקומיות ועולי רגל רבים אשר בימי תקופת צום הארבעים, די קרוב לשבוע הגדול, באים במספרים גדלים והולכים לבקר באותם המקומות הללו, אשר חשובים לכל נוצרי, ועל מנת לקחת חלק בטקסים מיוחדים המתקיימים שם.
הליטורגיה של סעודת האדון היתה בבואה של עבד ה' הסובל [ישוע האדון] שתואר ע"י הנביא ישעיהו (פרק 53, 1-7א) וטקסט מספר הבשורה לפי מתי אודות סבלו של ישוע בגת שמנים בליל שבו נאסר ואשר הובילו במהרה אל הצלב הוקראו (מתי, כ"ו:36-46). במקום קדוש זה של גת שמנים, בדממה המקיפה אותו כפי שהערב יורד, הצבעים הדהויים והקרבה לאל שחשים כאן באופן מיוחד, מביא להתרגשות ממילים אלו מתוך המקראות אשר הופכים לחיים יותר ובעלי משמעות, גורמים לנו לחוש את הסבל הממשי של ישוע לפני הייסורים שחיכו לו, לפחד שלו, למצפון של הבדידות והסבל שנדרשו עבור ישועת העולם. עליה לרגל זו לרגל תקופת צום הארבעים מובילה אותנו לרגעים הגדולים של הייסורים, מותו ותחייתו של ישוע, מוביל לגילוי ולקשר עם ישוע ואנושיותו, עם רגשותיו האנושיים של פחד ותדהמה לנוכח המוות והכאב, עם מאמץ על מנת לקבל את רצון האב ולהציע את חייו בענווה שלמה ובציות, לעלות על הצלב לבדו ולראות את חבריו שהיו קרובים אליו במיוחד הולכים בדרכים נפרדות. רק מרים, אימו, ויוחנן היו לרגלי הצלב. אולם ישוע הפקיר את עצמו לרצון האב, באמונו המוחלט בקרבה לאל, מגלה את הגדולה האמיתית של האנושיות ושל הוראתו של ישוע המשיח, תמיד פתוח לחיים ולתקווה אשר ע"י קבלת הצלב, קשר את גורלו באופן מוחלט לאנושות ולעולם של החיים של האל.
בסיכום הטקס, כל הנוכחים רצו לגשת למזבח על מנת לגעת בסלע שעליו סבל ישוע ופנה לאל ברגע קצר של תפילה שקטה, ממש כפי שעשה ישוע, ממתין כאן ומתפלל בכל כוחו, מכין עצמו, באחדות עם האב, לתת את חייו עבור חיי הכל
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – האח ג'ורג'ו וינייה
הקהילה הפרנציסקאנית של ארץ הקודש הגיעה במספרים גדולים לרגל סעודת האדון הטקסית שנערכה לאחר תפילת ערבית, עם האח הפרנציסקאני ארטמיו ויטורס, סגן הקוסטוד, שערך אותו. הנוכחים הללו התאספו סביב המזבח הגבוה, לרגלי הסלע שבו סבל ישוע, המוגן ומועשר ע"י גדר ברזל המקיפה אותו, נכחו אחים פרנציסקאנים רבים וכהני דת נוספים שסייעו. בצד המזבח מאחורה היתה המקהלה, שלוותה ע"י העוגב שניגן בו האח ארמנדו פירוצי, מנהל מכון מאניפיקט, בית ספר למוסיקה של הקוסטודיה של ארץ הקודש שבירושלים. בתוך הבזיליקה מלאת החיים, היכון שאור בין הערביים חלחל מבעד לויטראז' הסגלגל סייע להגיע להרהור מעמק, ושם נאספו אנשי דת רבים (גברים ונשים) ממסדרים שונים שלהם נוכחות בארץ הקודש, חברים בקהילות נוצריות מקומיות ועולי רגל רבים אשר בימי תקופת צום הארבעים, די קרוב לשבוע הגדול, באים במספרים גדלים והולכים לבקר באותם המקומות הללו, אשר חשובים לכל נוצרי, ועל מנת לקחת חלק בטקסים מיוחדים המתקיימים שם.
הליטורגיה של סעודת האדון היתה בבואה של עבד ה' הסובל [ישוע האדון] שתואר ע"י הנביא ישעיהו (פרק 53, 1-7א) וטקסט מספר הבשורה לפי מתי אודות סבלו של ישוע בגת שמנים בליל שבו נאסר ואשר הובילו במהרה אל הצלב הוקראו (מתי, כ"ו:36-46). במקום קדוש זה של גת שמנים, בדממה המקיפה אותו כפי שהערב יורד, הצבעים הדהויים והקרבה לאל שחשים כאן באופן מיוחד, מביא להתרגשות ממילים אלו מתוך המקראות אשר הופכים לחיים יותר ובעלי משמעות, גורמים לנו לחוש את הסבל הממשי של ישוע לפני הייסורים שחיכו לו, לפחד שלו, למצפון של הבדידות והסבל שנדרשו עבור ישועת העולם. עליה לרגל זו לרגל תקופת צום הארבעים מובילה אותנו לרגעים הגדולים של הייסורים, מותו ותחייתו של ישוע, מוביל לגילוי ולקשר עם ישוע ואנושיותו, עם רגשותיו האנושיים של פחד ותדהמה לנוכח המוות והכאב, עם מאמץ על מנת לקבל את רצון האב ולהציע את חייו בענווה שלמה ובציות, לעלות על הצלב לבדו ולראות את חבריו שהיו קרובים אליו במיוחד הולכים בדרכים נפרדות. רק מרים, אימו, ויוחנן היו לרגלי הצלב. אולם ישוע הפקיר את עצמו לרצון האב, באמונו המוחלט בקרבה לאל, מגלה את הגדולה האמיתית של האנושיות ושל הוראתו של ישוע המשיח, תמיד פתוח לחיים ולתקווה אשר ע"י קבלת הצלב, קשר את גורלו באופן מוחלט לאנושות ולעולם של החיים של האל.
בסיכום הטקס, כל הנוכחים רצו לגשת למזבח על מנת לגעת בסלע שעליו סבל ישוע ופנה לאל ברגע קצר של תפילה שקטה, ממש כפי שעשה ישוע, ממתין כאן ומתפלל בכל כוחו, מכין עצמו, באחדות עם האב, לתת את חייו עבור חיי הכל
טקסט – קתרינה פופה פדראטי
תמונות – האח ג'ורג'ו וינייה